• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

דבר, זיכרון: על הפוליטיקה של איסוף הידע

גזל כתבי יד של יהודים מתימן, איסופם של עשרות-אלפי ספרים בבעלות פלסטינית והפיכתם לחלק מאוספי הספרייה, והמאבקים הפוליטיים סביב חלוקתם מחדש של ספרי קורבנות השואה – שלוש פרשות על גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית, המחדדות את הזיקה בין ספרות לאלימות חברתית-פוליטית. מתוך הספר החדש בנושא, "אקס ליבריס"
גיש עמית

ד"ר גיש עמית היה עמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים בברלין ובבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית, וכיום הוא מנהל בית ספר יסודי. "חורבות מן ההווה" הוא ספרו השלישי

English

הספר אקס ליבריס: היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושלים עוסק בשלושה אירועים שהתרחשו בין כותלי הספרייה הלאומית בירושלים: גזל כתבי יד של יהודים מתימן, שהיגרו לישראל בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים של המאה הקודמת; איסופם של עשרות-אלפי ספרים בבעלות פלסטינית והפיכתם לחלק מאוספי הספרייה; והמאבקים הפוליטיים סביב חלוקתם מחדש של ספרי קורבנות השואה לאחר מלחמת העולם השנייה. לטענתי, שלושת האירועים הללו קשורים זה לזה בעבותות, בהציגם את האופנים שבהם הציונות ניכסה את אוצרות הרוח של התרבויות אותן שללה, ואת ההפרדה שהפרידה הציונות בין בני אדם לתרבותם ולמורשתם, כחלק מעיצובה של זהות לאומית. אחרית הדבר של הספר, שחלקה מובא כאן, מבקשת לחשוב על הזיקה בין ספרות לאלימות חברתית-פוליטית, ובתוך כך לצייר דיוקן חדש של הספרייה: לא אתר של היסטוריה חתומה, שהוכרעה ונקבעה לצמיתות, כי אם הווה מתמשך הנע בסבך עברו: מרחב של עוול ואי-צדק, ובה בעת אתר המזמן לנו אפשרויות לתיקון, הכרה וסליחה.

+   +   + 

חפצים, כתבה מארי דאגלס, הם תמיד סימנים מוצפנים של משמעויות חברתיות. כאתר של יצירת כוח והסדרת זהות, הספרייה הלאומית בירושלים אינה אתר של ידע, המלוקט באורח תמים וחסר פניות, כי אם המקום שבו ידע נוצר, מאורגן ומחולק, לאורכן ולרוחבן של קטגוריות אתניות, מעמדיות ולאומיות; מרחב ההופך חפצים לחלק בלתי-נפרד מעולם חברתי, השוקל ומעניק להם את ערכם כמידותיו ועל-פי צרכיו. שלוש הפרשות המתוארות בספר "אקס ליבריס" לא יכולות היו להתרחש לולא הציגה עצמה הציונות, תחת כנפיו הרחבות של אתוס שלילת הגלות, כמי שמבטאת את רצונותיהם הכמוסים של בני אדם וקהילות; לולא הומרו בני אדם לאובייקטים בשירותה של אומה מתהווה, שהטביעה חותם חפצי בבני אדם ובקהילות בעודה מציגה עצמה כמי שדוברת בשמם וגואלת את תרבותם, ובה-בעת האצילה על אובייקטים ערך אנושי, לאומי וחברתי.

כל שלוש הפרשות מהוות עדות נוספת לכך שההתיישבות היהודית המודרנית בפלסטין/ארץ-ישראל והתרבות העברית שהתפתחה לצידה, למרות זיקתן העמוקה ורבת התשוקה לזמנים היסטוריים קדומים, הן בראש ובראשונה פרק בהיסטוריה אירופית מודרנית. בכל שלוש הפרשות, אינטלקטואלים ופקידים, שניזונו ממחויבות – מורכבת ככל שהיתה – לפרויקט הלאומי-ציוני, נטלו את זכות הייצוג של אלה שקולם נשלל, או שנמנע מהם לייצג את עצמם על בימת ההיסטוריה. כל שלוש הפרשות נוסחו ותוארו במונחים של הצלה וגאולה, ואלה שנטלו בהן חלק האמינו בלב שלם כי הם פועלים ממניעים נאצלים, ובשלושתן שמשה הספרייה הלאומית מחסה ומקלט להיסטוריות מושכחות, לזיכרונות מודחקים ולתרבויות מודרות.

בכל שלוש הפרשות נועד לדמיון הקולוניאלי ולאוריינטליזם תפקיד מרכזי: איסוף ספרי הפלסטינים ויהודי תימן הושתת במידה רבה על עמדתו של המזרחן, המאמין שרק הוא יכול לדבר (מעמדה אבהית), בשם החברות הילידיות והפרימיטיביות שאותן חקר; הוא הושפע מן ההיסטוריה הארוכה של ביורוקרטיה קולוניאלית, שזיהתה עצמה עם מיונם של בני אדם ותכונותיהם, עם מפקד תושבים, עם סקירות ומחקרים אתנוגרפיים, עם קרטוגרפיה ועם פיענוחה של תרבות הילידים; והוא נסמך בין השאר על השקפה לפיה ייסודן של קולוניות אירופיות עתיד לסייע לרווחתם של הילידים, להיטיב את אורחותיהם ולהורות להם את הדרך ל"חיים מתורבתים". מפעל "אוצרות הגולה", לעומת זאת, ניזון בין השאר מהאוריינטליזם כשיח אירופי אנטי-יהודי בן מאות בשנים ומרצונם של האינטלקטואלים הירושלמיים להיחלץ מהיות הם-עצמם מושא לאוריינטליזם. כדי להיות סוף-סוף אירופאים, היה עליהם לצאת מאירופה.

צילום: אסף פינצ'וק, CC BY 3.0
הספרייה הלאומית. צילום: אסף פינצ'וק, CC BY 3.0

ואולם הספרייה הלאומית אינה אתר של היסטוריה חתומה, מוגפת מאחורי וילונותיו הכהים של הזמן, כי אם הווה מתמשך, הנע בסבך עברו: כתיבה מחקרית ענפה פרמה בשני העשורים האחרונים את הדימוי של הארכיון כנושא דברם התמים של העבר והזיכרון, וחשפה את חלקו ביצירת החוק והסדר החברתי, ובוויסות היחסים הפוליטיים בין זיכרון לשכחה. שורשי הארכיון, כתב ז'אק דרידה, נעוצים "במלה היוונית Arkhe […] המקיימת בתוכה שני עקרונות: עיקרון הנוהג בהתאם לטבע או להיסטוריה – עיקרון פיסי, היסטורי או אונטולוגי – אבל גם עיקרון החוק; היו שם אנשים ואלים שציוו, הייתה שם רשות, סדרים חברתיים שתורגלו, שבאמצעותם נקבע הסדר".

פרוצדורות איסוף, פוליטיקה של אחסון ומדיניות קטלוג הפכו ללחם חוקם של אנתרופולוגים, היסטוריונים וסוציולוגים, הנענים להזמנתו של מישל דה-סרטו לתור אחר פני שטח חדשים בחקר ההיסטוריה, בעודם מדמיינים מחדש איזה סוג של ידע יצר הן את הארכיון והן את מיקומם שלהם ביחס אליו: הארכיון, נטען, אינו מתעד את הניסיון ההיסטורי אלא בראש ובראשונה את היעדרו, בעודו מזכיר לנו שוב ושוב כי הדבר שאותו איבדנו מעולם לא היה לגמרי ברשותנו; הוא אינו מקור של ידע חתום ונושא דברה התמים של ההיסטוריה, אלא סובייקט מפוצל; לא רק מטאפורה לכל קורפוס סלקטיבי של איסופים ושכחות ו"החוק של מה שיכול להיאמר", אלא גם זה אשר זוכר את שכחותיו ואת מחיקותיו באמצעות הלשון הביורוקרטית של פרוצדורות מיון ואחסון; אתר המתעד את מעשה העוול, ולפיכך זה המאפשר להתחקות אחר נתיביו; מקום שהסמכות, הידע והשליטה המתגלים בו הם צידה האחר של הצטברותם של מסמכים ותעודות המפלסים דרך להיסטוריות מושכחות ואשר עשויים, ביום מן הימים, להרשיע את בעליהם.

כמו הסימפטום – תצורה של הלא-מודע, תמיד פשרה בין שני מאוויים מנוגדים ו"אמת הלובשת צורה" – המבנה החומרי של הארכיון חושף את מה שהלשון לא תמיד מתירה לעצמה לבטא באורח מפורש, ואי-לכך הוא גם זה העשוי לפתוח פתח לתהליכים של התמודדות, הכרה ותיקון.

איזו חשיבות, למשל, יש לעובדה שמפעל כינוסם של נכסי הרוח מאירופה תועד בקפידה יחסית – הוא זכה לארכיון משל עצמו בתוככי הארכיון – בעוד שתעודות המתייחסות לשתי הפרשות האחרות נפוצו, התפזרו באורח שרירותי, ובמקרה של יהודי תימן אף נעלמו, ככל הנראה בכוונה תחילה? ואיזו משמעות יש לכך שרק מוצאם של ספרי הפלסטינים ניתן לאיתור במחסני הספרייה הלאומית, הואיל והם סומנו ורוכזו יחדיו, בעוד שספריותיהם של יהודי אירופה, ובמידה מסוימת גם אלו של יהודי תימן, נטמעו בספרייה מבלי להותיר עקבות?

אני מאמין כי פרוצדורות תיעוד, קטלוג ואחסון מאפשרות לנו לשוב ולהתחקות אחר מבנה האירועים, ובה בעת להרהר לא רק על אודות הדמיון בין שלוש הפרשות, אלא גם על ההבדלים ביניהן; הן חושפות יסודות של מבוכה וספק; הן אוצרות את עקבות פעולותיהם, תקוותיהם, אמונותיהם, מבוכותיהם והכרעותיהם של בני-אדם שכוננו את הארכיון והעניקו לו את צורתו; הן עשויות לגלות יותר מכפי שהתעודות עצמן מגלות, ובה-בעת לחתור תחת הדימוי של הארכיון כסך-כל בטויי הכוח הריבוני. והן גם מצביעות על איכותו הכמו-עתידית של העבר, על טיבו הפתוח והבלתי מוכרע, ומציעות תפיסה חדשה של הספרייה כמרחב פגיע ושברירי, הנושא בתוכו את זיכרון האסון, המשמר את עקבות החורבן ואת שרידיו; לא אתר של היסטוריה חתומה, שהוכרעה ונקבעה לצמיתות, אלא אתר המערער על עצם מושג העבר, הפוער בעבר חיים שטרם נחתמו, מרחב שאיננו עבר כי אם, במילותיו של דרידה, "תשובה, הבטחה ואחריות כלפי העתיד".

+   +   +

מפעל "אוצרות הגולה" ניזון בראש ובראשונה ממחויבות מוסרית עמוקה. לדידם של אנשי האוניברסיטה העברית, המאמצים להביא להפקדתם של הספרים בידי הספרייה הלאומית בירושלים היו חלק בלתי נפרד מן המאבק על זכותם של היהודים להכרה קולקטיבית כבעלי הרכוש התרבותי ששדדו הנאצים בתנאים של היעדר מדינת-לאום, ואמצעי חיוני להצלתה ולשיקומה של תרבות יהודית לאחר השואה. בפעולותיהם מהדהדת קריאתו הנרגשת של חיים נחמן ביאליק, שבראשית 1934 ניסח את תפקידי האוניברסיטה העברית לנוכח פני הנאציונאל-סוציאליזם:

"[…] ולעת כזאת יש לנו דרך אחת כאן: לרכז את חיינו, להציל את שארית הפליטה, להציל את אלה הנמלטים מן ההפכה, לתת להם את האפשרות לחבר עוד הפעם את המוח היהודי, הנסיון היהודי, האינסטינקט היהודי וההרגשה היהודית אל יצירות קונקרטיות ממשיות […] והאוניברסיטה צריכה לקבל על עצמה את התפקיד הזה, כלומר, היא חייבת לשמש דוגמה ראשונה ועליונה של הגשמת רעיון הכנוס והרכוז בתחום שלה וגם להיות למורה דרך לעם כולו […] מכל סערות חיינו עולה באזנינו עתה קול ההיסטוריה הצווחת ואומרת: עת כנוס! ואוי אוי לאלה אשר לא ישמעו לקולה ויצאו שוב לבקש לנידחינו רוח והצלה בדרך הפזור החדש! […]".

כינוס הספרים בירושלים אוצר יסודות סותרים ודיאלקטיים: הוא היה עדות לשגשוגה של תרבות יהודית בגולה, ובו-בזמן אנדרטה לחורבנה; הוא היה משקל נגד לנטייתה של התנועה הציונית להכחיש את העבר היהודי הגלותי ובה-בעת חלק מתביעתה של הציונות לבעלות על העבר

מפעל "אוצרות הגולה" היה מעשה הצלה ותרופת-נגד למאמצי הנאצים להביא להכחדתה של התרבות היהודית באירופה. ואולם כינוסם של הספרים בירושלים אוצר יסודות סותרים ודיאלקטיים: הוא היה עדות לקיומה ולשגשוגה של תרבות יהודית בגולה, ובו-בזמן אנדרטת-זיכרון לחורבנה; הוא היה משקל נגד לנטייתה של התנועה הציונית להכחיש את העבר היהודי הגלותי ואת ההיסטוריות של היהודים בגולה, ובה-בעת חלק מתביעתה של הציונות המדינית לבעלות אקסקלוסיבית על העבר היהודי; הוא נועד להקים זכר לקרבנות שהופרדו באלימות מחרידה מתרבותם, ממורשתם ומזיכרונם, ובו-בזמן השתתף בהלאמתה של השואה בידי מדינת ישראל.

גם שתי הפרשות הנוספות שנידונות ב"אקס ליבריס" – איסוף הספריות הפלסטיניות במלחמת 1948 ואיסוף נכסי הרוח של יהודי תימן – תוארו על-ידי מבצעיהן במונחים של חסד והצלה. הראשונה בכפוף להנחה לפיה איסוף נכסי תרבות בתנאים של סערת מלחמה ואנדרלמוסיה גמורה פירושו הצלתם מאובדן; השנייה תחת השקפה שראתה בשיבתם של יהודי תימן למולדתם גאולה פיזית ורוחנית, גאולה אשר העמידה את נכסיהם הרוחניים בפני סכנת כליה ולפיכך חייבה את הפקדתם בידי המוסדות הלאומיים. בשני המקרים, דימויים של הצלה לא היו משוללי יסוד, הואיל ואיסופם של נכסי הרוח מנע, ככל הנראה, בעד אובדנם, והעמיד אותם לרשות הקהל הרחב. בהקשר זה ראוי לצטט דברים שכתב אנתו'ני גרפטון בעקבות הופעת ספרו של מישל בראון (Brown) על מלומדים במאות הראשונות לספירה:

"כמו ההומניסטים הרנסאנסיים, שראו את ספריות המנזרים […] כמכרות של אוצרות אבודים, אנשים אלה התעניינו אך מעט באלה שהגנו על האוצרות אותם חמדו […] 'גילוי' הוא לעתים שם לא הולם למה שעלה בידם לעשות באמצעות כסף, מרמה והיעדר רחמים […] ועדיין, לולא התערבותם, היו אלימות ושוד גורמים להיעלמותם של מונומנטים מיוחדים וחיוניים. הגילויים שלהם הביאו לשינוי בהבנתנו את ההיסטוריה של התנ"ך, בהציגם בפעם הראשונה את התהליך ההיסטורי המורכב שייצר ושימר אותו".

עם זאת, בשני המקרים נסמכו פעולות האיסוף והניכוס על השקפות אירופוצנטריות ואוריינטליסטיות – הן הפלסטינים והן יהודי תימן נתפסו כמי שיצרו נכסי תרבות שהם עצמם לא יכולים היו להבין את מלוא ערכם וחשיבותם. וישנו הבדל נוסף, הרה-חשיבות, בין מפעל "אוצרות הגולה" לבין איסוף נכסי הרוח של הפלסטינים ויהודי תימן: נוכחותם, אם גם המנודה או המוכחשת, של בעלי הרכוש. העובדה שבמשך שישים שנה לא נעשה ניסיון להשיב את ספרי הפלסטינים לבעליהם או ליורשיהם החוקיים; ההכחשה המתמשכת של העוול שנעשה ליהודי תימן; הסירוב להסכין עם זכותם של בני-אדם לחזקה על נכסי רוח שיצרו והחזיקו ברשותם, והעובדה שבשני המקרים לא היו הספרים שרידים מן העבר אלא חלק מרקמת החיים של ההווה – כל אלה, בהופיעם כסירוב להתמודד עם מה שאירע, הם, ולאו דווקא רגעי התרחשותם של האירועים עצמם, הופכים את שתי הפרשות למעשי אי-צדק.

בתוך כך, שלוש הפרשות המתוארות בספר היו מפעל מתמשך של אימוץ זהות מדומיינת והבנייתה, הכרוכה בתהליכים סותרים ומשלימים של הפנמה ודחייה של השיח הנוצרי האוריינטליסטי. כפי שציינו חוקרים אחדים, יהודים נכחו כמעט בכל מקום שבו בני המערב דיברו על המזרח, והם הגיבו לאוריינטליזם אנטי-יהודי בשלוש דרכים עיקריות: דחיית היותם יעד לאוריינטליזם; אידיאליזציה ורומנטיזציה של האוריינט ושלהם כמייצגיו, ומיקומם של יהודים מסורתיים ואורתודוקסיים כאוריינטלים, בניגוד להצגתם שלהם עצמם כ"מערביים".

כל אחת מן הפרשות נועדה לכונן – אם גם בדרכים שונות – את זהותם של האינטלקטואלים הירושלמיים כמערביים, ולחלצם מן המבוכה שהטביע בהם אוצר הדימויים של הנצרות והאוריינטליזם האירופי. ואולם המבוכה סירבה להתפוגג: התשוקה לאירופה הנכיחה וקיבעה את המרחק ממנה, והפכה את ההתמערבות לפרויקט סיזיפי המביס את עצמו. אם להיות מפורש יותר, הרי ששלושת האירועים ניזונו לא רק מן הקרבה שבין הציונות למערב ולקולוניאליזם האירופי, אלא גם מהתשוקה לברוא את דימויה של האוניברסיטה העברית כמערבית, ולכונן את זהותם של ראשיה כמי שנוטלים חלק במפעל הנאורות האירופי.

שורשיהם ומניעיהם של האירועים אינם נעוצים אפוא בזהות מערבית מובחנת ויציבה, כי אם דווקא בהיעדרה ובמאמצים לכוננה; הם אינם התוצאה, כי אם העילה והסיבה, והם קשורים לאופנים שבהם מכונן הלבן את משמעות השחורות כדי לכונן באמצעותה את משמעות היותו לבן; הם חלק בלתי נפרד מ"החומר הלבן" שלאומיות בעלת מאפיינים קולוניאליים צריכה להוסיף וליטול, כדי לנסות לשווא לקרצף את כתמיה.

ביום ג' 20 בינואר יושק הספר "אקס ליבריס" בתולעת ספרים תל אביב. לכל הפרטים

ex-librisאקס ליבריס: היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושלים

גיש עמית

הוצאת ון ליר / הקיבוץ המאוחד

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.