כשאין אינטרס ציבורי, יש אפרטהייד

דו"ח חדש של האגודה לזכויות האזרח בוחן את שתי מערכות החוק שהתפתחו בשטחים, האחת לפלסטינים והשנייה לישראלים. עו"ד נרי רמתי המייצג עצורים פלסטינים מאיר נקודה נוספת הייחודית לשלטון הכיבוש-אפרטהייד הישראלי
נרי רמתי

כאשר שמים בצד את העובדה התמוהה עד מאוד, שכנס הבוחן את ההבדלים בזכויות בין אזרחים ישראלים לתושבים פלסטינים בשטחים ומתקיים בעקבות הדו"ח החדש שפרסמה האגודה לזכויות האזרח, "שלטון אחד – שתי מערכות חוק", אינו כולל ולו דובר פלסטיני אחד מן השטחים – הרי שמדובר באחד הדו"חות החשובים שפורסמו בישראל בעת האחרונה.

המציאות הבלתי נסבלת בה חיים זה לצד זה בני אדם המצויים באינטראקציה יומיומית כאשר האחד הינו רב זכויות והשני מצוי תחת כיבוש, מוכרת לכל מי שפועל בשטחים או סתם נוסע לו להנאתו בכביש 433. הדו"ח מציג בצורה ברורה ומאירת עיניים כיצד באמצעות עבודה שיטתית של המחוקק הישראלי, המחוקק הצבאי ובתי המשפט נוצרו ביהודה ושומרון שתי שיטות משפט נפרדות הנוגעות בכל תחומי החיים של מתנחלים ופלסטינים אשר אינם מרוכזים בשטחי A של הרשות (המהווים כידוע חלק קטן בלבד מהשטחים הכבושים).

מפעל ההתנחלויות האדיר שהקימה ישראל הפך למעשה את שטחי B ו-C מאזור תחת כיבוש במובן הקלאסי של דיני הכיבוש, דהיינו צבא זר המחזיק בשטח בו נמצאים נתיני אויב ואחראי להם, לאזור המסופח דה פקטו לישראל – כאשר לחלק מהנמצאים והפועלים בתוכו זכויות של כל אזרח ישראלי ולחלק זכויות מסוג ב', ג' או ד', תלוי איך בוחנים אותן. למציאות כזו יש שם אחד: אפרטהייד.

כפי שעולה מהדו"ח באופן ברור וחד משמעי, המשוואה אותה מנסים להציג גורמים בשמאל הציוני כאילו במידה ולא יסתיים הכיבוש עלולה ישראל להתדרדר לשלטון אפרטהייד, אינה רלוונטית זה שנים רבות. ישראל נמצאת עמוק בתוך שלטון אפרטהייד המתרחש במקביל לכיבוש ואשר משתמש בכיבוש ובדיני הכיבוש כדי לבסס את מעמדו. זהו הכיבוש-אפרטהייד הישראלי. במשרדנו, העוסק בין השאר בייצוג מפגינים ופעילים ישראלים ופלסטינים המוחים על המשך הכיבוש בשטחים הכבושים, אנו חשים את נוכחותו של הכיבוש-אפרטהייד המשפטי באופן יומיומי. הוא נוכח בתיקים המוגשים בבתי המשפט הצבאיים כנגד לקוחותינו הפלסטינים בשל היתקלויותיהם עם מתנחלים המונעים מהם להגיע אל אדמותיהם. במקרים הנדירים בהם מעוכבים גם המתנחלים, אשר ברוב המקרים יוזמים את ההתגרות, הם כמעט ולעולם לא נעצרים. זאת, בניגוד לפלסטינים אשר כמעט ולעולם אינם משוחררים בתחנת המשטרה, לאחר שהם מעוכבים.

הוא נוכח גם במעצרם של ישראלים ופלסטינים המפגינים כתף אל כתף בבילעין, נעלין, נבי צאלח, קדום ובית אומר נעצרים. מיד עם המעצר מתחיל מסעם המשפטי השונה של הישראלי והפלסטיני במערכת חוקים וכללים שונה לגמרי, כאשר החשדות הן לאותם המעשים באותו המקום ממש.

הוא זועק לשמים כאשר שני קטינים, ישראלי ופלסטיני, מגיעים לתחנת המשטרה בחברון בחשד ליידוי אבנים. האחד מוכר כקטין והשני הוא טרוריסט. ההבדל הוא כאמור לא רק ביחס של חוקרי המשטרה, אלא מעוגן בשוני בין שתי מערכות החוקים עצמן. כך לדוגמא, בעוד שהקטין הפלסטיני ייחקר לרוב ללא נוכחות הוריו, מבלי שפגש עו"ד קודם לכן, בכל שעה משעות היממה ועל ידי חוקר שאינו בהכרח חוקר נוער, הקטין הישראלי הכפוף לדין הישראלי ייחקר בנוכחות הוריו, על ידי חוקר נוער בלבד, ובשעות מוגבלות. כמו כן, חלה חובה לשלוח הודעה על מעצרו לסנגוריה הציבורית.

מעצר של בן 14 בבית עומאר, 2010. צילום: activestills.org
מעצר של בן 14 בבית עומאר, 2010. צילום: activestills.org

הכיבוש-אפרטהייד המשפטי מורגש גם בדברים הקטנים, בביורוקרטיה המשפטית, בנגישות לבית המשפט, בערבויות, בקנסות, באמון. כך לדוגמא, בבתי המשפט הצבאיים, חשוד פלסטיני בעבירה כל שהיא, כמעט לעולם לא ישוחרר ממעצר לפני שמשפחתו הפקידה כסף. עבור הישראלי בבית המשפט הישראלי, לעומת זאת, הפקדת ערבות כספית היא רק אפשרות אחת מבין שלל אפשרויות שחרור, ובמקרים בהם היא מוטלת עליו, פעמים רבות היא אינה מהווה תנאי לשחרור ממעצר עצמו, אלא מתבצעת לאחר השחרור. הבדל זה נובע מחוסר האמון הבסיסי של בתי המשפט הצבאיים "בלקוחותיהם" הפלסטינים, בניגוד לבית המשפט בישראל בלקוחותיו שלו.

מושג האינטרס הציבורי

הדוגמאות לשוני בדינים, בכללים ובפרקטיקה בין ישראלים ופלסטינים בשטחים הינן רבות מספור. הן נוגעות לכל תחומי החיים ומובאות בפירוט רב בדו"ח המפורט, אולם ברצוני להאיר ולחזק נקודה נוספת הייחודית לשלטון הכיבוש-אפרטהייד הישראלי, נקודה המשותפת בין הדינים השונים החלים על פלסטינים וישראלים, שכן על אף השוני הרב בדינים ישנו עיקרון-על המאחד אותם והופך את האפליה לצורמת במיוחד – עיקרון "האינטרס הציבורי".

האינטרס הציבורי הינו מושג בעל חשיבות לא מבוטלת בעולם המשפט בכלל ובעולם המשפט הפלילי בפרט, מאחר והוא מבסס את הרעיון המרכזי של המשפט הפלילי, בו המשפט מגן על הציבור מפני מעשיו של אינדיבידואל שמעשיו פוגעים בציבור. האינטרס הציבורי נלקח בחשבון כאשר המחוקק בוחר לחוקק חוקים, כאשר נבחנת שאלת מעצרו או שחרורו של אדם, כאשר דנים בשאלה אם להגיש כתב אישום או לא, כאשר בוחנים אם לחשוף ראיות בפני ההגנה או לחסותם מפניה, כאשר דנים בשאלה אם מעשים הם חמורים דיים על מנת להרשיע אדם, וגם כאשר דנים בעונשו הראוי של אדם מורשע.

בכל הנוגע לישראלי הנמצא בשטחים והכפוף לדין הישראלי לא מתעוררת כל שאלה מיוחדת בנוגע לאינטרס הציבורי. ברור שהמחוקק הישראלי, הפרקליטות הישראלית, ומערכת המשפט הישראלית מחויבים לדאוג לאינטרס הציבורי הישראלי, ולמעשה אין בסמכותם לדאוג לכל אינטרס אחר, כאשר הם מטפלים בעניינו של ישראלי בשטחים הכבושים. הבעיה מתעוררת כמובן כאשר בוחנים איזה אינטרס של איזה ציבור עומד לנגד עיניהם של המחוקק הצבאי, הפרקליט הצבאי והשופט הצבאי האחראים על הציבור הפלסטיני בשטחים הכבושים, ואשר אמורים להיות אלו המגנים עליו מתוקף דיני הכיבוש.

כאשר המחוקק הצבאי, הגון ככל שיהיה, בוחר לאסור על פלסטינים "לפרסם הודעה בעלת מסר מדיני" כלשון אחד הצווים החלים על פלסטינים בשטחים, ברור שמטרת החוק אינה להגן על האינטרס של הציבור הפלסטיני.

כאשר פרקליט צבאי, הגון ככל שיהיה, מחליט להעמיד לדין פלסטיני מאחר שנכנס לישראל ללא היתר (למעלה מ-1,500 כתבי אישום מסוג זה מוגשים בבתי המשפט הצבאיים מדי שנה), ברור שהאינטרס הציבורי היחיד העומד בפניו הינו זה של הציבור הישראלי, שכן האינטרס הציבורי הפלסטיני הוא הפוך לחלוטין.

כאשר שופט צבאי, הגון ככל שיהיה, צריך להחליט האם לעצור עד תום ההליכים קטין פלסטיני כבן 14 אשר יידה אבנים, המבחן אותו הוא עורך קשור ישירות להערכת מסוכנותו לאינטרס הציבורי הישראלי. אין הוא שוקל כלל מה השפעתו של המעצר על האינטרס הציבורי הפלסטיני אשר כה רבים מצעיריו נמצאים במעצר.

גם בית המשפט העליון, אשר חלק משופטיו טוענים כי דלתותיו פתוחות בפני הציבור הפלסטיני, מנסה לאזן בין הפגיעה האינדיבידואלית בפלסטיני תושב השטחים לבין האינטרס הציבורי הישראלי בלבד כאשר הוא מאשר את הריסתו של בית נוסף בשטחים או מאשר את המשך מעצרו המנהלי של פלסטיני שאינו יודע מה החשדות כנגדו. לעולם הוא אינו בוחן מה מקומו של האינטרס הציבורי הפלסטיני במעשים אלו.

מכאן, ששתי מערכות החוק הנפרדות והמורכבות המתוארות בדו"ח, החלות בנפרד על ישראלים ופלסטינים, מטרתן אחת והיא לדאוג לאינטרס הציבורי הישראלי בלבד. איש במערכת המשפט החלה על הפלסטינים בשטחים אינו דואג לאינטרס הציבורי הפלסטיני בשטחים אלה, וזו התופעה ההופכת את הכיבוש בשטחים לכיבוש-אפרטהייד.

אילו הייתה חלה על כל הפלסטינים בשטחים מערכת משפט נפרדת אשר האינטרס הציבורי הפלסטיני ניצב בראש מעייניה, ואותה מערכת חוקים הייתה מפלה לעומת החוקים החלים על ישראלים, ייתכן והשאלה אפרטהייד או לא אפרטהייד הייתה מורכבת יותר. אולם, ברגע שהאינטרס הציבורי עליו מגינה המערכת המשפטית החלה על הפלסטינים בשטחים הינו האינטרס הציבורי הישראלי ולא האינטרס הציבורי הפלסטיני, הרי שאין מדובר יותר בדיני כיבוש העוסקים בהגנה על האוכלוסייה הנכבשת אלא בכיבוש-אפרטהייד אשר לא ניתן עוד להכחישו.

נרי רמתי הוא עו"ד במשרד עורכות הדין גבי לסקי ושות' העוסק בהגנה על זכויות אדם בישראל ובשטחים

לקריאת הדו"ח המלא. ביום חמישי הקרוב יתקיים כנס לרגל פרסום הדו"ח. הרשמה לכנס

2-laws-kenes

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נטליה

    מדהים שצריך אשכרה סוללה של איזה מיליוני פרופ' למשפטים כדי "להוכיח" את הדבר הזה. אפשר היה פשוט לפתוח את החלון ולהסתכל החוצה, במיוחד בקמפוס הר הצופים.

    1. דרור BDS

      "כאשר שמים בצד את העובדה… שכנס… אינו כולל ולו דובר פלסטיני אחד מן השטחים – הרי שמדובר באחד הדו"חות החשובים".
      ניסוח ציוני. הניסוח הנכון: אם שמים בצד. אם, לעומת זאת, לא שמים בצד, מקבלים מאמר דומה לזה של תום מהגר – השמאל הישראלי והבעיה המזרחית, אתר זה.

      "כאשר המחוקק הצבאי, הגון ככל שיהיה… כאשר פרקליט צבאי, הגון ככל שיהיה… כאשר שופט צבאי, הגון ככל שיהיה… בית המשפט העליון… מנסה לאזן בין הפגיעה האינדיבידואלית בפלסטיני תושב השטחים לבין האינטרס הציבורי הישראלי בלבד…".
      ניסוח ציוני. הניסוח הנכון: פושעי מה שמכונה הרשות השופטת, ממש כמו פושעי המלחמה הלובשים מדי קלגס והמתחזים אף הם לשופטים, הינם חלק בלתי נפרד מהJSIL. כאשר עו"ד מארגון המכנה עצמו הארגון לזכויות האזרח, הגון ככל שיהיה, בא ומבשר לנו כי הצליח להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, כי המדינה הציונית היא מדינת אפרטהייד, ואפילו מארגן כנס אקדמי לשם כך (תראו מי בא לדבר בכנס השמאל הישראלי2, חה חה חה), אנו יודעים, מעבר לכל ספק סביר, שכל מטרתו, וכל מטרתו של הכנס הזה בכלל, הוא להכיר בעוול ובלבד שלא לתקן את העוול. ככזה, הוא גרוע ממעשי הפורעים הציונים. על כך במאמר אחר, של עו"ד שאינו משתייך למה שהכותב מכנה שמאל ציוני, והמוכר לו היטב, תנו לאפליה להימשך בשקט – חסן ג'בארין.
      "הוויכוח בין שני המחנות לא נסוב אפוא על השאלה אם להמשיך או להפסיק את האפליה — אלא על השאלה איך להמשיך בה. באופן אירוני, התפישה של ממשלת נתניהו מתיישבת עם מובנו הפורמלי, להבדיל מהמהותי, של עקרון שלטון החוק".
      http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2504227

      והעיקר נשכח. גם רציחת ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית אינו אינטרס פלסטיני. ייתכן, אם כי הכותב לא ציין זאת במפורש, כי גם ברציחת ילדים יש אפלייה בין יהודים לבין פלסטינים, דבר היכול להעיד, אולי, על משטר אפרטהייד. כאשר עו"ד, הכוונה להגונים שביניהם, ידרשו להסגיר גם את מה שמכונה שופטי המשטר הציוני להאג, תהיה, אולי, במידה ולא יוגש שם כיבוד – כמקובל בכנסים מסוג זה – הכולל מוצרי חלב וביצים, לבוא ולשמוע מה יש לכל משתפ"י המשטר הציוני, ימ"ש, לומר להגנתם בכנס האלטרנטיווי הבא:
      The Jewish state of Israel in the Levant (JSIL) and the Islamic State in Iraq and Syria (ISIS) are different in many ways. The most fundamental difference is that the former is a recognized state and a member of the United Nations, while the latter is not recognized as a legitimate polity and is considered a political/military terrorist organization. However, the two share core characteristics that define them and by recognising these similarities observers may be able to make predictions about their futures.
      http://english.al-akhbar.com/node/22152

  2. אלי אמינוב

    השמאל הציוני שהמציא את רוב חוקי האפרטהייד במדינת היהודים, מרמה את עצמו ואת העולם בטענה שהאפרטהייד נוצר רק בשטחים שנכבשו ב57. האפיון המייחד משטר של אפרטהייד ומבדילו מתופעות נפוצות יותר של גזענות וקסנופוביה (שנאת האחר) היא במה שמשטר אפרטהייד מנהל ערכים של הפרדה, גזענות וקסנופוביה מכוחה של חקיקה, וכופה על האוכלוסייה הנתונה למרותו ציות לערכים אלה באמצעות זרועות האכיפה של המדינה, היינו משטרה, בתי משפט וצבא. ( האפרטהייד שנהג בדרום אפריקה ב-1948-1994 היה שיטה ייחודית של הפרדה גזעית ואפליה, ממוסדת על ידי החוק והמנהג בכל תחומי החיים ).אך יש הבדלים חשובים בנושא חקיקת האפרטהייד בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה של דרום אפריקה,

    א. ברפובליקת האפרטהייד של דרום אפריקה ההפרדה בחוק (ואנו מדגישים: בחוק) הייתה אכן בין "לבן" ולא-לבן", בעוד במדינת האפרטהייד של ישראל ההפרדה בחוק הינה בין "יהודי" ל"לא-יהודי".
    ב. מחוקק האפרטהייד ברפובליקה של דרום אפריקה לא הסתפק בחקיקת אפרטהייד בנושא הליבה של הסכסוך בין מדינת מתיישבים קולוניאלית לבין האוכלוסייה הילידית, היינו שלטון על הקרקע ועל מה שאצור בתוכה (בין השאר מתכות ואבנים יקרות בדרום אפריקה, אדמות חקלאיות ומים בישראל), אלא גלש באיוולתו וחוקק חקיקת אפרטהייד בנושאים שאינם נושאי ליבה של הסכסוך, והידועים בשם "אפרטהייד קטנוני" (Petty apartheid) כגון שירותים נפרדים, תורים נפרדים, קווי תחבורה נפרדים וכד', בעוד מחוקק האפרטהייד של מדינת ישראל (הכנסת) היה (ועודנו) חכם יותר (מבחינתו). הוא מנסה לצמצם את חקיקת האפרטהייד לנושאי הליבה של הסכסוך (קרקע ומה שאצור בקרקע), ומשתדל להימנע מחקיקה של אפרטהייד קטנוני.
    .
    החקיקה בנושאי הליבה החלקה מיד לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק בין מדינת ישראל ומדינות ערב השכנות החל מחוק נכסי נפקדים של 1950 והמשכה בחוק השבות, 1950; חוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית/ הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 1952; חוק הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), 1953; האמנות בין ממשלת ישראל לבין ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, 1954; חוק יסוד מקרקעי ישראל, 1960; חוק מקרקעי ישראל, 1960; חוק מנהל מקרקעי ישראל, 1960; אמנה בין ממשלת ישראל לבין הקק"ל, 1961; חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), 1967; ועוד.

    ההשלכות האכזריות של חקיקת האפרטהייד הקולוניאלית של מדינת ישראל בנושאי הליבה איומות ונוראות יותר מאיומי האפרטהייד של החקיקה הקולוניאלית של רפובליקת דרום אפריקה. בעוד שבדרום אפריקה האפרטהיידית 87% מכלל המקרקעין הכפופים לריבונות המדינה היוו מיועדים בחוק ל"לבנים בלבד", במדינת ישראל האפרטהיידית 93% מכלל מקרקעי ישראל הכפופים לריבונות המדינה בגבולות שביתת הנשק של 1949 ("הקו הירוק") מיועדים בחוק ל"יהודים בלבד". בהקשר זה ראוי לציין כי הישובים הכפריים שהוקמו על-ידי מדינת ישראל (הקיבוצים, המושבים, הישובים הקהילתיים) במשך 60 שנות קיומה, מתאפיינים בוועדות קבלה המיישמות בפועל סלקציה בקבלת המועמדים. סלקציה זו מיועדת בראש ובראשונה למנוע ממשפחות ערביות לרכוש בית ומגרש בישוב.

    אין ספק שלהימנעותו של מחוקק האפרטהייד הישראלי מחקיקה של אפרטהייד קטנוני בתוך גבולות שביתת הנשק של 1949 יתרון ניכר: היא מאפשרת מזה שישים שנה לשווק את ההטעיה הגדולה שבהצגת מדינת האפרטהייד היא מדינת ישראל כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".*
    * על פי מחקרו של פרופ' אורי דיוויס בעניין האפרטהייד

  3. שושן

    ואללה, איזה מזל שניתן לקרוא באתר העוקץ מאמר, שדן באופן אינטליגנטי בבעיה הנוראה של הכיבוש הישראלי, מבלי לערבב את "השמאלנים הלבנים" ולא להכנס בפעם המיליון לדיון בחסותם של הספרדים המיקצוענים. מתברר שיש אפרטהייד מנוול אצלנו במדינה, והוא אינו קשור ליחסי אשכנזים-ספרדיים. נהדר!

  4. עמית

    באמת לא צריך "להוכיח" שקיימות שתי מערכות חוק, אחת לאזרחי המדינה הכובשת ושנייה לנתיני אויב שנמצאים תחת כיבוש. זה מובן מאליו, ופועל יוצא של החוק הבינלאומי שאוסר על המדינה הכובשת להחיל את מערכת החוק שלה בשטח הכבוש. בכל משטר כיבוש נוצר מצב של שלטון אחד, ושתי מערכות חוק. מי שרוצה לקרוא לזה אפרטהייד שיתפנן לו, אבל החוק הבינלאומי לא רק מתיר את זה אלא מחייב את זה כחלק מכל סיטואציה של כיבוש צבאי.

  5. ליכודניק

    הניתוח לאור "האינטרס הציבורי" נכון ומועיל, אך מתעלם מההקשר ההיסטורי והלאומי.
    א. אם אותו "אינטרס ציבורי פלסטיני" יסופק על ידי ישראל, מה בדיוק יהיה המניע של אותה ציבוריות פלסטינית להסכים לוותר על כה רבות מהזכויות המגיעות לה- לשיטתה- ירושלים, הפליטים, החזקת נשק כבד, כריתת בריתות הגנה וכו', כדרישת ישראל? זה לחץ מדיני לגיטימי מצדנו.
    ב. אם הפלסטינים היו מראים איזושהיא נכונות לא לירות רקטות מהשטחים שנפנה, ברור שחלקים גדולים משטחי B,C כבר היו מפונים כמו רצועת עזה, וכל הדיון היה תיאורטי. ל-"אינטרס ציבורי" יש גם צד שני, של אחריות לאומית.