נעלמת: סרט שלא רואה נשים

מה המחיר שנשים משלמות על סרט מיזוגני להחריד כמו "נעלמת" (Gone Girl), שמחזק את התפיסה לפיה הן שקרניות, מניפולטיביות, נקמניות והיסטריות? חמוטל סונג על סרטו של דיוויד פינצ'ר, במאי עם אובססיה לאלימות נגד נשים
חמוטל סונג

המאמר הבא, שעוסק בסרט "נעלמת" (Gone Girl), מכיל ספוילרים מפורטים. כוונתי היא לא לעודד צפייה בסרט, אלא לבצע קריאה ביקורתית בסרט שובר קופות. השאלה שלי היא, מה המחיר שנשים משלמות על סרט מהסוג הזה, והאם ראוי בכלל לייצר עלילה כל כך רוויה בשנאת נשים רק בשביל "טוויסט" קולנועי בסרט מתח? הסרט "נעלמת" הוא אחד הסרטים המיזוגניים ביותר שיצא לי לראות מזה הרבה זמן – וזה אומר הרבה, בהתחשב בכמויות הסקסיזם והאלימות המופנית כלפי נשים בקולנוע. חשוב לי מאוד להדגיש שהטקסט עלול לעורר טריגרים בנפגעות ונפגעי אלימות, אונס והתעללות. אין זו הכוונה שלי, ואם אתן/ם חוששות/ים מפני מצב כזה, אני ממליצה לא לקרוא אותו.

seven
"שבעה חטאים". דמות נשית פלקטית

לפני שאדבר על הסרט, כמה מילים על יוצרו, דיוויד פינצ'ר. פינצ'ר התפרסם בעיקר בזכות שני סרטים שוברי קופות, שגרפו וממשיכים לגרוף (בהשאלות מספריות ובהזמנות לצפייה ישירה) מאות-מיליוני דולרים. הראשון הוא "שבעה חטאים", שעסק ברוצח סדרתי (קווין ספייסי המוערך והכריזמטי) ובבלש המחפש אחריו באובססיביות. הסרט נועד להיות מה שמבקרי הקולנוע אוהבים לכנות "עוכר שלווה", והוא עושה זאת בצורה מדויקת ומוצלחת מאוד באמצעות התמונות הקשות של קורבנות הרוצח הצדקן והאכזרי, שמטרתו להעניש "חוטאים" שונים על פי החטאים השונים שלהם (חטאים שמקורם בברית החדשה). כך למשל, אדם שסובל מאכילת יתר ובכך חוטא בחטא ה"גרגרנות" ירצח ע"י האבסה שגורמת לבטנו להתפוצץ, ודוגמנית שחטאה הוא "גאווה" זוכה להשחתת פניה, מה שמוביל להתאבדותה.

מעבר לאלימות הקשה בסרט, שבבירור מרתקת את פינצ'ר, ישנו אלמנט לא פחות חשוב שמעיד על היחס שלו לנשים כבר בשלב הזה. השחקנית גווינת' פלטרו, אז בתחילת דרכה, מגלמת את טרייסי, אשתו של הבלש בעל הפתיל הקצר דיוויד מילס. טרייסי היא אשה תומכת ואוהבת, היא בת זוג נאמנה וחברת נפש, והיא גם, במונחים של בניית דמות – פלקט. שום דבר שהיא אומרת או עושה בסרט הינו בעל חשיבות, היא "העזר כנגדו" הקלאסית. היה אפשר לנשום לרווחה אם בכך היה מסתיים העניין (בסך הכל מדובר בתפקיד נשי די נפוץ בסרטי אקשן הוליוודיים). אבל בסוף הסרט מתגלה התפקיד האמיתי של טרייסי המתוקה, החיננית, העדינה – היא נועדה להיות ראש בקופסה. קורבן האלימות האולטימטיבי. הרצח של טרייסי הוא כמובן מניע חזק עבור הגיבור לקיים את החטא האחרון – חטא ה"זעם". אבל איפה זה משאיר את טרייסי כאדם, כמישהי שיש לה תפקיד חוץ מלהניע עלילה גברית, שלא לומר מצ'ואיסטית, גם במחיר חייה. התשובה היא: לטרייסי אין תפקיד או מקום אחר.

הסרט שהפך את פינצ'ר לסופרסטאר בלתי מעורער הוא כמובן "מועדון קרב" (המבוסס על ספר בשם זה). רבות כבר נכתב על הסרט הזה, אך בהחלט ניתן לקבוע באופן גורף שהסרט עוסק בגבריות ובאופני הביטוי האלימים שלה. גיבור הסרט (המגולם ע"י אדוארד נורטון ולאורך הסרט אינו זוכה לשם) מתמודד עם מה שהוא חווה כחוסר גבריות הקיימת בו. הוא עושה זאת ע"י יצירת עולם מפוצל, בו אדם גברי ומושך הרבה יותר מכפי שהוא תופס את עצמו (בראד פיט כ"טיילר דרדן") הופך לחברו הטוב ושותפו לפשע. מאחר ועלילת הסרט מוכרת לרבות/ים, רק אציין מספר נקודות. הסרט מעביר מסר ברור על פיו גבריות חייבת ללכת יד ביד עם אלימות ועם תעוזה. האשה היחידה בסרט היא בעצמה "גברית" יותר מהגיבור ובכך מחזקת אצלו את תחושת חוסר האונים והאפסיות, אך גם מושכת אותו מאותה סיבה ממש. הגיבור, בהזיה שייצר לעצמו כ"טיילר דרדן", משחית את פניו של אחד ממשתתפי מועדון הקרב – משתתף בעל פנים יפות במיוחד. אולי הוא עושה את זה כי היופי שלו מערער על הגבריות שעומדות מאחורי הרעיון של מועדון הקרב (הוא יפה בצורה שיכולה להיתפס כ"נשית"), אולי מתוך קנאה. הסיבה לא לגמרי ברורה, אבל ברור שאין זה מקרי שזהו הגבר ש"דרדן" בוחר לפגוע בו כמעט עד מוות.

Fight-Club-fight-club-30836125-1600-1200
"מועדון קרב". גבריות שחייבת ללכת יד ביד עם אלימות ועם תעוזה

עד כאן לגבי האובססיה של פינצ'ר עם מוות, עם אלימות באופן כללי ועם אלימות כלפי נשים בפרט.

הסרט "נעלמת" מתחיל בייצוג מאוד ספציפי של נשים כבר בשמו: Gone Girl. בניגוד למה שעשוי להשתמע מהשם, לא מדובר בהיעלמות של ילדה או נערה. הנעלמת היא אשה באמצע שנות השלושים לחייה – אבל היי, נשים הן תמיד "בנות" נכון? הפנייה הרדוקטיבית של גברים לנשים בוגרות כ"בנות" היא כל כך מוטמעת ומקובלת, שקשה להסביר כמה סקסיסטית ומבזה היא יכולה להיות. אבל זו הבעיה הקטנה ביותר בסרט "נעלמת".

עלילת הסרט מתחילה במישור אחד, ובשלב מסוים עוברת להצגת שתי עלילות מקבילות. בן אפלק מגלם גבר בשם ניק דאן. ניק אינו דמות אהובה או מעוררת אמפתיה, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שניק הוא קורבן לעלילת שווא. אשתו האהובה והמקסימה איימי (רוזמונד פייק), שהייתה כוכבת ספרי ילדים בצעירותה, נעלמת, וכמובן שניק מואשם בהיעלמות שלה. ניק מכחיש כל קשר להיעלמות, וכבר מתחילת הסרט ברור לנו כצופים שהוא באמת לא עשה את מה שמייחסים לו (כלומר, רצח אותה). במהלך החלק הראשון של הסרט אנחנו זוכים להכיר את הזוגיות של ניק ואיימי דרך יומן שאיימי כתבה לאורך שנים. אנחנו לומדים על ההתאהבות הקסומה שלהם בניו יורק הרומנטית, על האהבה המיוחדת שלהם, על המעבר הכפוי שלהם לעיר משעממת במרכז ארצות הברית בשל מחלתה של אמא של ניק. שם מתחיל הסיפור להשתנות. במקביל לחקירת ההיעלמות, שמובילה בכל דרך אפשרית לאשמתו של ניק, אנחנו מגלים באמצעות יומנה של איימי שהיחסים הנפלאים השתנו. ניק נעשה אלים מילולית וגם פיזית, הוא בז לה ולא מתייחס אליה, ובשלב מסוים היא מתחילה לתאר חשש לחייה. המשטרה אפילו מגלה שניסתה לרכוש אקדח, וכשהיומן מתגלה חצי שרוף, כאילו מישהו ניסה להשמיד אותו, כבר ברור לגמרי שניק הוא גבר אלים ורצחני. בנוסף, אנחנו גם עדים לכך שניק מנהל רומן עם סטודנטית שלו, מה שכמובן מחזק את היותו גבר רע, חסר התחשבות, ובעיקר – עם אינטרס חזק "להעלים" את איימי.

כאן מופיע הטוויסט המפתיע בעלילה. במסגרת מאמציו להוכיח את חפותו, חוזר ניק לשני גברים מעברה של איימי. הראשון הוא גבר אותו האשימה איימי שבע שנים קודם לכן באונס ברוטאלי. הגבר הזה, שהיה בן זוגה של איימי, מספר לניק איך, ממש כמו במקרה שלו, איימי ניסתה לשנות אותו כל הזמן כדי שיהיה מושא הפנטזיה שלה. הוא מסביר לניק שכשהתחיל להרגיש לחץ מהקשר הזה ביקש מעט מרחב. בתגובה הגיעה איימי לבית שלו וייצרה סיטואציה של סקס אלים, שיכלול סימני קשירות וחבלות, ואז הגישה נגדו תלונה במשטרה על אונס.

GoneGirlFincerSpecialShoot
"נעלמת". נשים משקרות כל הזמן לגבי גברים, לא?

אז מה הביג דיל? נשים משקרות לגבי תקיפה מינית – זה קורה כל הזמן, לא? כדי לסבר את האוזן, ההערכה של משטרת ישראל היא שרק 1-3% מתוך התלונות על אלימות כלפי נשים הן תלונות שווא. כלומר, התקשורת (ובתוכה הקולנוע) מייצרות מצג שווא של תופעה נפוצה כביכול, שנובעת מנקמנות, רוע, או סתם שנאת גברים. האם גם הסרט "נעלמת" מציג את הקו הזה? בואו נמשיך לבדוק. הגבר השני שאיתו נפגש ניק הוא גבר שאיימי הייתה איתו בקשר של כשנתיים בתקופת התיכון, וכשעזבה אותו לא הניח לה, ואף ניסה להתאבד במיטה שלה. אבל שימו לב: הסיפור הזה מגיע אחרי ששמענו את הסיפור הראשון. יכול להיות שאיימי היא אישה רעה ש"משגעת" גברים בכוונה? הבחור מהתיכון לא מוכן לדבר עם ניק, ולכן השאלה הזאת נשארת פתוחה בשלב הזה.

ואז מגיעה ההפתעה הגדולה: הצופה מגלה שאיימי זייפה את היומן כולו במשך שנה וחצי, אחרי שגילתה שניק בוגד בה. כלומר, חלקים רבים ממנו אמיתיים – האופן בו הכירו ותחילת מערכת היחסים ביניהם, ההתרחקות והעוינות שהתפתחה בעקבות האכזבה של איימי מכך שניק אינו הגבר שניסתה "לייצר" (משהו שכאמור כבר עשתה בעבר), והזעם של איימי על הבגידה של ניק. כאן העלילה מתפצלת לשתיים, ואנחנו רואים את איימי במסע הבריחה שלה, תוך שהיא מתארת שלב אחרי שלב כיצד תכננה במשך שנה וחצי את הנקמה שלה בניק, שכללה אינספור ראיות מפלילות: זיוף היומן ושריפתו, הניסיון הפיקטיבי לקנות אקדח, התחברות עם מי שהיא מכנה "האהבלה השכונתית" (כלומר, אשה פשוטה ותמימה, נשואה ואם לילדים, שתאמין לכל מה שתספר לה על הפחדים שלה מהאלימות של ניק – כי השנאה והבוז של איימי המרושעת לא נעצרת בגברים), ועוד ועוד. במקביל לסיפור החקירה שסובב סביב ניק, אנחנו זוכים לראות את איימי משנה את המראה שלה, תוך שהיא מנהלת "לוח אירועים", בו היא כותבת איזו אופציה תעמוד בפניה בהתאם להשתלשלות החקירה. אחת האופציות, אגב, היא התאבדות: במיזורי, המדינה בה ניק כפה עליה לחיות, קיים עונש מוות, אבל הוא יכול להיות מוחל רק במקרה של מציאת גופה. איימי רעת הלב מוכנה למות בשביל המטרה שלה – נקמה אולטימטיבית בגבר שאכזב אותה.

David_Fincher_(2012)_3
הבמאי דיוויד פינצ'ר

אז מה היה לנו עד עכשיו? סיפור שמתאר מצב בו אשה משקרת לא רק לגבי האלימות שחוותה, אלא גם לגבי הרצח שלה עצמה. כבר אמרנו שנשים משקרות כל הזמן לגבי גברים, לא?

למרבה הצער, עדיין לא הגענו לשיאו של הרעיון שנשים מגישות תלונות שווא ומשקרות. בשלב מסוים איימי נשדדת, ומכיוון שהיא נותרת ללא אופציה כלכלית שתאפשר לה להמשיך בתוכנית שלה, היא עושה את מה שהיא הכי טובה בו – מתקשרת לגבר כדי לנצל אותו בהמשך מסע הנקמה שלה. באופן מפתיע הגבר הוא אותו הבחור מהתיכון, זה ששברה את לבו עד שרצה למות. איימי היא כל כך מושכת ומפתה, ואהוב הילדות מופיע ללא היסוס ומבטיח לה עזרה והגנה מוחלטת. הוא לוקח אותה לבית הנופש שלו, שם הוא מרעיף עליה חום, ומרגיע אותה בהבטחה שהכול יהיה בסדר עכשיו. אבל מהר מאוד מתגלה שאיימי הכניסה את עצמה למלכודת. בסיור בבית מראה לה החבר לשעבר שכל פינה בבית מצולמת, ואין לה ממה לחשוש – אף אחד לא יוכל לחדור לשם ולפגוע בה – היא תמיד תהיה תחת פיקוח. מובן שאיימי מבינה שהכניסה את עצמה לכלוב של זהב – היא עצמה תהיה תחת פיקוח תמידי. ההבנה הזאת, בנוסף להבנה שלבחור יש פנטזיה רומנטית הזויה לגבי איימי, מתחזקת כשהוא אומר לה: "חיכיתי לרגע הזה עשרים שנה. ידעתי שתחזרי אלי". אוי. איימי בבעיה, והיא צריכה לפתור אותה.

במשך כמה ימים, עדיין במקביל לעלילת החקירה של היעלמותה, משתפת איימי פעולה עם הפנטזיה של "הבחור המטורף". כמובן שבמקביל היא מפתחת רעיון משלה כיצד לצאת מהתסבוכת אליה נכנסה. בשלב מסוים, כשהיא מעניקה ל"מאהב" שלה נשיקת פרידה לפני שהוא יוצא לעבודה, היא נושכת לו את השפה כך שתדמם. אחרי שהוא הולך היא לוקחת יין אדום ומורחת אותו בין הירכיים, ואז הולכת לנקודה בבית בה היא יודעת שיש מצלמה, מתיישבת ומזייפת בכי קשה. הסצינה הבאה היא הקשה ביותר בסרט, ומאוד טריגרית. מי שאינה/ו מסוגלת לקרוא תיאורים של אלימות מינית בוטה וגרימת נזק עצמי, יכולה לדלג עליה:

איימי נכנסת לאמבטיה עם בקבוק של יין ומחדירה אותו שוב ושוב בעצמה לתוך הגוף שלה כדי לייצר פגיעה באיבר המין שלה (מה שיתאים להמשך התוכנית). ואני שואלת ברצינות: עד כמה יכול להיות חולני המוח של האישה שכתבה את הספר, ושל הגבר שיצר את הסרט, כדי שיוכלו לדמיין שאשה תפגע בעצמה, בגוף שלה, בצורה כל כך קשה, רק כדי להצליח במזימה שלה נגד גבר, או כמה גברים? אין ספק שהשאלה כמה טריגרית סצינה כזאת תהיה לקורבנות של אונס מהסוג הזה (שלמרבה העצב מתרחש כל הזמן) בכלל לא עברה במוחם של היוצרים.

החבר/שובה של איימי חוזר הביתה. ואז, ממש כמו שתיאר הבחור שהאשימה בעבר באונס, איימי מכתיבה מין אלים שכולל קריעת בגדים שלה ושלו, ואז, במהלך הסקס היא שולפת סכין יפנית שהסתירה ומשספת את הגרון שלו.

ועכשיו – העלילות מתאחדות. איימי ספוגת הדם חוזרת הביתה, שם נמצאים כל כלי התקשורת האורבים לניק יומם וליל. היא נופלת שבורה ומרוסקת לזרועותיו של בעלה, ומספרת על ההתעללות הקשה שעברה ע"י החוטף שלה במהלך השבועות בהם נעלמה. ניק יודע בשלב זה כמעט את כל מה שיש לדעת על התוכנית המקורית של איימי – אבל אין לו ברירה אלא לשתף פעולה לעיני המצלמות – הוא הרי לא יהדוף מעליו אשה שותתת דם, שעברה זוועות בלתי נתפסות, ושהופעתה המחודשת מזכה אותו מכל אשמה.

gone-girl-DF-01826cc_rgb.jpg
"נעלמת". הדמות של איימי כפוטנציאל הגלום בכל אשה

בסיום הסרט, איימי מודיעה לניק שבכוונתה לכפות עליו הישארות בזוגיות, ושהתפקיד שלו מעכשיו הוא להעמיד פנים שהוא הבעל התומך והאוהב של הקורבן האומלל שהיא. היא מגדילה לעשות ואף גונבת לו זרע (עוד מיתוס אהוב ושקרי לגבי נשים שמנצלות גברים ללא ידיעתם והסכמתם). כמובן שהם לא מקיימים יחסי מין בשלב זה, מה שאומר שהיא אורבת לו כשהוא מאונן ולאחר מכן משתמשת בזרע. כשאיימי מספרת לניק שהיא בהיריון, היא מבהירה לו שאפילו לא תצטרך לשכנע את הילד לשנוא אותו אם לא ישאר – איזה גבר עוזב אישה שעברה את מה שאיימי עברה, ושנושאת את הילד שלו ברחמה? ניק מובס. איימי הרעה שוב מנצחת. הסוף.

אפשר לטעון שמדובר בסרט מתח עם טוויסטים שלא מנסים לשקף את המציאות, שאיימי היא דמות קיצונית שלא מייצגת נשים. כותבת הספר והתסריט אפילו טוענת שמדובר בסרט פמיניסטי, כי היי, אנחנו הפמיניסטיות עושות את "הקטע הזה" של "גירל-פאוור" כבר מספיק זמן, והגענו למקום נפלא בו אשה יכולה להיות כל מה שתרצה – אפילו רוצחת פסיכופתית. אבל כל הטיעונים הללו שקריים. המדיה טורחת לחזק דעה שהיא ממילא מאוד רווחת – נשים הן שקרניות, מניפולטיביות, נקמניות, מגזימות, היסטריות. הן מעלילות עלילות שווא על גברים כל הזמן מתוך יצר נקמנות או קנאה. על פי התפיסה הרווחת אצל רבים, איימי היא הפוטנציאל הגלום בכל אשה.

ולסיום, קצת סטטיסטיקה: בסוף השבוע הראשון על האקרנים, 3 באוקטובר, גרף הסרט כמעט 38 מיליון דולר. אפשר להגיד שזה צפוי – פינצ'ר הוא במאי מוערך ונערץ, וסביר להניח שרבים הלכו לראות את הסרט רק בגלל שזה "החדש של…". אבל כנראה שהקהל והביקורות אהדו אותו, כי נכון ל-12 באוקטובר הסרט כבר עשה כמעט 150 מיליון דולר. וכך, המסר המיזוגני והאלים כלפי נשים הופץ בין מיליוני אנשים (הסטטיסטיקה מתייחסת רק לארה"ב, כמובן שהיתה לסרט הצלחה בינלאומית גבוהה מאוד). והחלק האיום ביותר בסיפור הזה הוא, שהכל כאילו מתחת לפני השטח, שלכאורה אין פה כוונת מכוון, שמדובר בעוד סיפור מתח כתוב היטב. ואנחנו קונות וקונים את השקר הזה פעם אחר פעם, מבלי להבין את ההשלכות שיש לסרטים וספרים מהסוג הזה על השנאה והאלימות המאוד קשות שקיימות גם כך כלפי נשים במערב, במזרח, ובכל מקום תחת השמש.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סוציולוג

    בפסקה האחרונה את לא מביאה סטטיסטיקה. סטטיסטיקה מתייחסת לעיבוד נתונים לפי כלים הסתברותיים (ממוצע, סטיית תקן, וכו'). מה שאת מביאה זה נתונים מספריים גולמיים.

    1. חמוטל סונג

      נתונים שעברו עיבוד סטטיסטי (לא על ידי כמובן). אבל זה באמת מרגיש כמו היטפלות למילה הכי פחות משמעותית בכתבה.

      1. סוציולוג

        הכותבת מביאה את הנתונים הבאים:

        תאריך הקרנת הסרט לראשונה
        הזמן שהוא רץ על המסכים
        הסכום שגרף
        מספר הצופים

        אף אחד מאלה לא עבר עיבוד סטטיסטי כלשהו. הפעולה החשבונית היחידה שבוצעה כדי להגיע אליהם היא חיבור (צירוף סכומי ההכנסות ומספר הצופים מבתי קולנוע שונים) וחיסור (תאריך כתיבת המאמר פחות תאריך הקרנת הבכורה). אף אחד מאלה אינה פעולה הסתברותית. אם היה מובא נתון בסגנון מספר הצופים הממוצע ליום, או חישוב עלות הכרטיס אפשר היה לדבר על סטטיסטיקה (בדוחק במקרה האחרון).

      2. סוציולוג

        מהו העיבוד הסטטיסטי?

  2. דורית אברמוביץ

    אחד המאמרים הטובים ביותר שפורסמו בהעוקץ

      1. קוקו

        יש לסגור את העוקץ

  3. דורית אברמוביץ

    כל מילה, ממש כל מילה- תודה

  4. ע

    כל כך הרבה הזדמנויות היו לפינצ'ר להציג שנאת נשים – והוא לא פיספס אף אחת

  5. לירון

    ראיתי את הסרט והתחושות הללו עלו בי בדיוק בצורה זו או אחרת במהלך הצפייה. אהבתי את החיבור לסרטים האחרים כדוגמאות להמחשת קו הבימוי שאליו התייחסת באשר לבמאי.

  6. רועי

    תודה על הכתוב

  7. נתן

    מידי שנה נעשים מאות סרטים על גברים שהם רוצחים ,אנסים ,פדופילים, גנבים, פושעי מלחמה,פסיכופטים , גזענים, מכוערים, מניפולטבים,חלאות המין האנושי,מושחתים,זבלים ,טינופות,סוטים,אלימים ומה לא.

  8. נעמה

    אותי המאמר הזה די מעצבן.
    הדעה הרווחת בחברה שלנו כיום, היא בעיקר זאת שאומרת שנשים הן תמיד הקרבן, הן מסכנות וחסרות אונים בעוד הגבר הוא החזק והרשע, כל הגברים הרי הם אנסים, ומכים, והנשים חסרות ישע.
    אז זהו שלא. כיום, מרבית הנשים רואות כל דבר כהטרדה מינית, ותמיד הן הקרבן. חלילה, הרי לא יכול להיות שנשים יעשו משהו לא בסדר במערכות יחסים, ובמיוחד מיניות! זה תמיד הגבר הרשע והחזק והאנס. גם לא חסרות נשים שמתלוננות ומעלילות על גברים דברים כאלה, וב95% מהמקרים, יקשיבו לאישה.
    אני חושבת שהסרט הזה מראה זווית אחרת, שבה האישה היא סוף סוף לא הקרבן המסכן, והגבר הוא לא אנס מרושע.

  9. ענבר

    זאת הפרשנות שלך (ואפילו מוגזמת הייתי אומרת). מה שאני לקחתי ממועדון קרב זה עד כמה החיים מוכתבים לנו. בית ספר, אוניברסיטה, נישואים ילדים הכול לפי הסדר. וגיבור הסרט מאבד את עצמו כדי למצוא משמעות לחיים שלו. לא ראיתי בזה עידוד לאלימות נגד נשים. בסרט נעלמת הרבה עד כמה קל לעצב את דעת הקהל. מה שמחליט מה נחשוב ומה נרגיש הם "מובילי הדעה" בתקשורת. זו היא הפרשנות שלך ואני ממש לא מסכימה איתך

  10. Anna

    הפמנסטית-רדיקאלית .
    לקחת סרט ולהכניס בו את המושגים הפמנסטיים הידועים של "קורבן" ו "מיזוגניה" (מי זו גניה באמת? עדיין אל הבנתי…) בלה בלה בלה פטריארכיה בלה בלה ביזוי נשים בלה בלה.
    הדבר היחידי שהיה אשכרה קשור לסרט היה העובדת שאמרת "אל תראו אותו" ופחות או יותר סיפרת את כל הסרט.
    אז קודם כל כשכותבים ביקורת קולנוע- לא כותבים אתה עלילה של הסרט! גם כשרוצים לבקר את הסרט והוא גרוע- לא עושים את זה.
    אז מה שאת עשית לא היה בכלל מאמר ביקורת קולנוע אלה הרצאה פמנסטית נוספת כשעל הדרך סיפרת על כמה סרטים שראית.

    אז אם יותר לי- בנות יקרות- לכו תראו איזה סרט שאתם רוצים. זה שראיתם סרט כזה או אחר זה לא אומר שאתן נגד נשים או בעד שנאת נשים. אתן פשוט רואות סרט.
    וגב' חמוטל- יוטב לך אם לא תגידי לנשים מה לעשות או לראות. כי זה הקטע של בפמניזם- שנשים יעשו בחירה שקולה כי הן שקולות. ולא קורבן תמידי, כמו שכל כך נוח לאג'נדה ההזויה הזאת לשכנע אותנו.

    1. חמוטל סונג

      אנה, אתייחס לשני דברים: 1. בפתיחת המאמר ציינתי בפירוש שזה מאמר ביקורתי, ושיהיו בו הרבה ספווילרים.
      2. בעוד שאני מעודדת א/נשים לא ללכת לצפות בסרטים בהם האלימות כלפי נשים או ההתייחסות היא מיזוגנית, מעולם לא אמרתי לאף אחת מה לעשות.

  11. עומרי

    אני לא חושב שמישהו שראה את הסרט יכול להתחבר לדמות הנשית כדמות מייצגת. כל הפעולות של הדמות קיצוניות ובתור צופה, ככל שהעלילה מתקדמת, אתה מבין שמדובר בפסיכופטית (ולא אישה ממוצעת שאפשר להשליך את הפעולות שלה על כל הנשים).
    ממש קשה לי להתחבר למה שכתבת פה…זה קצת מרגיש over protective במקרה הטוב…ומרמור במקרה הרע.
    אם כבר, הדמות הגברית מוצגת כגבר "ממוצע", ולכן עניין הבגידה שלו יכול להיתפס כ "כל הגברים בוגדים". שכמובן לא נכון…
    אני יורד פה לרמת כותבת הכתבה, כמובן בזמן צפיית הסרט לא עשיתי את החיבור הזה 😉
    אני מקווה שהצלחת להנות מהסרט ולא הרסת אותו לסובבים אותך.
    כן, הסרט לא קל, בדומה לסרטיו הקודמים של הבמאי…אבל זה לא רלוונטי להאשמות שלך (לדעתי).

    1. חמוטל סונג

      האם הרסתי לסובבים אותי? הם מאד סבלו ויצאו בהרגשה רעה מאד מהסרט, והמאמר נוצר כתוצאה משיחות רבות מאד עם אנשים שהרגישו דברים דומים, אבל היה קשה להם לשים את האצבע על מהו הדבר הספציפי או דברים ספציפיים ביחס של הסרט לנשים היווה מטרד רגשי ומחשבתי עבורן/ם

  12. חמוטל סונג

    לכל מי שציפה לביקורת שגרתית על סרט, אני מזכירה ש"העוקץ" הוא אתר פוליטי, ומן הסתם ביקורת על סרט תהיה פוליטית גם היא. זו לא משטרת מחשבות, זו קריאה שלי של הסרט. כבר בהחלה התרעתי שהכוונה של המאמר היא לנתח את הסרט, ולכן יהיו הרבה ספוילירים. וסתם הערה קטנה: רוב הכתבות מחו"ל שקראתי על הסרט, בין אם נכתבו ע"י נשים או גברים, התייחסו לדברים שכתבתי פה. אתם/ן לא מסכימות/ים עם הביקורת שלי? אין בעיה, לפעמים מסכימים שלא להסכים. לעומת זאת לכתוב "פמיניזם בלה בלה בלה, פטריארכיה בלה בלה בלה" זו צורת התבטאות מאד לא מכבדת כלפי ככותבת, ללא קשר לאי ההסכמה עם התוכן. ושוב אומר, גם על התגובה הזאת, שזאת דעתי האישית כמובן.

    1. TEA REX

      ביקורת זה לפרק לגורמים את הסרט ולשאול מה הלך ולא הלך מבכינה טכנית ורגשית בסרט הנ"ל, ניתוח כזה אפשר לעשות גם על סרט שלא אהבת. טעם אישי לעומת זאת זה לקחת סרט ולהגיד מה אהבתי ולא אהבתי בו, שזה מה שאת עשית. פעולה שכל ילד מגיל 6 שיודע להפעיל מקלדת יכול לעשות: "אני אוהב גלידה בטעם תות אבל לא אוהב פיסטוק, פיסטוק זה איכס". יש שלב מסויים בו אנחנו כמבוגרים לומדים להביא את הטענות האלה מבלי לבוא בהאשמות שווא על יצירות של אחרים. אני אשמח לשמוע את הניתוח שלך על סרטי "מת לחיות", השוטר הזה כל כך אלים ככה שבטח כל השוטרים הם רוצחים, נכון? בבקשה אל תסבירי לי שוב שזה אתר פוליטי זה לא מעניין אף אחד, את יכולה להביע איזה דעה שיש לך אף אחד לא אומר לך מה לעשות, אבל בין טעם אישי לבין האשמות שהסרט מוציא נשים באור רע? על סמך דמות אחת, בסרט אחד? מבוסס על ספר שאישה כתבה? מצטער להגיד לך אבל רוב הנשים לא סתומות כמו שאת מנסה להוציא אותן, זאת מניפולציה זולה לעורר פרובוקציה ולקבל צומת לב. אולי את לא עושה את זה במודע ובאמת חושבת שהסרט מזלזל בנשים ואם כך המקרה אני ממליץ לך לעשות את הניתוח שלך על עוד סרטים הוליוודים, בהם האנטיגוניסט הוא הגבר ותעשי השוואה. אשמח לדעת מה יהיה התוצאות שלך

  13. Gil

    אשמח להעביר אותו הלאה.

    1. איילת

      שמעתי אותו המון בקבוצות פמיניסטיות, ובכל פעם שביקשתי סימוכין לא קבילתי, כך שאני מניחה שזו אגדה אורבנית כלשהי.
      לא שזה משנה, גם אם זה שבריר אחוז עדיין יש סיכוי שדבר כזה יקרה ולכן צריך להתייחס לכך כאפשרות, וגם להיפך – אם 99.99 אחוז מהתלונות היו שקריות עדיין היה צריך להתייחס לאפשרות שזה אינו שקר. סתם נתון חסר משמעות מעשית.

  14. בחורה

    לכל אורך הצפיה הרגשתי שילוב בין מתח שנבע מהצפיה לבין דיכאון. שנאת הנשים לא מדלגת על שום המצאה שקרית – הסצנה של גניבת הזרע שברה אותי. והתיאור המגחיך של המנחה והנשים שמחבקות את הנפגעות. זה פשוט רעיון אלים ומסוכן. חלומו של כל מיזוגן. הזוי. יצאתי מהסרט בתחושה עמוקה שפשוט אי אפשר לסמוך על נשים. שאישה היא יצור מסוכן וערמומי. וזו אני. אז איך ייצא גבר? או אישה פחות מודעת? עצוב.

  15. אריק

    כתוב היטב, מנומק עד הפרט האחרון, משכנע מאוד.

  16. Super Max

    מחברת המאמר חוזרת שוב ושוב על השם דיוויד פינצ'ר, אבל שוכחת לציין (למעט בהערת צד אחת קטנה) שמי שכתבה את הספר ואת הנראטיב, היא אישה – גיליאן פלין, ואת האצבע המאשימה צריך בעיקר להפנות אליה.
    התעלמות מהנתון המאד חשוב הזה מעקרת את התוכן ממשמעותו.

  17. תוהה

    יכול להיות שהאחוז הוא 1 או 3, אולי אפילו 0.5, ואולי דווקא 30.
    העובדה היא שאין שום נתון כזה. כלום. אפס.
    זו מנטרה מקובעת היטב, "ההערכה היא שאחוז תלונות השווא עומד על 1-3 אחוז". אבל זה משפט ריק. אינו נסמך על עובדות אמפיריות. מעולם לא נסמך. אלא רק על עוד "ציטוט" דומה.
    אנא אל תביאו הפעם עוד ציטוט מיד שניה ש"מישהו מעריך" שזה ככה. הפנו אותנו לדאטה ברורה. מספרים. כמה תלונות הוגשו, כמה התבררו כתלונות שווא. מהיכן הנתונים. אחת ולתמיד, לתת תוקף לטענה הזו.
    האם יש?

    1. סוציולוג

      השיעור המצוטט לרוב נע בין 2% ל-8%. זה דיון חסר משמעות בגלל שלא ניתן להעביר את המשתנים הרלוונטים אופרציונליזציה: איך מגדירים תלונת שווא? ברור שזה עניין מסובך מאוד עד בלתי אפשרי. הדרך היחידה לנסות לגזור איזשהו מספר הוא באמצעות הסתכלות על שיעור הזיכוי – אם היתה תלונת שווא בודאות אפשר לומר שלא היה אונס. שיעור הזיכוי נמצא באזור ה-30% בארה"ב ו-40% בבריטניה (בישראל שיעור ההרשעה הכללי במשפטים פליליים גבוה מ-95% כך שאם לא מדובר בשונות חריגה באופן פראי זה לא ממש מעניין), ואליו אפשר להתייחס כ"תקרה" בהקשר של תלונות שווא. לגבי שיעור מינימלי, זאת כנראה לעולם לא נדע.

  18. איתמר

    אם ראית את שבעה חטאים ומועדון קרב והפנית את זה לנשים השריטה של רגשי נחיתות נמצאת אצלך. הראשון מציג סרט אפל עם דמויות כבדות ואפלות. מפריע לך יותר שיש שם דמות נשית לא חזקה אבל שגברים מוצגים כפסיכופטים זה בסדר? זאת כולה דמות.
    ובהקשר של "נעלמת". ישנן נשים כאלו. כמובן שלא כולם. אבל ישנן. הסרט מציג אופי נשי באופן קיצוני. חלאס עם הרגשי נחיתות אנחנו ב 2014.

  19. יניב

    פינצ'ר אינו שונא נשים, אם כבר הולכים לפי הסרטים שלו הוא שונא אדם.
    הרי בכל הסרטים שלו אי פעם, החל ממועדון קרב ושבעה חטאים שהזכרת, עד לרשת החברתית, המשחק וזודיאק, כל הדמויות שלו הם דמויות 'רעות' שקשה להזדהות איתם, בחלקם פסיכפוטים, נצלנים וכו', וברובם המוחלט הם גברים.
    למעשה נעלמת הוא הפעם הראשונה אצל פינצ'ר שהדמות הזו היא נשית.

    פינצ'ר פשוט לא מעוניין לספר סיפורים על אנשים 'רגילים'. אבל בהתחשב בזה שהוא ביים כבר המון סרטים עם דמויות בעייתיות, וכולם היו גברים עד כה, אני לא מבין כיצד הוא שונא נשים.

    ואגב התעלמת באלגנטיות מ'נערה עם קעקוע דרקון' שהוא סרט די פמיניסטי שכולל דמות נשית חזקה וגיבורה.
    ואגב 2, כמו שאמרו הסרט מבוסס במדויק על עלילת הספר, שנכתב על ידי אישה.

  20. המפקפק

    כל הסרטים של דיוויד פינצ'ר למעט סרט הביכורים שלו (הנוסע השמיני 3, עם הדמות הנשית החזקה מהזיכיון של אלן ריפלי, בכיכובה של סיגווני וויבר) המשחק והחדר (שהוא הפחות מוצלח בסרטיו שהגיבורות שלו אגב הן נשים אמיצות וחזקות בדמות אם ובת)
    היו מבוססי ספרים:
    זודיאק
    הרשת החברתית
    מועדון קרב
    נערה עם קעקוע של דרקון (שהוא גם אדפטציה חוזרת לספר, בגירסא אמריקאית)
    הרשת החברתית
    הסיפור המופלא של בנג'מן באטן

    הז'אנר שבו פינצ'ר מתמחה הוא מותחנים, כל הסרטים הללו למעט הסיפור המופלא של בנג'מן באטן, היו בעלי אופי של מתח. מלווים בטוויסטים ונקודות קליימקס.
    דייויד פינצ'ר הוא אמן המותחנים המודרני, אפשר אפילו לומר ההיצ'קוק של דורו (שגם הוא הואשם בדיוק באותה מיזנגוניה שאת מדברת עליה)

    האם העובדה שמדובר ביוצר מעורך שלוקח רב-מכר ספרותיים והופך אותם למותחנים קולנועים משובחים זו היא נקודה להאשים אותו בשנאת נשים. הוא לא כתב את הספרים הללו, והמשותף לספרים הללו שהוא בוחר לקחת כפרוייקט הם העובדה שהם
    1.זכו כבר להצלחה מסחרית בעולם הספרות
    2.הם עוסקים בתמות התמודדות עם השעמום הקיומי בתרבות הצריכה, הבורגנות והעת המודרנית
    3.הם עוסקים בבדידות והריקנות של הקיום האנושי
    4.לרוב הם יתבטאו בביטוי אלימות, מילולית או פיזית כדי להמחיש את הקיצוניות של תחושת האבדון של העולם שבו חי הגיבור או התחושות הפנימיות שלו.
    5.הם מעניינים! ומוגשים בצורה ששווה לנתח אותם

    אם הייתי צריך למצוא מכנה משותף בין הסרטים של פינצ'ר זה שלרוב הם מותחנים, לרוב בעלי סופים עם טוויסט והם ברובם אדפטציות לספרים.
    שנאת נשים אינה אחת מהם.
    אני קורא כבר כמה וכמה ביקורות פמיניסטיות על הסרט הזה שמנסה בכוח לקשר בין העבודה שהדמות של איימי בנעלמת היא פסיכופטית ושדייויד פינצ'ר שם את ראשה של גווינת' פאלתרו בקופסא ב'שבעה חטאים' ועל הדרך בזמן שהם עושים את החיבור הקלוש והמגוחך הזה מתעלמים לחלוטין מהרפרטואר המלא של הבמאי הזה.

    בעוד הטענות שלכם על אונס ותלונות שווא הם טענות נכונות, כשאתן מנסות לחבר את זה לסרט הזה, אתן מגיחכות את הכותרת "ביקורת לסרט" ויותר מזה משכיחות את דברי הטעם שלכם, בביקורת זולות ונטולות הבנה אמיתית בקולנוע. תפסיקו להשתמש בסרט הזה כצינור לאג'נדה שלכם.

    לא שמעתי אנשים מבקרים את דייויד פינצ'ר על זה שהוא פוגע באנשים הסובלים מסכיזופרניה או פיצול אישיות בעקבות מועדון קרב או בזה שהוא פוגע באנשים עם מוטציות גנטיות בעקבות בנג'מן באטן, ולמה זה?! כי הם מצאו לנכון לקחת דברים בפרופורציות.

    גם מארק צוקנברג בכבודו בעצמו לא ביקר את פינצ'ר על הדמות האוטיסטית רגשית שהוא בנה לו ב"רשת החברתית" ולמה? כי לא זאת היתה כוונת המשורר, היה לסרט הזה תמה הרבה יותר רחבה, וגם לנעלמת.

    1. ליכודניק

      לא ראיתי את הסרט.

      אני מציע תרגיל אינטלקטואלי:
      נניח והסרט הבא של פינצ'ר יהיה על פלוני-אלמוני כל-אמריקאי שמואשם ברצח יהודי; לאורך הסרט מתברר כמה אותו יהודי היה נכלולי, שקרן, תאוותן, מקושר לרשת של תכננים יהודים שעובדים מאחורי הקלעים וכו', ובעצם הגיע לו למות.
      והכל מותח, מצולם היטב, ולקינוח, סתם כי בא לי- לפי ספר של יהודי, עם צוות שחקנים בני דת משה.
      האם היית "לוקח את הדברים בפרופורציות" או הולך ומתחיל לחפש סימנים אנטישמיים בפילמוגרפיה שלו?
      אני הייתי הולך על ב'.
      מה לעשות, ויש תופעה חברתית של זלזול בנפגעות אונס- מה שאי אפשר להגיד על סכיזופרנים. (אם בכלל יש מצב אמיתי בו נדמה לך שאתה נפגש עם האלטר-אגו שלך).

      1. קוקו

        אז בעצם אסור לעשות סרט בו דמות כלשהי מוצגת באופן שלילי, כי בתרגיל מחשבה זה יכול להראות אנטישמי?

        1. ליכודניק

          לא ממש.
          אני רואה מנעד שנמצא בין "טריוויאלי", דרך "מקובל", עבור ב-"מטריד ומעורר מחלוקת", דרך "מגעיל/רע", וכלה ב-"אסור".
          יוצר צריך לקחת בחשבון שמה שיראה בעיניו מטריד ומעורר מחשבה, ולפיכך כלי רטורי טוב להעברת מסר או פשוט ליצור מתח, עלול להיראות בעיני מישהו אחר כחוסר טעם קיצוני או אף כהתרת דם.

          במילים אחרות, אסור לעשות סרט כפי שהצגתי, כשהקהל יהודי או אנטישמי.

          1. קוקו

            אז בעצם היוצר צריך לקחת בחשבון מנעד הרמנויטי שכולל את כל צופי הסרט בהווה ובעתיד הרחוק ולהשתדל להמנע ממה שעלול להפוך לקריאה "פוגענית" על ידי כל אחד מהם, בין אם באופן מיידי או רטרואקטיבי, בקריאה ישירה או "חתרנית", על פניו או בתרגיל מחשבה מחוכם. היוצר אמור לא להיות רק סוציולוג מבריק (לפי מיטב הכלים הביקורתיים אך גם הלא-ביקורתיים) אלא גם נביא, ולצפות כל מגמה חברתית-פרשנית באשר היא על מנת לדעת איזה קבוצה תכריז על עצמה כ"מוגנת" או כ"רגישה" לפי טעמיה שלה.

          2. ליכודניק

            זה לא מסובך כפי שאתה מצייר.
            א. רוב מוחלט של היצירות מופנה לקהל שהמחבר שייך אליו; בפרט ביצירות מורכבות, עם ניואנסים וסמלים שהקהל אמור להבין. הרי כשיצירה מתקבלת בתרבות אחרת, או צוברת פופולריות לאחר זמן רב מפרסומה, זה נחשב חריג.
            ב. קבוצה מוגנת ורגישה כיום או בעתיד: סרט שיעודד פגיעה ממשית מטריד אותי הרבה יותר מסרט שיעצבן מישהו. אותו מישהו מוזמן פשוט לא לראות את הסרט.

  21. אסף

    יש כ"כ הרבה סרטים על גברים מתעללים שזה די חסר טעם להצביע על סרט אחד על אישה פסיכופטית .

    פסיכופטים קיימים והם די נפוצים (1 מתוך 100) .

    סרטים לא צריכים להיוד מדגם מייצג ,עצם העובדה שסרט בוחר נקודת מבט כבר הופכת אותו ללא אובייקטיבי .

  22. איילת

    אם יש סרט שמציג פסיכופט גבר (שבעה חטאים, מועדון קרב) – זו שנאת נשים.
    אבל אם יש סרט שמציג פסיכופטית נשית – זו, ובכן, עדיין שנאת נשים?

    יש מליוני סרטים על פסיכופטים גבריים, אז שיהיה אחד על נשים. אפשר לחשוב אוי יוי יוי. חוץ מלהגחיך את הפמיניזם שאת דוברת בשמו, לא ראיתי כאן דבר. חבל שנשים כמוך יוצרות רעש לבן ומעיק שבולע את כל הרעיונות החשובים שיש לפמיניזם להציע.

  23. רתם

    את כל עבודת הכתיבה הזו בפענוח נוסף של המקורות והתופעות של איך החיים של נשים נראים, ומה הם הזרמים התת קרקעיים של קולנוע כזה.
    אישית, לא אלך לסרט הזה, ולמרות שמאד אוהבת קולנוע, ממעטת ללכת לקולנוע אמריקאי. זו הדמוקרטיה הגדולה בעולם, בה נוצרת כל האלימות והרצחנות הזו, שנתפסת על ידי רבים כיצירה אמנותית, וזו ארה"ב, אליה נשואות עיני רבים כל כך בישראל, אמא רוחנית.

  24. יעל

    דמותה של רוזמונד פייק היא אכן מצבור של האשמות שמושלכות על נשים לעיתים קרובות מדי, אך היא מוצגת כפסיכופטית קיצונית שסוחבת תסביכים בשל האופן יוצא הדופן והנצלני שבו גידלו אותה הוריה הסופרים.
    מולה הסרט מציג דמות מרכזית של שוטרת נבונה ושקולה שהיא אחלה אישה. הכותרת הגורפת "סרט שלא רואה נשים" מתעלמת ממנה לחלוטין.

  25. נטע

    אני הבנתי מחברה שהסרט הוא טוב גם מבחינתן של הנשים שם.

  26. ענבל

    קצת פתטית ההתייחסות לנתונים הסטטיסטיים. מאמר מעולה, תודהההההה פרספקטיבה לא שגרתית ורהוטה.

  27. המתבונן

    בדיקה פשוטה וקצרה הייתה מעלה שהסרט (וגם שמו…) מבוסס על ספרה של גיליאן פלין שלא רק כתבה את הספר אלא גם את התסריט לסרט עצמו.

    די באמור כדי לשמוט את הקרקע תחת ההאשמות הארסיות שמפנה הכותבת בפוסט אל במאי הסרט – דיוויד פ'ינצר, וגם יש בכך להגחיך את ההתיימרות לבצע השוואות בין סרטיו "שבעה חטאים" ו-"מועדון קרב" ל-"נעלמת".

    עובדות פשוטות שניתן היה לגלות ולהציג בנקל, אבל למה לתת לעובדות לקלקל את המיזאנדריה המופיעה במסווה של "קריאה ביקורתית בסרט שובר קופות".

  28. דן

    תחילה אגיד שההתייחסות האישית בתגובות לכותבת מאוד לא מכובדת בעיניי ומהווה מיזוגניה הרבה יותר מהסרט עצמו.

    לגבי הסרט:
    אני לא מסכים עם הביקורת.
    צריך לזכור את זה בהקשר של כותרת בעיתון ״אדם נושך כלב״. כלומר, סיפור שווה שיספרו אותו רק כשהוא חריג.
    עבור הרבה (מדי?) מהסרטים בהוליווד החריגה הזו היא לכיוון של דמויות אלימות במיוחד ולפעמים פסיכוטיות.

    בהקשר הזה פינצ׳ר דווקא מסכים עם הכותבת. כלומר האמירה שלו היא ״עבור מעל ל-97% מהמקרים קורבנות אונס מדווחות את האמת, אבל הנה סיפור על האחוזים הנותרים.״

    בעיניי סרט מצוין כהרגלו של פינצ׳ר, נהניתי מהטוויסטים, מהמשחק (גם אם היה מעט קלישאתי), ואודה – גם מהאנשים היפים והצילומים היפים.
    סה״כ סרט כייפי