string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

כי"ל אינה רק חברה כלכלית. היא מרכז פוליטי

הנהלת כי"ל ביקשה להציג את הסכסוך עם עובדיה המפוטרים כעניין כלכלי גרידא, אולם לא היה לה סיכוי. מאבק העובדים עלה לכותרות בימים שלפני הבחירות, שכן המפעל משולב בפוליטיקה האזורית והארצית בקשר שאינו בר התרה. קצת היסטוריה
שני בר-און ודוד דה-פריס

ד"ר שני בר-און מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, ומשמשת כחברת סגל במרכז מנדל למנהיגות בנגב. דוד דה פריס הוא פרופסור להיסטוריה בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב.

את מאבקם של עובדי כי"ל בשבועות האחרונים יש להציב בהקשרים הנכונים. מספר נמוך יחסית של עובדים מפוטרים, שעל רובם חלים הסדרי פנסיה מוקדמת, עלה לכותרות וסירב לרדת מהן, למרות – ואולי בגלל – שמדובר בתקופת בחירות. אחד משיאי הדרמה היה הזמנתו של ארמונד לנקרי, ראש ועד עובדי ים המלח וחבר סיעת 'דימונה ביתנו' במועצת העיר, לאירוע רב-משתתפים מן הצמרת הפוליטית. בתמורה לכך הסכים לנקרי שלא לנאום בעצרת ההמונים של השמאל שהתקיימה בכיכר רבין, תוך שמנהיגי הליכוד מבטיחים לבחון את האפשרות שהמדינה תעשה שימוש במניית הזהב שברשותה כדי למנוע את הפיטורין.

לא ניתן להבין את האירוע המתוקשר ללא העובדה שהסכסוך בחברת תרכובות ברום משך תחילה מעט תשומת לב, ורק כאשר הגיע למרחב הציבורי וזכה לתמיכה של עובדי ים המלח (גם בשל פיטורין שם), הוא הפך באחת למאבק גיאו-פוליטי. זאת ועוד, הצגת פיטורי העובדים על ידי הנהלת כי"ל כעניין כלכלי בלבד שבעטיו אמורים העובדים לקבל תנאים מפליגים אין לה על מה לסמוך. כי"ל אינה רק חברה כלכלית. היא הייתה תמיד – גם בתקופת בעלותה הפרטית של חברת האשלג המנדטורית – חברה בעלת חשיבות מרחבית ופוליטית שהקנתה כוח בלתי מבוטל לעובדיה. בפועל, התנאים בהם הוקמה חברת מפעלי ים המלח הישראלית לאחר קום המדינה והאופן בו התפתחה במקביל להתפתחותן של ערי הנגב הצפון מזרחי, עשו אותה לאתר שבו כלכלה ופוליטיקה הן בלתי נפרדות זו מזו. תכונה זו לא השתנתה באופן מהותי בעקבות הפרטת החברה, בין השאר הודות למניית הזהב שנותרה בידי המדינה.

בקיץ 1952 הוקמה חברת מפעלי ים המלח בע"מ כחברה ממשלתית בבעלות גופים ציבוריים. בכך תמה סאגה בת ארבע שנים שבמהלכן נאבקו מדינת ישראל וחברת האשלג בע"מ על עתיד הזיכיון לכריית האשלג. במלחמת 1948 נהרס המפעל הצפוני וננטש המפעל הדרומי, ומיד לאחר המלחמה הקימה הממשלה ועדה לבחינת ההלאמה של הזיכיון. לאחר שנים של דיונים נסוגה חברת האשלג מרצונה להחזיק בחברה ונסללה הדרך ל'הלאמה ידידותית'. זו השתקפה בישיבות משותפות במועצת מנהלים של מנהלי שתי החברות. הלאמתה של החברה הייתה אחד מרגעי השיא של יישומה של מדיניות 'הלאומיות הכלכלית' של מדינת ישראל הצעירה.

ים המלח 1938 כרייה ידנית של אשלג. צילום: G. Eric Matson, National Geographic

המפעל שוקם בנקודה הדרומית שעד אז הייתה מוזנחת יחסית, והמדינה השקיעה משאבים כלכליים, טכנולוגיים ואנושיים אדירים בהחייאתו. בשנים הראשונות לקיומו של המפעל המתחדש שוכנו העובדים במחנה סמוך למפעל. משרדי החברה נותרו בירושלים אף שהכביש שחיבר בינה לבין ים המלח נקטע לאחר 1948. בסוף 1954 מונה רא"ל (מיל') מרדכי מקלף למנהל חברת מפעלי ים המלח. אחד מהצעדים הראשונים שיזם היה העברת משרדי ההנהלה לבאר שבע, בשל היותה היישוב העירוני הקרוב ביותר לים המלח. בחירה זו נבעה מההכרה שלא כל עובדי המפעל יוכלו לגור לידו, במיוחד העובדים המקצועיים שהובאו מאזור המרכז. להחלטה זו נוספו בהמשך החלטות שנגעו להקמתן של דימונה (1956) וערד (1962). במידה רבה אלה נוסדו כדי לשמש ערים לעובדים במקום הנמוך בעולם, ובכלל זה גם עובדי ענף התיירות באזור. בקיץ 1955 עברו משרדיה של חברת מפעלי ים המלח לבניין 'הפועל' בבאר שבע. גם רוב העובדים הבכירים והמקצועיים עברו אליה או לדימונה, וב-1957 נסגר מחנה הפועלים ליד המפעל. בכך התהדקה הזיקה בין התפתחות המפעל (ומפעלים נוספים כגון קמ"ג), לבין התפתחותן של באר שבע, דימונה וערד.

גם הזיקה בין פוליטיקה מקומית וארצית לבין פוליטיקה מפעלית התהוותה בראשית ימי המפעל. הדבר השתקף למשל בכך שראש ועד מועצת עובדי ים המלח בשנות הששים נבחר כעבור זמן לראש עיריית דימונה. הוא ייצג את המערך, אך עם התחזקות סיעת הליכוד בהסתדרות עברו הוועדים המקומיים להזדהות עם מפלגת הליכוד. לעוצמה החריגה של העובדים היה גם מימד מוסדי, בכך שנציגותם הייתה כפופה ישירות לאיגוד המקצועי בוועד הפועל ולא לאחת ממועצות הפועלים המקומיות. גם לאחר העברת הייצוג למועצת פועלי באר שבע המשיכה מועצת העובדים לתפקד כגוף עצמאי וחזק בתוככי ההסתדרות, ובעל זיקות עצמאיות למוקדי השלטון המקומי והארצי.

סיפורה של כי"ל הוא לכן יוצא דופן בשל גודלה של החברה ובשל השפעתה האזורית. יחד עם זאת, הוא מלמד על מאפיינים בולטים בכלכלה הפוליטית של ישראל, בפרט הקשר הגורדי בין עשייה כלכלית, התפתחות מרחבית ועיצוב של מבנה חברתי. גם הפרטתה של החברה, שכביכול אמורה הייתה לנתק בין המימד הכלכלי למימד הגיאו-פוליטי לא יכלה לרפות את חוליות החיבורים הללו שטמונים כה עמוק ביסודותיה של כי"ל. מפעליה של החברה קשורים למקום גיאוגרפי מסוים, וזה ניזון והתעצב מהערים שנוצרו והתפתחו סביבו. ערים אלו חוברות יחדיו לכוח פוליטי רב עוצמה (כ-250,000 תושבים), ובתוכן פועלים וועדים שיש להם זיקה הדוקה לפוליטיקה המקומית והארצית. מכאן שכל ניסיונותיה של הנהלת כי"ל לצמצם את המאבק לזירה הכלכלית נדונו לכישלון. לעומת עוצמת הזיקה בין כלכלה ופוליטיקה הפרטה היא לעיתים קרובות בעירבון מוגבל.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. חזי

    האם יש משהו מועדי העובדים היום חוץ מהגנה על מדינת אשכנז והסוציאליזם המפא"יי הגוסס?

  2. מיכאל לינדנבאום

    האם פיטורי העובדים בכי"ל אכן נעשים בימים אלה,או שכל ההבטחות של ביבי ומשפחת עופר,לא היו אלא לצרכי בחירות,והטעיית ציבור העובדים בדרום?

  3. פריץ היקה הצפונבוי

    החברה הממשלתית לאחר כמה שנים של מחלות ילדות הפכה יעילה ורוחית. לא היה כל צורך ב,,תרופת הפלא לכל מדוה׳׳ הפרטה שמכניסה מאות מליונים לכיסי טייקונים.

  4. אסף בונדי

    תודה על ניתוח קצר ומאיר עיניים של מאבקי העובדים בפריפריה.
    אין עליכם!