string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

פוטו בגדאד

רצף תמונות משפחתיות של נעים עיני עם החותמת "El Dorado Photo Baghdad" מוטבעת מאחוריהן, ותצלום פספורט של ילדי משפחת רג'ואן, מנציחים רגעים היסטוריים של שינוי מגדרי וחברתי בקרב יהדות עיראק. //פעם היינו
סיון רג'ואן שטאנג

חוקרת מיניות מגדר וגזע בתרבות חזותית, מרצה בשנקר, ספיר וסמינר הקיבוצים

בביקור בביתה של אחות סבתי, רנה עיני ז"ל, בית בו הייתי מבקרת באופן עקבי בדרכי הביתה אחרי יום לימודים בבית הספר היסודי "ניצנים" ברמת גן, קיבלתי חופן תצלומים שהשאירה אחריה. ביניהם היו גם תצלומים שלה ושל בעלה, נעים עיני ז"ל. שניים מהם צולמו בבגדאד של שנות ה-20, ועל גבם החותמת El Dorado Photo Baghdad.

תצלום מס' 1. עיני הצעיר, גבו אל המצלמה וכף ידו מושטת אל גבר בחליפה לבנה, בטקס הענקת תארי דוקטור לרפואה למחזור הראשון ללימודי רפואה מודרנית בבגדאד. כיום מוצגות המדליות שקיבל באותו מעמד במוזיאון למורשת יהדות בבל באור יהודה.

בתצלום השני, עיני לצדן הימני של שתי אחיותיו, משמאל עומד אחיו, ולפניהם ההורים. שני הגברים בחליפות הכהות ממסגרים ועוטפים את התצוגה המשפחתית, מסמנים את ההווה המגדרי והתרבותי של יהודי עיראק לזמנם; שתי הנשים, בתסרוקות ושמלות שנות ה-20 אירופיות, שהחלו במערב כחלק וכביטוי לתהליכי שחרור עצמי שהובילו נשים, מוגנות/מכונפות בין אחיהן וכך נתמכת על ידם. הופעתן מעידה על כך שנחשפו להשכלה ולתרבות מערבית, כפי הנראה למדו באליאנס.

בעוד הבעתם של שני האחים ושל האחות הניצבת מצד ימין בתצלום נראית גאה ושמחה, הבעתה של האחות הנצבת מצד שמאל שונה, אופורית פחות; דומה אולי להבעתם של ההורים, דור העבר, עדיין בלבוש שדמה לבגדי המוסלמים איתם חיו. האופי הכפול של ההבעות האלה מעלה על הדעת את ההבטחה והבשורה שהביאו עימם תהליכי המודרניזציה לנשים משכבת האליטות באותו זמן בעיראק, כאשר משפחותיהן עודדו אותן לצאת ולרכוש השכלה. מאידך, ובמבט לאחור, ההבעות האלה מזכירות גם את העתיד לבוא עם הגירתן לישראל, שכפי שהראתה החוקרת עזיזה כזום, עצרה את תהליך השכלתן.

נשים אלה, כתבה כזום, "משכילות, מערביות, ולא אחת אף בעלות רקע של פעילות למען השגת תפקידים מגדריים חדשים עוד לפני הגירתן, היו בעמדה מעשית ואידיאולוגית מתאימה כדי לנצל לטובתן את ההזדמנויות החדשות שתהפוכות ההגירה עשויות לזמן לנשים, ואולם […] רובן לא הצליחו לממש את שאיפותיהן המקצועיות. […] כישלון זה נעוץ בדינמיקה משולבת של […] תהליך ההגירה ותהליך האתניזציה".

התצלום המשפחתי הזה הפעים אותי מן הרגע הראשון. ניכרות בו גאווה, זקיפות קומה ומעין סימטריה אידיאלית, המהדהדת תחושת כבוד עצמי. מאידך, ובמבט לאחור, זהו גם דימוי שהפיצול בתוכו מבשר את התפנית ההיסטורית בדרכם ובמעמדם של נשים וגברים מיהדות עיראק.

בתקופת האימפריה העות'ומנית היה ליהודים תפקיד מובהק בחדירת השפעה מערבית אל ארצות האיסלאם. בשל קשריהם הענפים עם יהדות העולם, ועיסוקיהם הכלכליים והמסחריים, הם שימשו מתווכים בין תושבי הארצות בהם חיו לבין האירופאים. כך, האליטות היהודיות, שלא ראו בדת, במודרניזציה ובהשכלה קטגוריות מוציאות (בשונה אגב מרוב יהודי מזרח אירופה שחששו מההשכלה) ושקידמו את הקולוניאליזם הבריטי בברכה והפכו מיידית בעלי בריתו, עברו תהליך התמערבות מואץ.

המנדט (1917-1932) הבריטי הביא תמורות במעמדם של יהודי עיראק. השינוי הבולט ביותר היה אפשרות למעבר מעיסוקים מסורתיים אל מקצועות חדשים, "חופשיים", שחייבו השכלה מסויימת, ביניהם הרפואה המודרנית. לשינויים אלה היו השפעות בעיקר על גברים יהודים לצד שינוי בממדים קטנים יותר של יציאת נשים יהודיות לשוק העבודה.

אך לתמורות אלה היו שתי השלכות בעייתיות מרכזיות: האחת, נוצר קיטוב פנימי בקהילה היהודית, כאשר הופיעה בורגנות יהודית חדשה שריכזה בידיה עצמה כלכלית רבה לצד אוכלוסייה יהודית שנמנע ממנה המעמד החדש הזה. והשנייה, החל והתגבר נתק וניכור בין יהודים ומוסלמים, עם העמקת הפערים החברתיים והכלכליים ביניהם. ככל שהתחברו היהודים תרבותית אל המיעוט הקולוניאלי, וככל שדמו בחיצוניותם ובהתנהגותם אל תרבות המערב, כך מצאו עצמם חצויים בין הרוב המוסלמי ממנו התנתקו בשל תהליכי המודרניזציה, הציונות והסכסוך היהודי-ערבי, לבין המיעוט הקולוניאלי, שלא קיבל אותם אליו ושהביא איתו מהמערב את האנטישמיות המודרנית.

ההבדל החד בין בגדי הדור הצעיר והדור המבוגר בתמונה המשפחתית מסמן בדיוק את הרגע ההיסטורי הזה, של התפתחות האיבה והפיצול הפנימי בתוך הקהילה היהודית בעיראק ובינה לבין המוסלמים. זהו גם הרגע שבמובנים רבים יוביל בהמשך להגירתם של יהודי עיראק לישראל, כאשר תציע להם הציונות להכיל אותם לתוכה, אך לא לפני שהיא מייעדת להם את מקומם בהתאם לתפיסתה האוריינטליסטית – שלל מרכיבי זהותם נשללים חוץ מאחד, התואם את האינטרס הציוני, דתם. זה היה תהליך ה"הדתה" עליו הצביע יהודה שנהב: המזרחים נתבעו קודם כל  לטהר עצמם מרכיבי זהותם הערביים (במטרה להבדילם מיושבי המקום, הפלסטינים) כך שניתן יהיה לסמנם מבעד להשתייכותם הדתית, להפוך אותם מיהודים-ערביים ליהודים, וכך ללא-ערביים.

תצלום מס' 3. בעיראק, רגע לפני העלייה למטוס לישראל, צולמו אמא שלי, אחיה ואחיותיה לתמונת "פספורט" מזהה. מאחורי ההופעה המודרנית מערבית שלהם עומד סיפורה של סבתי, שלמדה באליאנס יחד עם אחותה, רנה (שנישאה עוד בעיראק לנעים עיני). לאחר שמשפחתן ירדה מנכסיה בשל מות אביהן עברו ללמוד ולעבוד אצל מאדאם שולר – פליטה גרמנייה שהיגרה לעיראק לאחר מלחמת העולם הראשונה. אצל מאדאם שולר, שתפרה בגדים עבור משפחתו של המלך פייצל, הן למדו תפירה, חייטות עילית, ודיגמנו את הבגדים שתפרו בחצר המלך. אמי מספרת שסבתי לבשה בעיראק שמלות "כמו של מרלן דיטריך", אותן תפרה בסדנתה של שולר וקיבלה תמורת חלק מעבודתה.

בארץ, סבתי הייתה פורמת את הבגדים האלה שהביאה איתה מעיראק ותופרת לאמי ולאחיותיה בגדים, "כי לא היה כסף לבדים כאלה". המודרניזציה שספגה משפחתי המורחבת בעיראק לא נתפסה על ידם כסתירה למסורתיותם, וכמו שנראה בתצלום ה"פספורט", דאגה סבתי לסרק ולהלביש את ילדיה בסגנון המוכר לנו כשנות ה-20 האירופית. תמיד ליוותה אותי המחשבה שהבעתם העצובה בתצלום נבעה מקשיי היציאה הקשה מעיראק, ונחרט אצלי הסיפור שסיפרה לי אמי (היום היא כבר לא זוכרת אותו..), ושתמיד גם העלה חיוך על שפתי – שהיא, הצעירה מביניהם, דחפה ורבה עם אחיותיה כדי להיות בחזית התמונה.

תצלום מס' 4. נעים עיני היגר לישראל בשנות ה-50, והושם מיידית לעבודה כרופא בבית האבות הציבורי "מלבן" בפרדס חנה. כיום, עדיין פעיל באותו מבנה בית אבות אך אופיו השתנה וכך גם שמו – "מרכז רפואי שוהם", ובאתר האינטרנט של המרכז מתבהר שמו של בית האבות הישן: "תחילתו של המקום [מרכז רפואי שהם] בשנות ה-50 המוקדמות, אז הוצפה המדינה בגלי עלייה גדולים, בחלקם של אוכלוסייה מבוגרת ממזרח אירופה ומארצות ערב. עולים אלה שוכנו במחנות עולים, שאחד מהם היה כאן, על מחנה בריטי נטוש. במרוצת הזמן חלק מהעולים הצליחו להיקלט בחברה הישראלית שהלכה ונבנתה. אחרים נשארו מרוכזים במקום והיוו את הגרעין לאחד משרשרת מוסדות לטיפול בקשישים שבבעלות הג'וינט האמריקני, תחת השם מלב"ן – מרכז לטיפול בעולים נחשלים. הגדול מביניהם היה המוסד בפרדס חנה."

בתמונה "המשפחתית" החדשה, מה שמחבר בין הדמויות אינו קשר ביולוגי אלא קשר חוזי של אחווה לאומית. הוא כבר אינו עוטף את היחידה המשפחתית, היא עוטפת אותו.

+ + +

יש לי חלום שבו אני נכנסת לחנות ספרים, ניגשת למדפי ספרות הילדים, ורואה שם אסופות שירי מופת לילדים מעיראק, איראן, מרוקו, ספרות מופת לילדים מתימן, סיביר, מוסקווה, סיפורים לפני השינה מאוקריאנה, לוב אלג'יר.

הספרים יכתבו על ידי בנות ובני הדור השני, השלישי, הרביעי והחמישי להגירה לישראל. הם יאספו תצלומים משפחתיים היסטוריים, יבקשו ממשפחותיהם לשמוע סיפורים על התצלומים, הם יתבוננו באופני הלבוש, בארכיטקטורה, בהבעות, ישלימו את התמונה על ידי קריאה בהיסטוריה (שנכתבה על ידי הוריהם) שהמדינה מסתירה מהם בשיטתיות, ויפתחו עולם של ידע ושל דימויים שבאמצעותו הם ייצגו את עצמם בעצמם.

ולטר בנימין כתב על היעלמות הפיגורה של מספר הסיפורים בעידן המודרני, וראה בתצלומים, בין השאר, אובייקטים חדשים שדרכם ובאמצעותם ניתן להעביר את הניסיון היחידאי שלנו אל מול היסטוריה שנכתבת עבורנו ומוחקת אותנו בו זמנית, "לשתף אחרים בניסיון היחידאי הזה, ולהביא גם אותם, בתורם, לשתף אחרים בניסיון שלהם", כמו שניסחה זאת אריאלה אזולאי.

עבורי, להסתכל בתצלומים האלה, ואז לשאול את אמא שלי פרטים עליהם, ואז להיות חייבת לקרוא על ההיסטוריה של יהודי עיראק, וכך לברוא מחדש את הדימוי שהתרבות הציונית דאגה להדביק ליהודים יוצאי ארצות האיסלאם, זוהי התחלה של עולם. מספרי סיפורים – היסטוריים, בדיוניים, ואחרים – תמיד משתמשים במרחב הדימיון כדי להשלים פערים בין פיסת מידע אחת לשנייה. אני מחכה לראות את המדור החדש הזה של העוקץ עולה על גדותיו מסיפורים ומקריאות שיכתבו בעקבות תצלומי משפחה, קריאות שיעברו מן ההיסטורי ההגמוני, אל ההיסטורי הפוליטי, אל ההיסטורי הדימיוני, ואל ההיסטוריה של העתיד, לחלופין.

העתיד הוא הדימיון. באמצעותו נוכל ליצור, לצייר ולייצר מחדש את ההיסטוריה שלנו, טקסטואלית וחזותית, כפי שלא נראתה מעולם.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מירב אלוש לברון

    סיון יקרה תודה על הצילומים הנפלאים ועל הדיון החכם כל כך ומלא התקווה. הדבר הראשון שחשתי נוכח הצילומים עוד לפני שהתחלתי לקרוא הוא קנאה. קנאה על שחסר לי ולמשפחתי תיעוד, שהיה ואבד.לאחרונה אספנו קצת אבל לא מאלג'יר ומטוניס. אמשיך לחפש כדי להמשיך את מה שבנימין ציווה לנו בכתיבתו המופלאה, היינו את שרשרת המסירה בה דנה אריאלה אזולאי. מאחר ועבור המזרחים ההיסטוריה של הצילום המשפחתי והקולקטיבי היא ההיסטוריה של ההעדרות והדיכוי המדור הזה הוא בה בעת הפרעה לאותו נתק , קטיעה וגזלה, ובה בעת השלמה ותיקון. אין ספק שהתברכנו בהעוקץ. וזו הזדמנות להלל ולפאר את עבודתם של תמי ויוסי ויוסי וכל העושים במלאכה. האתר החדש נראה נפלא. שאו ברכה.

  2. נחום שקורי

    רנה עיני ז"ל היתה אחות של סבתי חביבה שקורי.

  3. סיון

    שלום נחום, אני שמחה שיצא לך לקרוא את זה. גם אצל דודה חביבה היינו מבקרים בתור ילדים ואהבתי אותה מאד

  4. נאוה שפיצר

    שלום סיון,
    סבתא שלי מצד אמי היא בת משפחת עיני…
    לצערי לא ידוע לנו הרבה ואני מאוד צמאה לדעת קצת מעבר לכמה פרטים יבשים שידועים לי…
    סבתא שלי היה שמה סלחה לבית עיני, היא נישאה לאהרון סגמן.
    אמי שמה מרגרט ואחותה שמה הלה.
    האם נתקלת בשמות הללו אולי?..
    בני דודיה של סבתי הם משפחת עורכי הדין שהיו מוכרים בבגדאד, משפחת סלמן שינה…
    אמא שלי למדה הבית הספר אליאנס.
    תודה רבה,