המשותפת: אופק חדש ולא מוכר

בלי תשובות אינסטנט ובלי לנסות לרצות אף אחד, הרשימה המשותפת מציבה אלטרנטיבה אמיתית ומלמדת אותנו משהו על מאבקים לצד שותפות אפשרית עם פמיניסטיות ומזרחים. רוויטל מדר עם מחשבות בעקבות מפגש עם חנין זועבי

ראשיתו של הטקסט הזה ברצון להסביר למה ההצבעה הטבעית שלי היא הרשימה המשותפת. המשכו במפגש בבית אחותי עם ח"כ חנין זועבי, שבתשובותיה הכנות הבהירה שהבחירה ברשימה המשותפת היא בעיקר השלב הראשון ביציאה לדרך – שגם אם לא הכל ברור בה, הרי שהיא טומנת בחובה הרבה מאוד תקווה אל מול הסטטוס קוו שבתוכו התרגלנו לחיות. אולי בעיקר כלפי מי מאיתנו ששותפות למאבקים המעטרים לרוב רק את השוליים של סדר היום הישראלי.

המפגש עם זועבי היה חלק מסדרת המפגשים שמקיימת תנועת "אחותי" עם נציגות ונציגי המפלגות לקראת הבחירות. עם זאת, לאור שתי תנועות בולטות שהתרחשו במערכת הבחירות הנוכחית, היה נראה שאפשר לנצל את המפגש עם זועבי לטובת דיון שחורג מגבולותיו של חוג הבית. כלומר, לטובת דיון בפמיניזם פלסטיני, ובחינת הדומה והשונה בינו לבין הפמיניזם המזרחי, כמו גם בחינת ההחלטות שלא פעם נשים מזרחיות ופלסטיניות מחליטות לקחת, לאור הדיכוי הכפול והמשולש שבתוכו הן נתונות בהתאמה.

שתי התנועות הבולטות שמלוות את מערכת הבחירות הנוכחית נוגעות מחד להחלטה של בל״ד, רע״ם, תע״ל וחד״ש לרוץ כרשימה אחת, ולהחלטה של פעילות ופעילים במאבק המזרחי לשתף פעולה עם מפלגת ש״ס, ולתמוך בה, מאידך. שתי ההחלטות הללו הפנו לא מעט ביקורות כלפי נשים פמיניסטיות שרואות באחת מהמפלגות הללו את הקול שלהן; אמנם רב השונה על הדומה בין שתי המפלגות, אך מעבר להבדלים ניתן לראות שעצם הביקורות הנכיחו שוב ושוב את חוסר יכולתו של השיח המקומי, אם הפמיניסטי ואם השמאלני והתקשורתי, להבין מהי החלטה פמיניסטית מורכבת, כזו שלא פעם נדרשות לה נשים שמשתייכות לקבוצות המודרות. ועל כך רצינו לדבר במפגש הזה.

שאיפות לחוד ומציאות לחוד. בבוקר יומו של המפגש, זועבי ודוברת של הרשימה המשותפת, אמילי מואטי, הותקפו בכנס בחירות במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, ואי אפשר היה שלא לפתוח את המפגש עם התייחסות לאירוע הקשה הזה; ממש כמו כדי להמחיש את שהשיבה זועבי למי ששאלה אותה, אם בדיעבד היתה פועלת אחרת ביחס לבחירות שונות שעשתה. לשאלה זו זועבי השיבה בשלילה, והדגישה שמבחינתה חלק מהמאבק הוא לא להשמיע למדכא את מה שהוא רוצה לשמוע. אבל מעבר לכך, וכפי שציינה ביחס לשאלה אודות שותפויות של בל״ד עם קבוצות אחרות בחברה הישראלית, אמרה זועבי דבר חשוב ביחס לאסטרטגיות של קבוצות מדוכאות. בשונה מהמדכא, שיכול לבחור את המאבקים שלו, אחת הפריווילגיות שלא עומדות לה ולחברות וחברי מפלגתה זו היכולת לקחת צעד אחורה ולחשוב על האסטרטגיה, כי כשאת מותקפת כל יום עם הצעות חוק גזעניות, דוגמת חוק הלאום, אין לך זמן להרהר בכך ואת לא פעם נדרשת ״פשוט״ להגיב.

זה אחד מהמחירים שגובים הגזענות, הסקסיזם וכל צורה של דיכוי ממי שנאבקים נגדם. יעידו על כך גם פעילות וארגונים פמיניסטיים, שמרוב התקפות, רחוקות מלמצוא שנייה לרפלקסיה על עצם הפעילות שלהן.

המפגש בבית אחותי.
המפגש בבית אחותי. כשאת מותקפת כל יום עם הצעות חוק גזעניות, דוגמת חוק הלאום, אין לך זמן להרהר בכך ואת לא פעם נדרשת ״פשוט״ להגיב

תחת אותה מטרייה עם מרזל

זועבי, אם כן, פתחה את המפגש עם תיאור האירועים. אך היא לא הסכימה לצמצם את הביקורת שלה רק לפעיליו של ברוך מרזל. הם אמנם מי שנשלחו לאירוע על כדי למנוע ממנה להשמיע את קולה, אבל בשורה התחתונה, גם אף אחד ואחת מהנוכחות והנוכחים במקום לא מצאו לנכון להגיב לאלימותם ביד הקשה שבה זו היתה צריכה להיענות. המתנחלים נתפסים כאיום על קיומנו לא פעם, אבל בפועל אילולא המדיניות של ישראל והתמיכה של חלקים נרחבים בחברה באג׳נדה שלהם, ספק אם היו מצליחים לפעול כאן בנחת.

זועבי סיפרה כי קודם לשפיכת בקבוק המים עליה, לא נתנו לה לדבר במשך כשעה, וכי כאשר בתוך ההמולה הופנתה אליה שאלה מצד מנהלת הפאנל, השאלה היתה: ״האם היית זוכה לחופש הביטוי בכל מדינה ערבית אחרת?״ כלומר, גם בתוך הסיטואציה הזו הוצבה זועבי – שמושתקת תדיר, ושדבריה לא נשמעים לרוב מבעד לסטיגמות ולשיח השנאה – כנגד התרבות הערבית שממנה היא באה, כמו כדי להאיר באור יקרות את הדמוקרטיה הישראלית.

גם בתוך הסיטואציה של התקיפה במכללת רמת גן, הוצבה זועבי – שמושתקת תדיר ושדבריה לא נשמעים לרוב מבעד לשיח השנאה – כנגד התרבות הערבית, כמו כדי להאיר באור יקרות את הדמוקרטיה הישראלית

ספק אם ניתן להתחיל להסביר את החשיבות שיתקיים במדינה הציונית שיח בין נשים פלסטיניות למזרחיות, שלא נאמר פוליטיקה משותפת. אבל גם אירוע התקיפה, שכל כולו הפך לבסוף להתרסה כלפי זועבי ופעילי הרשימה המשותפת, שמצאו את עצמם שוב תחת אותה המטרייה עם מרזל ופעיליו, הוביל אותנו לאותה עמדה מוכרת, שבה לא מקשיבים לך ושההתנגדות שלך נתפסת ומתוקשרת כאלימות. אז למרות שהתקיפה היתה מה שלא תכננו לדון בו, היא לא היוותה באמת את המעצור שיכלה להוות לדיון המקורי שרצינו לקיים. מתוכה יצאנו, די בקלות ובאלגנטיות, לנקודות אחרות, חשובות מאין כמותן, אם עבור פעילות ופעילים במאבקים אחרים, ואם עבור מתלבטות ומתלבטים.

אם משמאל ואם מימין, חברות וחברי הרשימה המשותפת ותומכיהם נשאלו אינספור פעמים על זכויות להט"בים, זכויות נשים, וגם על האופן שבו הרשימה המשותפת יכולה להוות, כמו שאומרת אורלי נוי, את הפתק המזרחי. יש מקום לכל אחת מהשאלות הללו, אבל טוב היה לו הן לא היו נשאלות מהמקום שמניח כי התשובה לכך יכולה להסתכם בכן ולא. כלומר, כאשר יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה נשאל בשידור האם הרשימה תתמוך או תתנגד להצעות חוק בנושא של זכויות להט"בים, אי אפשר שלא לראות בכך דמגוגיה וגם בורות. הרי עבור חבר הכנסת היהודי זו שאלה שאינה מהווה כל בעיה, אז מדוע לא להניף אותה, בדיוק באותו האופן, גם כלפי גבר ערבי? הרי למרות הכל, הקורבן והתוקפן צריכים לעמוד באותן הדרישות, ולכן אפשר להטיח בכולם את אותן השאלות ובאותו האופן.

רשימה משותפת
הרשימה המשותפת. מתמודדת עם הרבה דמגוגיה ובורות שמופנות כלפיה

ההנחה של התקשורת הישראלית היא שסדר העולם הנכון, ועדיף הליברלי להגדרתם, מתממש בצורה אחת. ומבחינתם זהו הדין גם למאבקים פמיניסטיים: יש את המודל הלבן, ולפיו צריך לפעול. לכן השאלות הללו הן לא יותר מניסיון לקעקע את הרשימה המשותפת, ואין מאחוריהן שום עניין לחשוב איך ניתן לפעול עימה כדי לקדם את הנושאים הללו בצורה אחרת. על אחת כמה וכמה כשאלה לא חברות וחברי הרשימה שיוצאים נגד זכויות נשים ולהט״ב ו/או מתבטאים בגזענות כלפי מזרחים תחת כל עץ רענן – התבטאויות אלה הן מנת חלקן של המפלגות האחרות, אבל הן, הודות לתפיסה החד-גונית של כל אחד מהמאבקים שהוזכרו לעיל, והודות לגזענות החדשה והמלוטשת, לא נדרשים כלל להסביר כיצד הם רוקדים על שתי חתונות. אולי כי הם לא נתפסים, וספק אם אי פעם ייתפסו, כמי שרוקדים על שתי חתונות. ע״ע משנה פמיניסטית לצד גזענות וקידום פונדקאות תחת המסגרת של קידום זכויות להט״ב בנשימה אחת מבית היוצר של מפלגת יש עתיד.

כשזועבי נשאלה במפגש על עמדתה ביחס לזכויות להט״ב, היא השיבה בכנות – ולפי בדיקה שלי להצבעותיה במסגרת בל״ד, היא הצביעה בעד הצעות חוק בנושא – ואמרה שלמרות זאת אינה יכולה כעת לנבא כיצד הרשימה המשותפת תפעל. היא גם לא יכולה להגיד כעת, זמן כה קצר אחרי שהוקמה, מה תהיה עמדתה של המפלגה כולה. זועבי הדגישה שמה שמנחה אותה הוא זכויות אדם וערכים אוניברסאליים. זו היתה תשובה נדירה, הכי רחוקה מההבטחות שנושאים פוליטיקאים ופוליטיקאיות קודם לבחירות, הבטחות שכל מטרתן ריצוי הבוחרת הפוטנציאלית. וכן, בשורה התחתונה הרשימה המשותפת נמצאת כאן כדי לייצג את החברה הפלסטינית בישראל. אז למרות שיש בחברה הערבית פלגים שונים, המיוצגים ברשימה המשותפת, יכול להיות שהנושאים הללו יתגלו כנפיצים מדי עבורה בקדנציה הקרובה. יכול להיות שגם לא. מוקדם לומר. עם זאת, הצבעות העבר של חלק מחברות וחברי הרשימה המשותפת יכולות להבהיר שלא מדובר כאן בפלג של מפלגת הבית היהודי.

גברים שמעולם לא נדרשו להקשיב לנשים פמיניסטיות ולראות בהן מנהיגות של החברה הערבית, מוצאים עצמם כעת מטים להן אוזן. אותה הפרדה איתנה שהתקיימה בין הזרמים השונים מתחילה להתמסמס

אשר לישיבתה של זועבי ושל חברת מפלגתה, עאידה תומא-סולימאן, כנשים פמיניסטיות עם חברי המפלגה האיסלאמית ברשימה אחת, השיבה זועבי תשובה מעניינת, שיש בה כדי ללמד על מאבקן של נשים מקבוצות מיעוט בכלל ועל כישלונו של פמיניזם חיצוני לייצר את השינוי שלו הוא מייחל. מה שיצרה הרשימה המשותפת, לטענתה, הוא סיטואציה שבמסגרתה גברים שמעולם לא נדרשו להקשיב לנשים פמיניסטיות ולראות בהן מנהיגות של החברה הערבית, מוצאים עצמם כעת מטים להן אוזן. כחברות הרשימה המשותפת הן וגברים אלה לוקחים חלק בכנסים ואירועים, ואותה הפרדה איתנה שהתקיימה בין הזרמים השונים מתחילה להתמסמס. מעבר לכך, גם הנשים שתומכות במפלגה האיסלאמית רואות בהקמתה של הרשימה אפשרות לייצר שינוי, מתוך האמונה שלהן, וככל הנראה עם הרבה יותר אמון מאשר היו נותנות בפמיניסטיות לא ערביות שהיו באות להצביע על נחשלותה של החברה הערבית דרך פרקטיקות פטריארכליות. אז בסופו של יום, גם מה שמצטייר מבחוץ כמו צעד אחורה ביחס לזכויות נשים, מתברר כצעד מבורך, שאם כבר יש בו כדי לאותת על שינוי לטובה ביחס לזכויות נשים ומקומן בחברה הערבית בישראל.

הקשר המזרחי מנוסח תוך כדי הליכה

לסיום, הנושא המזרחי. זועבי נשאלה על סוגיית הדיור הציבורי ועל עצם האפשרות של הרשימה המשותפת לייצר ברית עם המאבק המזרחי. ביחס לדיור הציבורי השיבה את שכולנו יודעות, שקודם צריך להבין על איזו קרקע מדובר, שכן חלק גדול מקרקעותיה של מדינת ישראל הן אדמות פלסטיניות שישראל מסרבת להכיר בהן ככאלה. מתוך כך, סוגיית הדיור הציבורי, שמצטיירת כסוגייה חברתית ותו לא בישראל, היא סוגייה מדינית לכל דבר ועניין עבור המאבק הפלסטיני. האם אנחנו באות אליה כחלק מהשיח הציוני, או שמא אנחנו באות אליה מתוך התנגדות לציונות ובמובן זה מוכנות לפתוח את הסוגייה הזו, ולראות איך מייצרות פתרונות הן לקבוצה שמנושלת מאדמתה, והן לקבוצות שנלקחת מהן הזכות הבסיסית לדיור.

עבור רבות ורבים, ובעיקר עבור מי שאין לה קורת גג מעל ראשה, ברי שהתשובה הזאת לא תניח את הדעת, כי המצוקה היא כאן ועכשיו. עם זאת, סדר היום החברתי של המפלגות השונות שמרכיבות את הרשימה המשותפת יכול להבטיח שהיא לא תהיה זו שתשים רגל לקידום פתרונות דיור. אם כבר, יש ביכולתה של הרשימה המשותפת כדי לטפל בבעיות שקיימות בתחום, כמו התניית הצבא בהטבות דיור ו/או ההעדפה של משפחות מרובות ילדים וכדומה.

מעבר לכך, התשובות המורכבות של זועבי הבהירו פעם אחר פעם שהבחירה ברשימה המשותפת היא בחירה באופק חדש ולא מוכר בפוליטיקה הישראלית. אחרי ככלות הכל, לאור הזמן הקצר שבו קיימת הרשימה המשותפת והיעדר ודאות ביחס לאפשרות לייצר חיבור של מאבקים ברמה הפוליטית – שכן ברמת העומק לא היה ניסיון עד היום לייצר סדר יום פוליטי, מתוך הכנסת, שמשלב למשל בין המאבק הפלסטיני למזרחי – התשובות המלאות והמספקות אינן בנמצא. תשובות אלה התחילו להיות מנוסחות כעת, וינוסחו תוך כדי הליכה. עם זאת, מה שישנו הוא שיח כנה, והתחלה של דיאלוג ושל פעולה חדשה, כמו גם של חיבור בין הפלגים השונים בחברה הערבית בישראל, ואפשרות ממשית להכניס לתוך הכנסת מפלגה לא-ציונית, עם מספר לא מבוטל של מנדטים. מפלגה שחברותיה וחבריה יהיו מי שידרשו, שוב ושוב, וכפי שהם עשו עד היום מתוך המפלגות שלהן, שחוקי המשחק עצמם ישתנו. מהמקום הזה, אפשר להתחיל לחלום על ימים אחרים.

בלי תשובות אינסטנט, ובלי לנסות לרצות אף אחד, הרשימה המשותפת מציבה אלטרנטיבה אמיתית לקיים, וגם מצליחה – אפילו בזמן הקצר שהיא כאן – ללמד אותנו משהו על מאבקים, ועל שותפות ביניהם. שאלות שנשאלות רק לטובת העמדתם של מי שמדוכאים כאן עד זרא אל הקיר הן שאלותיו של האדון, שכל רצונו לאשש את עליונותו. בדומה למנהלת הפאנל שמצאה לנכון להטיח בזועבי את השאלה שהטיחה. אין בהן כדי לנסות באמת לקדם שיח פמיניסטי ולדאוג לערכיה של הדמוקרטיה. לא רחוק משם נמצאת גם הפארסה של הסכם העודפים, שבמהלכה ניסו המפלגות הציוניות, שקוראות לעצמן שמאלניות, לדחוק את הרשימה המשותפת אל הקיר, ולקבל החלטה תוך זמן קצר. הן ביקשו להתעלם מהעובדה שאותן מפלגות שרצו את עודפי הקולות של הרשימה המשותפת תמכו בעתירה נגד זועבי, ובאופן כללי נוהגות לפעול באורח די דומה לזה של מפלגות הימין.

מצקצקי השפתיים לעולם לא יוכלו להניח שישנו דבר מה שהם לא יודעים אותו, כמו למשל האפשרות שעבור המצביעות והמצביעים הערבים של הרשימה המשותפת, חתימה על הסכם עודפים היתה נושאת יותר נזק מאשר ברכה. אבל מהמקום שרואה רק את עצמו, אין להתפלא שכך הצטיירו הדברים, שכן כך הם פועלים כאן תמיד נגד כל אחת מהקבוצות שמסרבות להיקרא לדגל. הן תמיד יהיו מי שייצאו רע, מי שיצפו מהן להבין שיודעים טוב יותר עבורן מה נכון להן. עבור מי מאיתנו שבאמת חולמת על שותפות בין כלל המדוכאות, זה היה רק עוד שיעור בדרך לחלום.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אוריאל קהאן

    "בלי לנסות לרצות אף אחד" ???! כנראה שהכותבת לא בקיאה בפוליטיקה הפנימית של הפלסטינים שחיים תחת שלטון מדינת ישראל, והולכת שבי אחרי מילותיה החכמות של חברה אחת מתוך רשימה פרגמטית-לחלוטין-עד-אופורטוניסטית מבחינת האלקטוראט הראשי שלה, קרי הפלסטינים החיים בגבולות 67'

  2. דניאל

    עם כל הביקורת כלפי אשכנזים וציונים, ובהחלט יש ביקורת כזאת, אני לא חושב שהמסקנה היא דווקא לחבור לפלסטינאים(בתור מזרחי). היהודים המזרחיים(כמו הנוצרים המזרחיים) גם היו קרבנות של הערבים יותר משהיו קרבנות של הציונים. האג'נדה הערבית היא קולוניאלית ומדכאת בבסיסה, ובהחלט לא מכירה במיעוטים ילידיים במדינות שנכבשו ע"י הערבים(קופטים, ברברים, ארמים ועוד). זועבי ומפלגתה לא שונים באג'נדה הזו שלהם. שלא תנכס לעצמה נראטיב "ילידי" מדומיין שלא מגיע לה. זה בהחלט לא המצב פה. זה לא מפליא כלל, שכן בעולם הערבי אין בכלל דבר כזה שיח פוסט קולוניאלי, אין רגשות אשם, אין חשבון נפש.

  3. דן

    מאמר מעולה, תודה, פותח הרבה מקום לחשיבה
    ואחרי שנעבור את הבחירות כולנו נהייה צריכים להמשיך ולחשוב על איך מתקדמים ומשפרים את החלום

  4. גל

    הרשימה המאוחדת היא ממש לא מאוחדת וישנם שם דעות מנגדות מו שילוב של מרץ, הבית היהודי וש"ס. השלוב של חד"ש עם רשימה כמו רעם תעל שהם לאומנים פלסטינאים (בדיוק כמו בנט אבל פלסטינאים) תמוהה לגמרי. מה עושים יחד שמלנים עם לאמנים ימניים (זה שהם ערבים?! ימין זה ימין גם אם הוא דובר ערבית. והתנועה האיסלמית?! היא בכלל הש"סניקים של הערבים. הם רוצים לחיות במדינה עם חוקי השעריה (מפלגת האם שלה האחים המסלמים הצאו מהחוק במצריים בגלל הקצוניות והפנאטיות הדתית שלה). הרשימה המאוחדת מיצגת יותר את השמרנות הימנית הערבית, חד"ש נראה כאלו הם עלה התאנה שלהם כדי לזכות בכמה קולות של יהודים (בערקר אדיוטים שימושיים שלא ביררו ממה הרשימה מורכבת). דעם שהיתה מפלגת שמאל אמיתית וכנה לא העזה להתחבר עם הרשימה הזו, החיבור הזה נראה להם הזוי בדיוק כמו להתחבר לבנט ולשס (כך אמרה אסמא אגרבייה לעיתון הארץ לפני שבוע). לדעתי הצתרפות חד"ש לרשימה וחוסר הרצון של דעם להשתתף בבחירות הרגו את השמאל סופית בארץ (מרץ זה לא שמאל). צריך לחזור לשמאל אמיתי לשמאל אזרחי ולא לאומני ולהפסיק לדבר בשפה הלאומנית (לאומנות זה כלכך המאה ה19).