לאן הולכים מכאן? יאוש אינו אופציה

הימין לא התחזק, "הם" לא מצביעים למי שדופק אותם, שמאל הוא לא בהכרח ליברלי – דני פילק משרטט שלושה כשלים בשיח הציבורי על הבחירות ומצביע על כיוונים להבנת המציאות עבור מי שמבקש לשנותה לכיוון של צדק ושוויון
דני פילקדני פילק

חבר הנהלה במרכז אדוה ופעיל ברופאים לזכויות אדם. חבר בצוות התיאום הארצי של "עומדים ביחד"

הימין צודק. יש פער משמעותי בין תמונת המציאות שהתקשורת מציירת לבין המציאות עצמה. במדינות אחרות טענה זו נשמעת בדרך כלל מפי השמאל, שהרי תאגידי התקשורת הם לרוב בבעלות גורמים שמתנגדים למדיניות שוויונית וסולידארית. אבל האירוניה שמאפיינת את המציאות בישראל בהרבה מישורים ניכרת גם כאן. הפער בין התמונה התקשורתית לבין המציאות אינו נוגע רק למדגמי הטלוויזיה, לסקרים שלפני, או לתמונה של "מהפך" מתקרב, שציירו "ידיעות אחרונות", "גלובס" ו"הארץ". הפער בין התמונה התקשורתית לבין המציאות נוגעת גם לכותרות שלאחר הבחירות שמצהירות על "ניצחון סוחף" של נתניהו.

אין ספק שלעומת המציאות המדומיינת שהוצגה לקראת הבחירות, נתניהו ניצח. אין ספק גם שהוא הצליח להגדיל את כוחו של הליכוד על חשבון מפלגות הימין האחרות, בעיקר בשל החלטה אסטרטגית של הימין המתנחלי ותומכיו לשמור על השלטון גם במחיר היחלשות "מפלגת הבית" שלהם. אולם גם אם חלוקת הקולות בתוך המחנה הימני מאפשרת הקמת ממשלת ימין "טהורה", הממצאים מראים שהימין לא הגדיל את כוחו. בכנסת ה-19 היו לו 44 מנדטים, ובכנסת ה-20 יש לו מספר מנדטים זהה. יתירה מכך, הימין לא הצליח להחזיר לעצמו את ששת המנדטים שאיבד בין הכנסת ה-18 ל-19, על אף העלייה המשמעותית בשיעורי ההצבעה במחוזות בהם הליכוד הוא הכוח המוביל. לכן, עם כל הדאגה של מה שעשוי לקרות תחת שלטון "ימין קשה", אין לבלבל בין ביקורת עצמית וחשיבה אמיצה, לבין יאוש וויתור על הרצון להפוך את ישראל לחברה יותר שוויונית וצודקת.

בלבול נוסף שתורם למצב הרוח המייאש הוא זה שבין מודעות לחשיבות של הזהויות והשייכות הקבוצתית/קהילתית בפוליטיקה, לבין הטענה על אודות "הצבעה שבטית". המודעות הראשונה היא הכרחית אם עלינו להיות אפקטיוויים, אם אנו שואפים להשתחרר מראיית עולם אינדיווידואליסטית, ומהתפיסה המוטעית שבני ובנות אדם הם יצורים רציונליים אנוכיים. אבל הטענה השנייה היא טענה לא נכונה, היא משולה לקביעה שהמין שלנו או השייכות האתנית קובעות את גורלנו. הטענה שההצבעה היא הצבעה שבטית היא טענה מהותנית ושמרנית, שמעקרת את הפוליטיקה ובעצם אומרת שמה שהיה הוא שיהיה. אבל מעבר לכל, הטענה הזו איננה נכונה.

חלק ממה שהיום מכנים "שבטים", הם תוצר של הפוליטיקה, כמו במקרה של ש"ס, שבעצם פעילותה חיברה בין מזרחים מסורתיים למזרחים חרדים – חיבור שלא היה קיים לפניה. הירידה בהצבעה לליכוד בבחירות 2006 מ-38 מנדטים ל-12 גם היא מדגימה את הכשל שבבלבול בין מרכזיות הזהות וקהילת השייכות לבין הצבעה "שבטית". באופן כללי, בשני העשורים האחרונים שיעור התאיידות הקול בישראל (שיעור הבוחרים שמשנים את דפוס ההצבעה שלהם ממערכת בחירות אחת לשנייה) מאוד גבוה במונחים בינלאומיים. נתון זה מתנגש עם הטענה שההצבעה בישראל היא שבטית, שהרי אם זה היה נכון דפוסי ההצבעה היו די קבועים.

משמאל המציאות. מימין האשליה התקשורתית.
משמאל המציאות, מימין האשליה התקשורתית

כשל שלישי הוא הבלבול בין המודעות להשפעתם של תפיסות ודפוסי חשיבה הגמוניים, לבין אימוץ גירסה כלשהי של תפיסת ה"תודעה הכוזבת", כאילו השכבות המוחלשות הן בעלות תודעה כוזבת ואינן מבחינות באינטרסים האמיתיים שלהן. ראשית, אם כבר לאמץ את הטיעון המרקסיסטי, כולנו – ולא רק מצביעי הליכוד – בעלי תודעה כוזבת. שנית, יש בצורות השונות של טענה זו ראייה אנטי-דמוקרטית במהותה, שהרי יש הבדל בין לטעון ש"אני מתנגד לתפישת העולם של הימין", לבין לטעון ש"הם מצביעים ימין בגלל שאינם מבינים מה טוב להם". האמירה הבוטה ביותר ששמעתי מסוג זה לאחרונה היא אמירתו המזעזעת של מזכ"ל העבודה חיליק בר – כפי שצוטטה בחדשות ערוץ 10 למחרת הבחירות – "הם מצביעים למי שדופק אותם" (וגם בבחירות הקודמות מפי חבר בועדת טרכטנברג).

ולאן ההכרה בשלושת הכשלים הללו מובילה? להתמודדות עם הקשיים הפוליטיים האמיתיים, להתמודדות עם שאלות קשות עליהן אנשי שמאל צריכים לתת תשובה. איך בונים קואליציה בין קבוצות שונות במצב של עוינות וגזענות? איך מתחברים לפחד של אזרחיה היהודים מהמצב הבטחוני? איך מכבדים את התחושות והדאגות, כאותנטיות ולא כ"שטיפת מוח", ומבינים שזה לא שנתניהו יוצר את הפחד, אלא שהוא יודע להתחבר אליו ולנצלו למטרותיו הפוליטיות? איך, מאידך, עושים זאת תוך מאבק עיקש בגזענות, שהיא במידה לא מבוטלת תולדה של הפחד? ואיך עושים זאת מבלי להפסיק להיאבק נגד הדיכוי והקיפוח של הפלסטינים בשטחים הכבושים, תוך מאבק לפתרון שוויוני וצודק לשני העמים?

התשובות רחוקות מלהיות פשוטות. ככיוון ראשוני, אני מציע, להשתחרר מהתפיסה שדמוקרטיה היא אך ורק דמוקרטיה ליברלית, ומההקבלה בין שמאלן לליברלי. ראייה זו לא רק חוטאת להיסטוריה של הדמוקרטיה, של הליברליזם ושל השמאל, אלא שיש לה השלכות פוליטיות בעייתיות. המסורת הדמוקרטית שמה דגש על שלטון עצמי, על ריבונות העם, על שוויון פוליטי ועל סולידאריות. המסורת הליברלית, לעומת זאת, שמה דגש על חירויות הפרט, על אינדיווידואליזם ועל רציונאליות. השמאל ההיסטורי הדגיש את התימות הדמוקרטיות והוסיף עליהן את הדרישה לחלוקה שוויונית של העושר, ולא את המוטיבים הליברליים. הליברלים מפחדים מההמון, ומזועזעים מהמעמדות העממיים. הסיוט האולטימטיבי שלהם הוא "דיקטטורת הרוב". מנגד, המחנה הדמוקרטי והשמאל נולדו עם כניסתם של ההמונים למרחב הציבורי.

להשוואה המוחלטת והכמעט אוטומטית בישראל בין דמוקרטיה ושמאל לבין ליברליזם יש השלכות פוליטיות בעייתיות, בעיקר בהקשר הישראלי, בו ללאומיות שמור מקום כה מרכזי, וקיימות קבוצות רבות בעלות ערכים בסיסיים דתיים וקהילתנים. לכן, יש צורך בבניית זהות שמאלית לא-ליברלית, זהות של שמאל עממי, מכיל, שמסוגל להציע חזון של שוויון שמדבר לקבוצות החברתיות השונות, בנוי על סולידאריות בין קהילות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורח

    יפה מאוד.
    אך כדאי לסייג, המסורת הליברלית אינה שמה דגש על "רציונליות" גרידא (שכולם ניחנו ומשתמשים בה כמובן), כי אם על "רציונליות אינסטרומנטלית" (ר' היידגר, הורקהיימר וכו'),המתקשרת לשיטה הכלכלית שהיא מקדמת.

  2. חזי

    הליברלים פוחדים מההמון? מוזר לקרוא מישהו שכתב ספר על בגין כותב דברים כאלה. בישראל הליברליזם של הליכוד הצליח רק באמצעות ההמון, אותו הוא אהב וטיפח.

  3. צבי

    בעוד הדיאגנוזה שלך נכונה הטיפול שגוי.האם השמאל צריך להלחם בשטן בנשקו שלו? השמאל כבר עושה את זה ( ראה ערך "עם ביבינט נשאר תקועים עם הפלסטינים לנצח). המציאות בישראל היא שבטית כמעט מעצם בהגדרתה. אנחנו קודם כל שבט (השבט היהודי ציוני) שבנה מדינה, גם על פי ההגדרות של רוב מחנה השמאל עצמו. כך שהדבר הזה שאתה שואף אליו -שמאל לא ליברלי,שבטי-ממילא מתקיים. למעשה השמאל אצלינו הוא ימין-ב, ובמגרש הזה, מה לעשות,הליכוד עם הנואמים החלקלקים הסוציופאטיים שלו, חסרי המצפון, שיודעים לזהות כיסים של בורות וחשיבה אינפנטילית ואף לשמר אותם, תמיד ינצחו. מי שנכנס לדיאלקטיקה הזו עם הליכוד נשאר לכוד בתוך מערכת הערכים החשוכה שלהם ונידון להפסיד מראש. דוגמא טובה זה חד"ש שהייתה אולי השמאל האמיתי היחיד בארץ ונעלמה בבחירות האחרונות, בהחלטה אחת לא נכונה, בתוך הקרב האבוד מראש הזה בין הגושים. הלקח שצריך ללמוד מזה זה שהשמאל צריך לדבוק בערכיו, לשמור על זהותו, ולפעול להטמיע חשיבה מורכבת וחינוך להשכלה במקומות שבהם הבורות ( והליכוד) שולטים.

  4. שי

    גם אני חושב שזה מאמר מעניין ושקול. אבל עכשיו, כשכולנו מבינים שתוצאות הבחירות אינן מעידות על תזוזה טקטונית של הגושים, אולי ראוי לעבור לשאלה הבאה: כיצד צריך להתנהג השמאל החברתי והפוליטי, מזרחי ואשכנזי, כדי להביא לתוצאה אחרת?

    נניח לרגע שהאופוזיציה הכוללת את המחנה הציוני, מרץ, יש עתיד והרשימה המשותפת (כן!) יעשו מאמץ משותף לקרב אליהם ולהכיל (הדדית) אוכלוסיות עובדים ותושבים מהמעמד הבינוני (והנמוך), מהפריפריה והמרכז, אוכלוסיות שהביאו על גבן את ניצחון הימין בבחירות, לנסח מטרות משותפות שידגישו את עיצובה של ישראל כמדינת רווחה דמוקרטית ושיוויונית – בניגוד למדינה קפיטליסטית, נאו-ליברלית. מטרות שיכללו את ביטול הכיבוש, ואפילו יהיה זה באופן חד-צדדי. איך עושים את זה? איך מתגייסים, יחד עם חברי הכנסת הערבים, כדי לשפר את החינוך והתעסוקה בפריפריה? איך לגייס אנשי ביטחון לשעבר כדי לשחרר אוכלוסיות מפחד קיומי מוגזם שעל גבו רכב נתניהו במערכת הבחירות האחרונות? איך להביא לשילוב ידיים בין מזרחיים והשמאל האשכנזי?

    נתניהו והליכוד לא יביאו שינוי, הם יתענגו על מנעמי השילטון. האם נוכל אנחנו לנצל את הזמן שעד הבחירות הבאות כדי לחולל שינוי?

  5. אריה דיין

    זהות שמאלית לא-ליברלית בישראל צריכה ויכולה להיבנות רק על בסיס שיתוף-פעולה בין הפלסטינים אזרחי ישראל לבין המזרחים ומעל ראשן של האליטות האשכנזיות. במונחים מפלגתיים – מדובר בברית בין הרשימה המשותפת לש״ס מעל ראשון של מרצ ומפלגת העבודה. נכונותה של ש״ס להשתתף בברית כזאת מוטלת בספק, אבל רצונה של הרשימה המשותפת (או של רוב מרכיביה) ליטול חלק במאבקים של ציבור מזרחי מבשרת טובות בכיוון הזה. אולי הברית תוכל להתחיל להיבנות גם בלי ש״ס. אם היא תוכיח את עצמה, הלבוש המפלגתי שלה כבר יימצא. לגבי מרצ ומפלגת העבודה – לא רק שלא ניתן לבנות זהות שמאלית חדשה איתן אלא חייבים לבנות אותה בלעדיהן ואולי אפילו נגדן. הנזק ששתי המפלגות הללו גורמות למאבקים לשוויון ולשלום ובארץ הוא עצום והתועלת שלהן היא אפסית.

  6. דן

    מאמר מצויין שסופסוף לא מאשים וחושב קדימה.

    צריך רק לזכור שהאתגרים של שמאל עממי שהולך ונבנה (כמו תראבוט, צוות דיור ציבורי, כוח לעובדים) הם גדולים וקשים.
    גם כי השמאל בארץ באופן מסורתי הוא לא עממי – הוא מהאליטה, ולכן הרבה פעמים הוא מנותק מ"העם" בעשייה שלו (למרות שלא באופן בו הוא מנתח את המציאות).

  7. בטריה מהמטריקס

    ממתי העבודה היא שמאל ? בודאי ממתי בוז'י הוא שמאל ?
    אם יש שמאל בארץ הוא פעוט וזניח
    ויש לו הרבה מאד עבודה של הרבה שנים אם הוא רוצה להיות אלטרנטיבה ממשית

  8. אריק

    מסכים עם הניתוח של המצב. עם זאת, צריך להזהר לא לצמצם של המחשבה הליברלית לתפיסה מאוד צרה של ליברליזם. בפועל, קיימת חפיפה משמעותית בין צורות מסוימות של סוציאל דמוקרטיה ותפיסות מסויימות של ליברליזם. ליברליזם אינו עומד בהכרח בניגוד להתארגנות של קולקטיבים וסולידריות. סולידריות יכולה להתבסס על הכרה רציונלית בצורך בהתארגנות ובניית מוסדות. סולידריות אינה חייבת להתבסס על סנטימנטים לאומיים או דתיים.

  9. בן דוד

    לעולם לא תשובו לשלטון, כי אתם לא יהודים ולא ציונים.
    בבחירות הבאות תצטמקו עוד יותר.
    זה או אנחנו, נאמני היהדות, או אתם, ערב רב אומלל.
    לאורך ההיסטוריה ידע עם ישראל עוכרים כמותכם, וגם אתכם ינצח.

  10. פריץ היקה הצפונבוי

    המשטר השולט בישראל עצמה שמבניה דמוקרטי כך או אחרת,שולט גם דרך קבע שלטון צבאי על מליוני נתינים ללא כל זכויות. אי לכך מדינת ישראל לא רשאית לטעון שהיא מדינה דמוקרטית. כל מי שלא מוכן לקבל מצב זה אין לו שום מחויבות מוסרית לנאמנות לשלטון הזה.וזכותו המלאה לאי ציות אזרחי.