string(2) "he"
string(2) "he" -array(1) { ["pll_language"]=> string(2) "he" }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

דו-לשוני ביפו: זה ערבית או פרסית?

כאשר עיריית תל אביב יפו מפרסמת הזמנה ליום פתוח במוסד חינוכי בתרגום לערבית קלוקלת, כה קלוקלת שהיא בלתי-מובנת בעליל, היא לא באמת מזמינה ערבים. היא ממשיכה לשדר להם שהם צריכים לוותר על תרבותם ולהיכנע לתרבות העברית
זהייה קונדוסזהייה קונדוס

יפואית, חברת הקהילה הדו-לשונית ביאפא

"אני בטוחה שיש שם מי שיכול לדבר איתך בערבית", כך ענו לי באורקל של עיריית תל אביב יפו לפני כשבועיים. את התשובה הזאת קיבלתי כשפניתי למקבלי ההחלטות בעירייה במסגרת מערך שבועי של פניות של זוגות מהקהילה היפואית הצומחת מסביב לגנים העירוניים הדו-לשוניים. מטרת הפניות היא לשכנע את מקבלי ההחלטות לחזור בהם ולקבל החלטה שכבר קיבלוה והתנערו ממנה. כך, במקום לאפשר לנו לעסוק במהותו של החינוך הדו-לשוני, העירייה שמה בפני הקהילה אולטימטום עוד לפני שההרשמה לבתי הספר נפתחה לאמור: הצטרפו לבית ספר קיים, שמנוגד כמעט לכל סעיף באני מאמין של הקהילה, או שלא נאפשר לגן החובה לצמוח לבית ספר כלל.

אינני יודעת למה הצטרפתי לרשימה השבועית המנדנדת כמייצגת את הצד הערבי הפלסטיני במאבק. הדבר מנוגד לכל זווית באישיות שלי – לנדנד לאחרים. לא זו בלבד אלא שזו גם פעולה שמנוגדת לתרבות הערבית שלי שבמסגרתה אני מחנכת את ילדי. גם הנביא מוחמד כשקיבל את בשורת הנבואה לא דרש מאלוהים להוכיח לו שהוא אלוהים, וכך גם לא קהילת המאמינים הראשונה. במהרה הם האמינו לבשורה ללא בקשת הוכחת הידע האלוהי. טוב, נראה לי שאני צריכה להתנצל בפני אלוהים.

בכנות, נראה לי שרציתי יותר מכל לנסות ליצור סדק בגדר הסירוב של העירייה. רציתי להוכיח שהקהילה של בית הספר הדו-לשוני היא קהילה מסוג אחר. לעצמנו כבר הבהרנו זאת. אני זוכרת שנפל לי האסימון כבר בפגישות הראשונות של הקהילה, בהן ניסינו להסביר לעצמנו ואחד לשני למה אנחנו כאן. משפט אחד היווה עבורי את אבן היסוד של הפרויקט ובאמצעותו האמנתי שיש לנו כאן שותפות כנה – "אני רוצה שכשהבן שלי ילך ברחוב וישמע ערבית, הוא לא יפנה לאחור".

בדיוק את הטבעיות הזו ניסיתי, כך נדמה לי, למסור לאורקל – אנחנו, הקהילה הדו-לשונית, היא הדבר הטבעי. כדי לוודא שסימנו אותי במפגש כפלסטינית (טוב, לפעמים טועים בזיהוי), אמרתי במבטא כמה שיותר ערבי שיכולתי: "בבית הספר שאתם רוצים שנצמח בתוכו לא ידעו לפנות אלי בערבית". אני זוכרת שרשמתי לעצמי את המבט הסמכותי שליווה את העמדה הנחרצת והשלווה אותה קיבלתי מנציגי העירייה כדי לנסות אחרי כן לדון עם עצמי בידע שצברתי. חשבתי שאם אצליח לפתור את השאלה הזו, אוכל לפתור לעצמי לעד את אחת השאלות שמעסיקות אותי והיא היחס בין פוליטיקה לשאלות של מוסר. למי בדיוק התכוונו כשאמרו לי שיהיה שם כדי לדבר איתי בשפה הערבית? לערבית של הטכנוקרטים שלומדים אותה כדי להכיר את "שפת האויב"? לערבית של הקללות? לחומוס אחלא? מה שבטוח הוא שלא התכוונו שידברו אלי בשפתי שלי.

משפט אחד היווה עבורי את אבן היסוד של הפרויקט ובאמצעותו האמנתי שיש לנו כאן שותפות כנה – "אני רוצה שכשהבן שלי ילך ברחוב וישמע ערבית, הוא לא יפנה לאחור"

למהירות הגעת התשובה לא ציפיתי, ואף לא לטיבה. היא באה בדמות "הזמנה" ליום פתוח בבית ספר. המודעה פורסמה בציבור בסוף החודש – מודעה שלא מפסיקה להרעיש את הקהילה הדו-לשונית. אנחנו כבר יודעים שהחיים בשותפות משמעם מתן אפשרות לחיים עצמאיים, משמעם יצירת מרחב שבו קיומו של צד אחד אינו מאיים על קיומו של האחר, אלא ההפך הגמור – הוא מהווה תנאי לו. אנחנו כבר יודעים שקיום משותף ואמיתי אפשרי בהנכחה ולא בהעדרה, בלקיחת אחריות ולא בישיבה על הגדר.

המודעה המרעישה הזמינה את הציבור היפואי הערבי לבוא ליום פתוח בבית ספר שהוא במקרה, או שלא, בית ספר קיים שאינו דו-לשוני ואליו העירייה מבקשת לדחוק את הקהילה הדו-לשונית. את זאת הבנתי מהנוסח העברי לאחר שכשלתי להבין ולו משפט יחיד בשפת אמי. במקום משפט ההזמנה ל"יום פתוח שיתקיים ביום שישי", בערבית נכתב, "مفتوح الذي" ומתחתיו "يوم الجمعة", "פתוח שהוא בגדר" ומתחתיו "יום שישי". זאת היתה אחת הבדיחות המעליבות ביותר של המאה. דוגמא נוספת מני רבות היתה הקושי להבין למה התכוונו כשניסו למסור לי "الدوائر الشطرنج مع لعبة الشطرنج مركز" שזה פחות או יותר "מעגלי השחמט עם משחק השמחט מרכז".

הזמנה ליום פתוח בערבית בעירוני ז'
איך אפשר לקרוא את זה? הזמנה ליום פתוח בערבית בעירוני ז'

מה שהבנתי מתוך נוסח "ערבי" זה היה משהו מהותי אחר. משהו שכבר ידעתי ושבגללו היססתי האם בכלל להגיב. הרי אין חדש תחת אל-שמס. זה נראה לי בהתחלה הזרה מושלמת כהזרה שאני ניפגשת בה אל מול טקסט בפרסית – אותיות בערבית אבל שייכות לשפה אחרת. נדמה לי שגם בפני השפה הפרסית והאיראנים אני צריכה להתנצל (סליחה בנט שאני מתנצלת). הנה לנו דוגמא טובה בתרגיל קל בשיעור ספרות על ההשפעה הרת הגורל שיש לצורה על התוכן. הכוונה של מקבלי ההחלטה לתרגם את המודעה לערבית מעידה על שני דברים מנוגדים בעליל: האחד, העירייה מכירה לכאורה בחשיבות של הנראות של הדדיות, כבוד וקבלה; השני, לא באמת. במעלה המודעה מופיע סמל העירייה, ובתחתיתה שם בית הספר וכתובתו. אפילו אם נתעלם מלב הטקסט (שבו למשל שם הדובר מטעם העירייה אוית באופן שגוי), המזמין הראשי לאירוע ומקום האירוע מופיעים רק בעברית. המשמעות היא שבפועל המוזמן הערבי לא יבין את ההזמנה, ואם ירצה להבין עליו לקרוא אותה בעברית כי בשפתו שלו אי אפשר להבין את הכתוב. וכך הוא בעצמו נאלץ להתעלם משפתו שלו ולהזניחה - הרי היא אינה באמת מדיום שבאמצעותו הוא מכונן את עצמיותו, את ההיסטוריה שלו, ועמה את זכות הקיום שלו.

יתירה מזאת, כאשר קוראי העברית, שרובם ככולם אינם יודעים לקרוא ערבית, רואים את המודעה בערבית הקלוקלת הם עשויים להתמוגג מהפתיחות של העירייה אל התרבות הערבית ושפתה. הנה, הם יגידו, ראיה לכך שהעירייה ובית הספר מחבקים את הערבים ביפו ומזמינים אותם להצטרף. בשונה מכך, פלסטינים שקוראים הזמנה זו מבינים שאין מדובר בהזמנה של ממש אלא במסר ברור (אחד מני רבים) של מקומם הנחות במערכות הציבוריות בישראל. שיגידו תודה בכלל שתרגמו בשבילם.

כאשר קוראי העברית, שרובם ככולם אינם יודעים לקרוא ערבית, רואים את המודעה בערבית הקלוקלת, הם עשויים להתמוגג מהפתיחות של העירייה אל התרבות הערבית ושפתהבשונה מכך, פלסטינים שקוראים את ההזמנה הזאת מבינים שאין מדובר בהזמנה של ממש אלא במסר ברור אודות מקומם הנחות

המודעה בשתי השפות, אחת אמיתית ואחרת מדומיינת-מסולפת-מושחתת, נדפסה על פני שני דפי לוגו זהים אך נפרדים. פרשנותי היא שהם הופרדו בקפדנות כדי שהערבית לא תקדים את העברית, קדמה שעלולה לגרום לקטטה לא נעימה בין השורות בפני הכלל שקורא.

ואני תוהה, האם חסרים במדינה הזאת ערבים ויודעי ערבית? האם בזלזול כזה מתייחסת המדינה לערבים שחיים בתוכה ולמליונים שסובבים אותה? כיצד ניתן לבקש הכרה מזה ששולטים בו, וכיצד שולטים בדבר שאין מכירים בו? אולי אם רשויות המדינה יכירו בנו הפלסטינים כילידים לגיטימיים של הארץ הזו יפסיק הצורך בשליטה ויווצר משטר צודק? חס וחלילה, לא עלינו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ישי שכטר

    זהייה יקרה.
    הטעות אינה של העירייה אלא שלנו הורי קריית החינוך. הבשורה הטובה היא שההזמנה אמתית ומבטאת את רצוננו הכן לשיתוף.
    ניסחנו הזמנה בעברית ובטעות נתנו אותה לתרגום קלוקל. איננו יודעים ערבית ועדיין אנחנו חושבים שנכון שילדנו הגדלים בשכונה אחת ילמדו יחד בחינוך הציבורי המשותף ולא ייפרדו לשכבות לפי מעמדות. נכון שגם זה ערך?
    דקה לפני שמתחיל פה קרקס בוז לעירייה.חשוב לנו לומר: האחריות להזמנה עלינו – וועד הפעולה של הורי עירוני ז'. רצוננו למצוא דרך בה ילדנו הגדלים בשכונה אחת ילמדו יחד, בדרך נפלה טעות מביכה בתרגום.
    זו האמת.
    האם בעוקץ יש מקום לדון בנושא כל כך חשוב בנושא העקרוני?
    ישי

  2. מרב

    טעות נוספת וחזרתית ולא מקרית היא ההאשמה חסרת השחר כאילו המסגרת הדו לשונית היא לבני מעמד כלשהו. אין לכך כל יסוד. זו לא אמת. זה שקר מכוון שקשה לראות גם אותו כהולך יד ביד עם הזמנה לקהילתנו לבוא תחת קורת גג אחת.

  3. קהילת יד ביד

    מפגינים מחר 4.2 ב14:30 בכיכר רבין שעור לכל מי שרוצה ללמוד ערבית ועברית יחד. לחיות ולייצר שיוויון אמיתי. בני כל המעמדות מוזמנים לשעור דו לשוני.

  4. דוד

    ישי היקר,
    בודאי שאי הפרדה על פי מעמדות הוא ערך. ערך עליון. עכשיו תסביר לי איך בדיוק הפרדה זו מתקיימת?
    האם יש מבחן הכנסה של הורים בכניסה לגן של יד ביד?
    האם יש מבחן יכולות של ילדים?
    האם יש סינון על פי מקום מגורים?
    האם יש גביית תשלומים מיוחדת שרק מי שיכול לשלם אותה מתקבל?
    כל התשובות לשאלות הללו הן שליליות. אין שום דבר מכל אלה. בגן של יד ביד משלמים אך ורק על צהרון. כמו שמשלמים בכל גן עיריה אחר.
    אז על סמך מה אתה מאשים את המוסד הדו לשוני של יד ביד בהפרדה מעמדית ומתהדר באי הפרדה מעמדית בקריית החינוך?
    מה הם מקורות המידע שלך?

  5. זהייה קונדוס

    הי ישי. מה שלומך?
    נראה לי שסוף סוף אני מבינה את הצד ממנו אתה מדבר. לקח לי זמן, אני מודה.
    אתה בעצם טוען שאנחנו קבוצה של אליטה שרוצה להקים מסגרת חינוך של אליטה. הייתי רוצה שתקשיב לי שנייה, כי נראה לי שלא קראת לעומק את הדברים שניסיתי לאמר בכתבה, ואני לוקחת על כך אחריות.
    ישי, תשמע, ההדגשה שאתה עושה לסוגייה המעמדית היא השטחה למורכבות של הקונפליקט הקיומי שאנו חיים בו. מהות הקונפליקט היא פוליטית – תרבותית – כלכלית. השותפות שלי ביד ביד היא באמצע של הדברים, אני אשת תרבות ואני מאמינה שדרך מאבק תרבותי אני יכולה לתרום לפתרון הסכסוך. אתה צריך לשאול את עצמך, האם יש לי שותפים פלסטינים למאבק המעמדי שלי? האם יש לי באמת עם מי לפתח את האסטרטגיות המעמדיות שלי? האם אני עובד לבד או בוואקום תרבותי? נכון עניים הם עניים לא משנה איזה שפה הם מדברים. אבל עניות הרוח יקירי אינה פנטזיה. גם הילדים שמגיעים ויגיעו לבית ספר בעירוני ז יבואו לדלתכם עם צרכים תרבותיים, ירצו שתקשיב להם בשפה שלהם, שתתן כבוד לתרבות שלהם, ואי אפשר לעשות זאת בהשטחה של הפן הפוליטי. גם דלות יש לה גאווה, במיוחד אם היא דלות ערבית.
    אי אפשר להפריד בין שוויון מעמדי לשוויון תרבותי, וכל עוד השני לא קיים, גם הראשון לא יתקיים. עצמיות שאינה בנויה על הכרה עצמית אינה עצמיות, גם אם היא אוכלת דג דניס כל ערב.

  6. ישי שכטר"

    היי זהיה , מרב, דוד, עמי יוסי..וכול מי שקורא.
    בעייני המחלוקת כרגע ביפו היא לא על חינוך דו לשוני אלא על חינוך ציבורי. השאלה המעניינת היא אם נצליח ששניהם יקרו גם יחד. אני סבור שזה ניתן וזו המשימה שלנו.
    ההבדל בין חינוך ציבורי לחינוך פרטי אינו מסתכם רק בפרמטרים כמו סף קבלה או עלויות. בעייני דווקא מבחן התוצאה הוא המשמעותי. אם בית הספר הוא הבית של השכונה בחלוקה הטבעית שלה אז הוא בית ספר ציבורי. החלוקה הטבעית של השכונה היא פאזל מורכב מאלפי גוונים, שפת הדיבור היא ללא ספק אחד מהם אבל בוודאי לא היחיד. יפו הפכה לג'ונגל של בתי ספר פרטיים, ייחודיים ומיוחדים. כל קהילה בתל אביב שמניפה דגל ייחודי מקימה בית ספר ביפו, בלי להתכוון כמובן שואבת את הכוחות המקומיים ומשאירה את החינוך הציבורי נכה.
    שולי דיכטר בניסיון הדברות בינינו הסביר לי כי לדו לשוני דרושה "אקולוגיה חינוכית או קהילתית" כדי להצליח. זו אמירה מאוד מסוכנת בעיני. יש ביפו קהילה מקומית היא אומנם חלשה אבל אינה שקופה ובוודאי היא אינה מחוץ למערכת האקולוגית. תנסו לראות אותה ותגידו אתם האם יש לה סיכוי להתרומם אם כל שנה יישאב כוחה לעמותה חדשה שתקום.
    זו הסיבה שהצענו שנפעל במשותף וזה עדיין אפשרי.

  7. ישי שכטר

    לזהייה
    מסכים איתך בהקשר לזיקה המתקיימת בין שוויון מעמדי כלכלי ופוליטי. וזו בדיוק הסיבה שאנחנו חייבים לפעול יחד.

  8. ישי

    למירב
    לומר על דעה שהיא חסרת שחר זה לא טיעון זה יצירת דהלגיטימציה לאחר. זכותי להבין ולפרש את המצב כפי שאני רואה/חווה אותו.
    האופן בו את מסיטה את הדיון כל פעם מחדש מהמישור הענייני לזירת העלבון גם הוא אינו מקרי זו אסטרטגיה שאת נוקטת בה ורצוי כמובן להיות מודעים לה.
    ולעצם העניין אני באמת חושב שבית ספר שכונתי הוא תשתית החינוך הציבורי לעומת בית ספר ייחודי שאינו כזה. אני לא אומר שאין מקום לזרמים חדשים אדרבה הלוואי והיינו פועלים יחד.
    יכולנו הרי להיות היום עם ציוותי היגוי פעילים לבחינת איחוד המערכות כבר בשנה הבאה. וכדי להעמיד דברים על דיוקם הסיבה שאיננו פועלים יחד היום היא הרצון שלכם בהתבדלות.

  9. עמי אשר

    ישי
    אחרי שנודע לכם השבוע שהיוזמה הדו-לשונית אינה פרטית, אלא ההיפך, המצאתם ספין חדש – עכשיו חטאנו הוא "ייחודיות". האם אינך שומע כמה מעוותת הטענה ששיתוף מלא ושוויוני בין ערבים ליהודים הוא "ייחודי"? האם משתמע מכך שהרגיל או הנורמטיבי זה שיהודים מנהלים ערבים? הקושי עם הצעת שיתוף הפעולה שנחתה עלינו לפני כמה שבועות הוא קושי אמיתי. הוא נובע מכך שהצעותינו לשיתוף פעולה עוד בימים שווייצמן היה קיים נידחו שוב ושוב מתוך תקווה שהיוזמה תדעך. הוא נובע מכך שהעירייה – למרות מאמצינו בשש השנים האחרונות והדוגמא האישית שנתנו כידוע לך היטב – החליטה לסגור את וייצמן ולשלבו במה שמותג מחדש כ"קריית חינוך". והוא נובע מכך שמדיניות המוסד בו נבלע וייצמן – להלכה ולמעשה – היא חינוך ממלכתי יהודי שנותן מקום מועט מאד לאחר גם בהשוואה לחינוך היהודי ה"רגיל" בארץ. גם את זה כולם יודעים. שיקום החינוך הציבורי ביפו חייב להתבסס על כבוד לאחר ועל יצירת מסגרות שימשכו הורים בזכות מה שהן מעניקות לילדים. הן היוזמה הציבורית השיתופית שלנו והן היוזמה הציבורית היהודית שלכם מהוות כפי שציינת טיפה בים של אלטרנטיבות פרטיות וייחודיות שקיימות כבר שנים – בזכות או למרות מדיניות העירייה, תלוי את מי שואלים. האם הנסיון "לסכל" אותנו – לשון החלטת הוועד שלכם בספטמבר – או להבליע אותנו – בדצמבר – החזיר ליפו אוטובוס אחד של ילדים שיוצא לבתי ספר בתל אביב? מסופקני.
    למרות זאת, ומעל לכל, ישי, יש לי כבוד עצום לכל הורה שמקדיש מזמנו לפעילות בשדה החינוך הבעייתי של יפו, ותקווה גדולה שבסופו של דבר זה מה שיקרב בינינו, כי יש לי תחושה שהעימות בינינו משרת אינטרסים של מישהו אחר.