אל תירו: מטרייבון מרטין עד יוסף סלמסה

מבט נוקב על האלימות המשטרתית נגד שחורים בארה"ב והמקומות בהם היא מתחברת לאלימות נגד אתיופים, ערבים, מזרחים ושאר אוכלוסיות מוחלשות בישראל. המסקנה רק מתבקשת

באחת הסצינות היפות בביוגרפיה הקולנועית של מלקולם אקס שביים ספייק לי ב-1992, נלקח מלקולם הצעיר על-ידי נציג של "אומת האסלאם" אל ספריית בית הסוהר בו נכלא. אותו אדם מבקש ממנו לפתוח את המילון במילה "לבן", ולגלות שלמילה זו משמעות של טוהר, אושר, הרמוניה, חמלה, תבונה ועוד. "עכשיו", ממשיך המדריך, "לך למילה שחור". שם מוצא מלקולם הנבוך את ההפך הגמור: טומאה, אומללות, כאוס, אכזריות ובורות. בין אם סצינה זו התרחשה באמת או הומצאה ע"י מלקולם אקס לצורך האוטוביוגרפיה שלו, היא משמעותית עבור דמותו ועבור המאבק החברתי של הקהילה האפרו-אמריקאית. משמעותם הארכיטיפית של הצבעים שחור ולבן בחברה המערבית מוכיח יותר מכל את מה שרבים סירבו זמן רב להודות בו: הפחד מן השחור והדמוניזציה שלו נטועים עמוק-עמוק בתרבות המערב, ויש לכך השלכות על אלו החיים בתוכה ועל החשופים אליה הרבה מעבר לקלישאות שמקורן בתחום המאגיה והמיסטיקה (חתול שחור, קסם שחור וכיו"ב), אלא ברמה פוליטית, אידיאולוגית ופרגמטית.

אבל אז נורו היריות הראשונות.

בסוף פברואר 2012, נורה טרייבון מרטין בן ה-17 מפלורידה בחזהו על ידי מתנדב המשמר האזרחי, ג'ורג' צימרמן. הוא מת במקום. מרטין לא היה חמוש, אולם צימרמן כלל לא נעצר ע"י המשטרה לאחר שטען כי חש מאוים בשל הקפוצ'ון (Hoodie) בו כיסה הנער את ראשו בשעת ערב. המשפט נפתח רק כמה שבועות לאחר מכן, בעקבות לחץ ציבורי עצום ברשתות החברתיות וברחובות (ששאב השראה מ"האביב הערבי"), ובסיומו, ביולי 2013, זוכה צימרמן מכל אשמה. לאחר הזיכוי נשא אובמה נאום מרגש בו הכריז "לפני 35 שנה, אני הייתי יכול להיות טרייבון מרטין". באופן חסר תקדים, האשים נשיא ארצות הברית את מערכת אכיפת החוק והשיפוט באמריקה ביחס מפלה לשחורים בכל תחום, מקביעת עונש מוות ועד מעצרי סמים. דבריו אלה זירזו באופן משמעותי את תהליך הלגליזציה של סם הקנביס במדינות וושינגטון ואורגון, אולם אין ספק שמקבלי ההחלטה הונעו מהיגיון כלכלי ולא רק מחזון שיוויוני (ובנוסף, תהליך הלגליזציה הוא תהליך ארוך ומורכב, שהחל עוד עם מתן אישור למריחואנה רפואית).

האם ניסו מי שתמכו בהחלטה 'לסמם' ולהרדים את המאבק החברתי שהחל לתפוס תאוצה בתוך ארצות הברית, או שמא מדובר דווקא בהצלחה ראשונה שלו, שנשענה על תמיכה חזקה מצד הנשיא? כך או כך, בקיץ האחרון התפרץ המאבק שהחל עם המקרה של טרייבון מרטין בעוצמות שהזכירו לרבים את המאבקים ההיסטוריים של הקהילה האפרו-אמריקאית בתקופת מלקולם אקס ומרטין לות'ר קינג. ב-9 אוגוסט 2014, בזמן שבישראל התעסקה התקשורת בעיקר ב"מבצע" צוק איתן (שכמו "האביב הערבי", גם אותו חשוב לבחון אל מול התהליכים המתוארים כאן), הפך הנער מייקל בראון – קורבן ירי נוסף – לסמל של תנועת התנגדות שטווח השפעתה חרג הרבה מעבר לגבולות ארצות הברית. תנועת ההתנגדות הזו נוצרה באופן לא מאורגן ועצמאי באמצעות פרסום של אירועי-מחאה ברשתות החברתיות באינטרנט, והצליחה אף ליצור לעצמה, ולהפיץ בציבור הרחב, שיח חדש מזה שהתקיים במרחב הציבורי ה'לגיטימי' (תקשורת המונים, אקדמיה, ועוד). לא הרבה אחריו הצטרף כידוע לרשימת הקורבנות/סמלים של מאבק זה שם נוסף – אריק גארנר.

טרייבון מרטין (מימין) ומייקל בראון.
המהומות שפרצו הזכירו לרבים את המאבקים ההיסטוריים של הקהילה האפרו-אמריקאית בתקופת מלקולם אקס ומרטין לות'ר קינג. טרייבון מרטין (מימין) ומייקל בראון

12 כדורים ירה השוטר דרן ווילסון ממשטרת פרגוסון, מיזורי, לכיוונו של מייקל בראון בן ה-18, לאחר שנענה לקריאה על שוד בחנות סיגריות. ווילסון הגיע למקום הקריאה והתעמת עם בראון וחברו בזמן ששוטטו על הכביש בקרבת החנות, בצהרי-היום, ללא נשק. לפי חלק מהעדויות, ידיו של בראון היו מורמות בשעה שהכדורים האחרונים פגעו בו. המהומות שפרצו בעיר, שמרבית אוכלוסייתה שחורה ורוב שוטריה לבנים, שודרו ברחבי העולם. את הקפוצ'ונים מתחילת המאבק הקודם החליפו שלטים שעליהם נכתב "Hands Up – Don't Shoot!". המצב המתוח נמשך יותר משבועיים במהלכם נפצעו ונעצרו רבים, בהפגנות שקטות ואלימות, מעשי וונדליזם ובזיזות, שגם אותן בחרה המשטרה שלא לחקור. אלפים נכחו בהלווייתו של בראון, אולם גם הפעם חזר התרחיש המוכר על עצמו, ובשבוע האחרון של נובמבר, באיטיות שאפיינה את החקירה מתחילתה, קבע חבר המושבעים שאין עילה להעמיד את ווילסון למשפט, ושהשימוש בכוח לא היה חריג מהמותר בחוק. הגל השני של המהומות פרץ ב-24 בנומבר 2014 ונמשך כשבוע, והיה אלים אך מעט מקודמו.

הרג אריק גארנר.
מתוך הווידאו של הרג אריק גארנר

כשבוע לאחר מכן, בשיאן של המהומות, רעדה האדמה שוב כאשר חבר המושבעים בניו יורק קבע כי אין להעמיד לדין את השוטר דניאל פנטלאו שחנק למוות את אריק גארנר ביולי 2014 כשהתעמת עמו בעניין… מכירת סיגריות ללא מכס. לפי העדויות, לאחר שגארנר השתחרר מנעילת מרפק הפיל אותו השוטר פנטלאו לאדמה, ובסיוע של ארבעה שוטרים נוספים הטיח את ראשו בקרקע וחנק אותו למוות, בזמן שגארנר נאנק וחזר שוב ושוב על המשפט "אני לא יכול לנשום…". המשפט הזה יחד עם "ידיים למעלה – אל תירו!" כיכבו כידוע בהפגנות ובמחאה ברשתות החברתיות בארה"ב ומחוצה לה, ועוררו הזדהות בקרב קורבנות של אלימות משטרתית, משפטית וצבאית ברחבי העולם. המחאה הזו היא למעשה המשך של מאבקים שונים ברמה מקומית ועולמית, והיא מוצאת את ביטוייה בארגון של אירועים שונים שאינם בהכרח קשורים זה בזה, כגון הפגנות, ערבי מחאה, ובעיקר בפעילות ברשתות החברתיות שהיא התשתית לפעילות כולה.

צילום: cc by-Shawn Semmler
צילום: cc by-Shawn Semmler

יוסף סלמסה – אריק גארנר הישראלי

 

גם בישראל, בצל המלחמה בעזה, נרשמו בשנת 2014 לא מעט אירועים של אלימות משטרתית, משפטית וצבאית והתארגנו לא מעט פעילויות-נגד, לצד הפגנות הזדהות חשובות שיש לקשר למחאה העולמית הזו. מפאת קוצר היריעה, אביא כאן רשימה חלקית בלבד של אירועי האלימות ושל התארגנויות המחאה כנגדם.

לאחר שהתברר לשוטרים כי אינם יכולים להאשימו בדבר, שונתה העילה למעצר מפריצה לחשד לתקיפת שוטר, וחשבון האשפוז נשלח למשפחה. גם בעוון תקיפת שוטר לא הוגש כתב אישום נגד סלמסה, ששקע בדיכאון. המכתב על סגירת תיק התקיפה נשלח לבית המשפחה באמצע יולי, שבועיים לאחר שיוסף כבר לא היה בין החיים

המקרה המובהק ביותר, ש"זכה" לכינוי הלא-רשמי "מקרה אריק גארנר הישראלי" והמאבק עליו נמצא בשיאו, הוא פרשת מותו של יוסף סלמסה בן ה-22. גופתו של סלמסה נמצאה בתחתית מצוק במחצבת בנימינה בתחילת חודש יולי, כשבועיים לפני שאריק גארנר נחנק למוות. בארבעת החודשים שקדמו לאירוע, שחקירתו בידי המשטרה ומח"ש לא הסתיימה נכון לכתיבת שורות אלו, היו יוסף סלמסה ומשפחתו קורבן להתעללות ואיומים מצד משטרת זכרון יעקב, שבעקבותיהם שקע בדיכאון וכמעט לא יצא את חדרו. האיומים החלו לאחר שהגישו תלונה למחלקת חקירות שוטרים על תקיפת בנם בחודש מרץ באותה שנה. לעיני חברו, התקיפו שוטרים את סלמסה בטענה שהוא חשוד בפריצה. הם ירו בבטנו באקדח טייזר ועצרו אותו, אולם במקום לחקור אותו קשרו אותו בידיו וברגליו ועזבו אותו זרוק במשך שעות מחוץ לתחנת המשטרה. בסופו של דבר, לאחר לחץ מצד המשפחה, נלקח יוסף באמבולנס אל בית החולים הלל יפה בחדרה, ללא ליווי משטרתי.

סיום האירוע צורם במיוחד: לאחר שהתברר לשוטרים כי אינם יכולים להאשימו בדבר, שונתה העילה למעצר מפריצה לחשד לתקיפת שוטר, וחשבון האשפוז נשלח לבית המשפחה. גם בעוון תקיפת שוטר לא הוגש כתב אישום נגד סלמסה, ששקע בדיכאון בעקבות ההשפלה שעבר, והאשים את עצמו במקום את השוטרים שהמשיכו להציק להוריו ולאיים עליהם. המכתב על סגירת תיק התקיפה נשלח לבית המשפחה באמצע יולי, שבועיים לאחר שיוסף סלמסה כבר לא היה בין החיים.

יוסף סלמסה.
במקום לחקור אותו, קשרו אותו השוטרים בידיו וברגליו ועזבו אותו זרוק במשך שעות מחוץ לתחנת המשטרה. יוסף סלמסה

המאבק המאורגן ביותר הוא ללא ספק הפגנת התמיכה והמחאה בעקבות המקרה של יונתן היילו, שממתין כרגע להכרעה בערעור שהגיש לבית משפט העליון. היילו, שגם הוא היה בתחילת שנות העשרים לחייו בזמן מעצרו, היה קורבן של פושע אלים בשם ירון איילין, שפעל בשכונת תל-נורדאו בנתניה. בין השאר, איילין אנס את היילו פעמיים בגינה ציבורית, וסחט ממנו באיומים אלפי שקלים לאורך תקופה של כארבע שנים. בתחילת מאי 2010, במהלך מפגש אקראי בקיוסק בשכונה, הודיע איילין להיילו כי הוא "קונס" אותו באלף שקלים. היילו התחנן בפניו שירחם עליו ויוותר על ה'קנס', אולם איילין איים לרצוח אותו במידה ולא יקבל את הכסף, ולאחר מכן דרש ממנו ללוותו לחנייה חשוכה הנמצאת כמאה מטר מן הקיוסק. על פי עדותו של היילו, התרחשות זו היתה זהה לחלוטין לאופן בו נאנס על-ידי איילין בפעמיים הקודמות, ואף על-פי שידע מה כוונתו של איילין ציית לו מתוך פחד.

רגע לפני שנאנס בשלישית הצליח היילו להתעשת, וניצל שנייה בה הפנה אליו איילין את גבו כדי לזנק עליו מאחור, לחנוק אותו ולהכות בראשו ובאיבר מינו שוב ושוב באמצעות אבן. כמה שעות אחר-כך ניגש היילו לתחנת המשטרה, התוודה על ההרג ועל ההתעללות של איילין בו וביקש להיבדק בפוליגרף. בקשותיו נדחו, ולמרות שאובחן על-ידי פסיכיאטר במהלך החקירה כמי שסבל בשעת ההרג מהתקף פסיכוטי, היילו הואשם ברצח.

בסוף דצמבר 2013 קבעו שופטי בית המשפט המחוזי בלוד כי הוא אשם ברצח, אך מכיוון שהיה שרוי ב'מצוקה נפשית' בעקבות ההתעללות והסחיטה מצד איילין עונשו 'הופחת' ל-20 שנות מאסר, ובנוסף נקבע כי עליו לשלם פיצויים למשפחת הנרצח. השופטים נימקו את החלטתם בכך שהיילו לא ניצל את "נקודות היציאה" שהיו לו מן הסיטואציה (מדוע הלך אחרי איילין לחניון? מדוע לא נמלט במקום לתקוף אותו?), אולם לדעת רבים קביעה זו מתעלמת ממצבו הנפשי של היילו בעקבות ההתעללות, ומן העובדה שבמציאות בה הוא חי, לא היה לו ממש לאן לברוח מאיילין, שאיים כזכור לרצוח אותו (ניתן להתרשם מהביקורת על החלטת השופטים בכתבה של אריק וייס בערוץ 10).

אין ספק כי התמיכה הרבה לה זוכה המקרה של היילו קשורה לעובדה שהוא נוגע בשאלת זכותו של קורבן תקיפה מינית להגן על עצמו/ה, ופחות ביחס החוק לגברים לא-לבנים, אולם כמובן שגם שאלה זו נוכחת במאבק – בעיקר לאור האירועים שהתרחשו בארה"ב. מי שעוסק הרבה בנושא האלימות המשטרתית הוא הפעיל החברתי עו"ד ברק כהן, זאת בעקבות המאבק החברתי של 2011, בו פתחה המשטרה תיקים חסרי ביסוס למפגינים רבים על מנת להפחידם ולמנוע מהם להמשיך ולפעול ולהיאבק באופן חוקי. בנוסף, כהן הקליט שיר בשם "רכז מידע" ובו יצא כנגד סוכן סמוי של המשטרה בשם אלון חמדני, שתפקידו המפורש היה לאיים על פעילים חברתיים. בעקבות פרסום השיר כהן נעצר ואף הוגש נגדו כתב אישום, ולדעת רבים דבר זה רק חיזק את טענתו המקורית של כהן, כי המשטרה יוצאת נגד חופש הביטוי (צפו בפעילה החברתית כרמן אלמקייס מדברת על אלימות המשטרה נגד נשים בקטע מתוך תוכניתו של אמנון לוי שתשודר הערב בערוץ 10).

מפלסטין לפרגוסון

 

אלימות המשטרה היא רק קצה הקרחון, ולא בכדי ביקר אובמה את מערכת החוק האמריקאית כולה. כך גם בישראל – הבעיה האמיתית היא הגזענות הרדומה והממוסדת של מערכת השלטון כלפי מי שמצוקת חייהם היא עובדה נתונה

אולם כפי שניתן ללמוד מן האירועים שהתרחשו בארה"ב בקיץ האחרון, אלימות המשטרה היא רק קצה הקרחון, ולא בכדי ביקר אובמה את מערכת החוק האמריקאית כולה. כך גם בישראל – הבעיה האמיתית היא הגזענות הרדומה והממוסדת של מערכת השלטון כלפי מי שמצוקת חייהם היא עובדה נתונה (בלי קשר לשאלה מי יעמוד בראש הפירמידה בשנים הקרובות), ולא הגזענות הגלויה והבוטה של השוטרים המייצגים את השלטון הזה. מסיבה זו, חשובה לטעמי הרבה יותר פעילות נגד הדיכוי היומיומי של האוכלוסיות המוחלשות בידי מוסדות השלטון, או לחילופין – תמיכה וחיזוק של האוכלוסיות האלה. כמובן, כל פעילות חשובה ונחוצה, ובשנים האחרונות הרשת שוקקת בהתארגנויות. אולם אי אפשר לעסוק בסוגיית האלימות המשטרתית בנפרד מנושאים שקשורים אליה, גם אם הם פחות נראים ביוםיום.

פעילים רבים התאספו ותמכו באופן כזה באירועים שונים שאורגנו בחורף הנוכחי למען פליטים אריתריאים וסודנים הכלואים במתקן חולות, חסרי בית בדרום תל אביב ועוד. אך האם יש לעצור כאן? כאשר בודקים את ההתארגנויות והמאבקים בשנים האחרונות ברשת החברתית וברחובות, המהדהדות את ההפגנות האלימות בארצות הברית, עולה בבירור המסקנה המתבקשת כי החוק בישראל פוגע בקבוצות אתניות נוספות בישראל, מדכא ומפלה אותן. כך, איש לא היה צריך להיות מופתע כאשר לפני כחודשיים נשאו מפגינים פלסטינים בבלעין שלטי הזדהות עם אריק גארנר ומייקל בראון, ועליהן הכיתוב "מפלסטין לפרגוסון".

בלעין. צילום: חמדה אבו-רחמה
לא יכולים לנשום. צילום: חמדה אבו-רחמה

"היום, רק בבתי הכלא יש יותר מזרחים מאשכנזים", זועק אריה דרעי בתשדיר הבחירות האחרון של ש"ס. אמנם שאלת מחויבותם של דרעי ומפלגתו החדשה-ישנה למה שהוא מכנה "האנשים השקופים" תיענה רק לאחר הבחירות, אולם משפט זה בהחלט משקף את סטטיסטיקת הפשיעה, המעצרים, ההרשעה והכליאה, בה 'מככבים' גברים מזרחים, ערבים ואתיופים. על רקע זה חשוב לציין למשל את הקמפיין החדש "כליאה זה לא פתרון" שהתניע אופיר טובול המבקש לבקר את תופעת הכליאה, היקפה והקריטריונים המנחים אותה. לאור העובדה שכשליש מהקטינים בכלא הם ממוצא אתיופי, למרות שיעורם הנמוך באוכלוסייה, יוזמה זו נראית חשובה מאין כמוה. שכיחות הכליאה של צעירים ממוצא אתיופי היא סיבה לא פחות מכרעת מאלימות משטרתית לכך ששליש מבני העדה האתיופית איבדו את אמונם במשטרה, כפי שקבע מחקר שנערך השנה באוניברסיטת בן גוריון.

כמורה בתיכון, אני רואה את אותן פרופורציות בכיתות החינוך המיוחד וה'הכוון' לעומת הכיתות ה'רגילות'. לימדתי בעשור האחרון בשלושה בתי ספר, באזור המרכז ובירושלים, ובכולם חזרה על עצמה אותה תמונה עגומה – הכיתות המוחלשות התאפיינו תמיד ברוב מוחלט של תלמידים מזרחים, אתיופים, קווקזים ועוד. תלמידים אלו מוצאים עצמם בדרך כלל בכיתות 'טעונות הטיפוח' (מונח מכובס שהומצא במפורש כדי להתייחס לילדי לעולים מארצות לא-מערביות) לאחר שנים של סבל במערכת חינוך שמסמנת אותם ומתעללת בהם, תוך כדי דיבור מתמיד על 'פלורליזם', 'קבלת האחר' ועוד. חלק לא מבוטל מן התלמידים שפגשתי בכיתות האלה היו נערים ונערות מבריקים, מוכשרים ורגישים, שהצליחו לשמור באורח נס על שפיותם ואמונתם במערכת, למרות שהפנימו לחלוטין את התוויות שהודבקו להם.

לפני כמספר שנים התחלתי ללמד בכיתות אלה את נושא הזהות המזרחית ככזאת שנוצרה מדיכוי תרבותי אך מכילה בתוכה הרבה עוצמות, חכמה ויופי. וגם כזהות שניתן לבקר. ההתנסות הזאת חיזקה אצלי הרבה תובנות שהגעתי אליהן אחרי שנים של התעסקות בנושא הזה מחווייתי האישית כבן לאב אשכנזי ואם מזרחית ("חציחצי"), וכמי שגדל כל חייו בשכונות וספג את המזרחיות אל תוכו, גם אם החברה והמשפחה לא אישרו זאת. כיום, ברור לי – כמו גם לאנשים רבים יותר ויותר – כי לאוכלוסיות המוחלשות במדינת ישראל יש בהחלט צבע.

האם ניתן לתאר את ההשלכה לרחוב של תושבי גבעת עמל, למשל, חוזרת על עצמה עם אוכלוסיות מבוססות ו'לבנות' בקיבוצים ובהתנחלויות? גם בגבעת עמל הורגשה, ובצדק, פעילות של תנועות מזרחיות כמו 'אחותי' ו'לא נחמדים – לא נחמדות'. כך, למרות שישנם הבדלים רבים בין גודל מצוקתם של פלסטינים משני צדי הקו הירוק ושל ישראלים אפריקאים ובין מצבה של האוכלוסייה המזרחית בישראל, ההשוואה ביניהם והפעולה למען הטבת מצבן של כלל הקהילות המוחלשות בישראל, מוצדקת ומתבקשת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. Josh

    מדובר על תופעה בעייתית שבמידה והיו נלחמים בה כראוי, היה ניתן להפחית אותה ב70% לפחות. אחת הבעיות היא המחלקה לחקירות שוטרים, שם עד לא מזמן רוב החוקרים היו למעשה שוטרים שמושאלים מן המשטרה, ולכן במקרים רבים ההזדהות שלהם הייתה עם השוטר התוקף ופחות עם הקורבן. מה שקורה בפועל בסיום חקירה, היא שהחוקר ממליץ אם להמשיך בהליכים, כשפועל גם כאשר ישנם ראיות ועדים משמעותיים, ברוב המכריע של המקרים החוקר ממליץ לסגור את התיק. כיום אומנם חלק גדול מהחוקרים הם אזרחים שעברו הכשרה, אך עדיין רוב ראשי הצוותים הם שוטרים לשעבר, ומכאן אחוז סגירת התיקים הגבוה מאוד שקיים.

  2. אשר גרינר

    בהחלט, ראה מקרה יוסף סלמסה. תודה על תגובתך!