string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

המסע לארץ ישראל האחרת

מסקנות ומחשבות להמשך הדרך של פעילת מפלגת העבודה

אפתח בגילוי נאות: כסוציאל-דמוקרטית ופעילת מפלגת העבודה, קיוויתי למהפך. מהנקודה הזאת אבקש להביא את המחשבות והניתוח שלי לתוצאות הבחירות לכנסת ישראל 2015. אתייחס לשתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה (המחנה הציוני), כדי לתאר את המצב החברתי והקשר ההדוק שלו אליהן. כמו כן, אתייחס לחשבון הנפש שעל כל מפלגה ששואפת להיות אלטרנטיווה לקיים.

מתוך השקפת העולם שלי, ההקשר התרבותי-אתני והתחושות המציפות, היו כשלים מובחנים בקמפיין של המחנ"צ, אך באופן מודע ומאופק – כמי שהיתה ועדיין משוכנעת שאנחנו עדיפים כל יום מחדש על פני שלטון ביבי-בנט ההרסני והדכאני – העדפתי שלא לכוון חיצים אל עבר הבית הפוליטי שלי, לפחות לא באופן מופגן. יחד עם זאת, אני מודה שלמרות הביקורת הפנימית לא תפסתי את רחשי הציבור באותו אופן שהם השתקפו בפני כולנו יום אחרי הבחירות, הן בתוצאות והן בהלך הרוח הציבורי הטעון והחצוי. אני לא חושבת שהיה טעם בקיום שיח כזה תוך כדי קמפיין, כי זה לא היה מניב דבר פרט לרעש רקע מעכב. בעיני דווקא התוצאה הקוטבית היא שמהווה את חלון ההזדמנויות לפתוח את אותו שיח נוקב על ה"אנחנו והם" האמיתי שמתקיים כאן, זה שנוח להתחמק מעומקו כבר מספר עשורים.

אולם אין ספק שלא היינו צריכים להגיע לנקודת הרתיחה הזו שהביאה עימה החמצה גדולה; לו היינו משכילים לנתח את החברה הישראלית מתוך גווניה ולא דרך אותו מנגנון צר שממחזר עצמו בכל מערכת בחירות על ציר זמן של לפחות שני עשורים, היינו היום במקום אחר.

זאת שהשמאל חפץ ביקרה מרחוק

זאת היתה מערכת בחירות טעונה ורוויית יצרים. בין היתר, היא הבליטה את הפער בדפוסי הצבעה בין אוכלוסיות על בסיס גיאוגרפיה ומוצא, מרכז ופריפריה. חשוב להדגיש שהפער בין דפוסי ההצבעה בא לידי ביטוי גם בתוך הערים הגדולות עצמן על בסיס מוצא סוציו-אקונומי. ניתן לראות בבירור בפילוח דפוסי ההצבעה, כי בפריפריות ובעיירות הפיתוח לצד השכונות הוותיקות היתה הצבעה מאסיווית בעיקר לליכוד, הצבעה שבטית ואמוציונלית שמונעת משותפות גורל של חברה מודרת שאינה מוצאת שפה משותפת עם מי שמבקשים בטובתה. לגבי הנסיבות שהובילו להיותה מודרת או ממשיכה להיות כזו ניתן להתווכח, אך את האצבע שעדיין מאשימה אותנו אי אפשר לטשטש.

רק כדי לחדד: הצבעה שבטית היא לא נחלתם של המזרחים והפריפריות בלבד, היא מאופיינת באופן ניכר בקרב אשכנזים ויישובים מבוססים-מפותחים. הניתוח שמובא כאן אמנם מתייחס להצבעה שאיפיינה את הפריפריות בבחירות אלו, אך אין זה אומר שאופי ההצבעה ביתר חלקי הארץ לא התקיים על בסיס סוציולוגי ורגשי, זאת על אף השכלתנות המופגנת, אוחזת הנתונים והסטטיסטיקות כלפי חוץ. הבנת הנקודה הזאת, או לחלופין התעמתות כנה איתה, היא חלק מתפיסת המציאות המורכבת שעל השמאל הישראלי לאמץ. לראיה – תגובות פוסט-הבחירות נוסח "גנבו לנו את המדינה" וכו'.

ציפי לבני ובוז'י הרצוג
היו כשלים מובחנים בקמפיין של המחנ"צ, אך אנחנו עדיפים כל יום מחדש על פני שלטון ביבי-בנט ההרסני והדכאני (צילום מעמוד הפייס של בוז'י הרצוג)

למרות שהימין שולט בישראל במרבית השנים מאז מהפך 77', בוחריו המסורתיים עדיין מגלים ניכור כלפי מפלגות השמאל ובראשן מפלגת העבודה על גלגוליה השונים. לכאורה, הם ממשיכים להאשים את שלטון העבודה-מפא"י במצבם. תוצאות הבחירות מעידות על חוסר יכולתה של תנועת העבודה להתחבר מחדש לאותם קהלים שממשיכים לראות בה את האשם העיקרי במצבם.

בנימה אישית, המשפחה המורחבת שלי, משפחה מזרחית ומסורתית שמפוזרת בין נצרת עילית למגדל העמק, רובה ככולה לא הצביעה לשמאל ונתנה קולה בין מפלגת ש"ס לליכוד. עבורי היא מהווה אומדן מהימן ונחרץ לתוצאות המוזכרות, מהיכרות אישית עם הסיבות והתחושות שמרחיקות אותה מהצבעה לשמאל ומשאירות אותה באופן מסורתי בימין. הם מסמלים בעיני את הפקרת השטח בארץ ישראל האחרת. זאת שהשמאל חפץ ביקרה מרחוק.

אתייחס למספר היבטים, מהם אגזור את מסקנותיי:

מסקנה ראשונה, הציבור המזרחי והימני שופט את השמאל לחומרה, בין אם בצדק ובין אם לא, ומתייחס בצורה יותר טעונה לטעויות בפעילותו. לעומת זאת, הוא מוכן לגלות הרבה יותר סלחנות כלפי הימין ומנהיגיו גם בשל ההיסטוריה הנלווית לאותן מפלגות. לדוגמה, בפרשת מני נפתלי ושרה נתניהו, שבמסגרתה פורסמה אמירתה "אנחנו האירופים עדינים, לא אוכלים כ"כ הרבה כמוכם המרוקאים; שלא ניראה שמנים".

עובדתית, ראש הממשלה שבתקופת כהונתו הפערים גדלו ללא כל פרופורציה ביחס לתקופות כהונה אחרות של כל ראשי הממשלה, הוא בנימין נתניהו, והפערים האלה באים לידי ביטוי בעיקר בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. המחאה החברתית של 2011 שהתרחשה בתקופה כהונתו, היא ביטוי לאותו תהליך של הרחבת פערים בחברה הישראלית ושל ניכור שלטוני מהצורך לפעול בהעדפה מתקנת על מנת לצמצם את אותם פערים. למרות המציאות הזאת, הציבור הזה הצביע ישירות לליכוד ולנתניהו. אותו נתניהו שבאורח חייו רחוק מלשקף את את השכבות האלו, מנהל אורח חיים נהנתני שמושך ביקורת, ידוע בניכור למצוקות וקבירתם של דוחות ועדות, מטרכטנברג ועד אלאלוף.

מסקנה שנייה, הליכוד השכיל להבין שהצבעה פוליטית אינה בהכרח הצבעה ראציונלית, כי אם מונעת ממערכת רגשית, מתרבות, מהיסטוריה, ממטען, מתחושות ומתדמיות. הוא זיהה אצל קהל מצביעיו את המאפיינים שאיתם בנה את מערכת המסרים שלו, יודע לגעת בפחדים הכמוסים של הקהל שלו. הפחדים האלה היו חלק מהסיבה של ההצבעה ההמונית לליכוד. קחו למשל את צוק איתן, או את העימות של ביבי מול הממשל האמריקאי סביב הנאום בקונגרס. אנחנו ניסינו לתאר את המבצע ככישלון, אך הקהל של ביבי לא מוצא אותו כזה ורואה במלחמה של הקיץ האחרון התנהלות מנהיגותית. כמו כן, המתיחות מול האמריקאים נתפסת כהישג: ביבי שומר על המדינה, גם מול אובמה. אחד שמסוגל לעמוד מול כולם. חוסר היכולת שלנו להבין את העניין הכל כך בסיסי הזה, היא מהות המרחק בינינו ולבין אותו קהל מצביעים.

מסקנה שלישית, מפלגת העבודה והשמאל הם רציונאלים, משכילים, וכשהם קוראים סקרים הם רואים בהם משהו כמעט מדעי, תוך נטייה לנתח את המציאות אך ורק באותם כלים. הקמפיין ה"רגשי" מכוון ומדיד לא פחות. לעומת זאת, ביבי מבין את הבוחרים שלו, את הציבור שהוא מכוון אליו. הוא יודע שקיים פחד מהמיעוט הערבי, פחד קיומי מהשכונה שאנחנו חיים בה שמוקפת במדינות עוינות, ואלמנט הפחד הפך למוטיב מרכזי לאורך כל מערכת הבחירות של עם המנטרות לגבי איראן, חמאס, דאעש, חיזבאללה.

על אף שלטון ימין מבוסס של עשרות שנים, הוא מצליח לשמור על הילת ה"אנדרדוג", זה שמציל את הציבור מהאליטה השבעה (צילום מעמוד הפייס של רה"מ)
על אף שלטון ימין מבוסס בן עשרות שנים, הוא מצליח לשמור על הילת ה"אנדרדוג", זה שמציל את הציבור מהאליטה השבעה (צילום מעמוד הפייס של רה"מ)

מסקנה אחרונה: קהל מצביעי הימין הוא אכן קהל מסורתי. הימין נתפס כמי שמחובר למסורת בעוד השמאל נתפס כמנוכר למסורת, לדת ולתרבות המזרחית בכללותה. גיבורי התרבות של המצביעים הללו אינם בהכרח גיבורי התרבות של השמאל, שבמידה רבה נתפסים כאליטה מתנשאת כמו יאיר גרבוז. התחושה של מצביעי הימין, לפיה השמאל מתייחס אל התרבות שלהם כאל תרבות נחותה, נטועה עמוק-עמוק בתת-ההכרה והיא כוח מניע לדפוסי ההצבעה. למען האמת, השמאל מייחס חשיבות לדעתה של האליטה התרבותית-אקדמית הרבה יותר מאשר להלכי הרוח המאפיינים את דפוסי חשיבתם והתייחסותם של הציבור שאת אמונו הוא מבקש. כך, ואולי בצדק, נוצר הפרדוקס שעל אף שלטון ימין מבוסס של עשרות שנים, הוא מצליח לשמור על הילת ה"אנדרדוג", זה שמציל את הציבור מהאליטה השבעה, המנוכרת והכביכול שולטת, על אף ההפסדים הרצופים אותם חווה.

תקרות הזכוכית של השמאל

השמאל לא השכיל לסלול דרכים ללבה של האוכלוסייה הזו, הוא לא השכיל לייצר את הקשרים שיאפשרו לו לתקשר איתה, לדבר איתה בגובה העיניים ולהתחבר למערכת הרגשית שמניעה אותה. האבסורד הוא, שדווקא בראשות הליכוד מעולם לא עמד נציג מזרחי בעוד שבראשות מפלגת העבודה, בשני העשורים האחרונים, עמדו שני ראשי מפלגה ממוצא מזרחי – פואד בן אליעזר ועמיר פרץ. וכל זה לא היה די כדי לשנות את אותה תחושת ניכור של "הם" ו"אנחנו". חיבור אמיתי לאוכלוסיות אלה יבוא אך ורק אם נדבר אליהם בשפה אחרת, תוך הבנת המניעים, החרדות ומקור הניכור שלהם. נפנה אליהם בגובה העיניים, ללא סממנים של התנשאות או עליונות.

עלינו להתחבר אל כוחות חדשים, חזקים ופעילים מהשטח הפריפריאלי, לא להירתע מהשונות, מההתנגשות עם הכוחות שחולשים במקביל עם עין פקוחה, לא לחפש ניואנסים שלא תואמים את הנרטיבים המשוננים שלנו

יש מעלינו, השמאל הישראלי, כמה תקרות זכוכית. אנחנו צריכים לנפץ אותן, אחת לאחת, בהרבה סבלנות ורגישות. זו מציאות שניתנת לשינוי. ברמה הכי הפרקטית, עלינו להתחבר אל כוחות חדשים, חזקים ופעילים מהשטח הפריפריאלי, לא להירתע מהשונות, מההתנגשות עם הכוחות שחולשים במקביל עם עין פקוחה, לא לחפש ניואנסים שלא תואמים את הנרטיבים המשוננים שלנו. להגיע אל ראשי ועדי שכונות, פעילים קהילתיים, סיעות חברתיות מוניציפאליות, ועדי עובדים מארגוני עובדים אלטרנטיביים, התארגנויות ומאבקים מקומיים ועוד.

עלינו לבטל באופן מיידי כל סממן של אליטה דכאנית הזוכה בפריווילגיות וכוח בגלל חיבורים וקשרים שאינם עומדים בהלימה עם החזון עליו אנחנו מדברים. למשל, שני שיריונים למושבים ולקיבוצים, בעוד הצפון והדרום אינם חלק ריאלי מהקטגוריה הזו. למשל, הכרה אקטיווית בעוולות היסטוריות תוך פעילות פרלמנטרית וחוץ פרלמנטרית לתיקונן – צדק חלוקתי, הכלה תרבותית באופן שוויוני ועוד. כל זאת גם אם זה מחייב התנגשות פומבית באליטה ההגמונית על כל הספקטרום. אין חצי דרך – או שמשנים כיוון או שנשאבים אל הנישה עד חוסר רלוונטיות מובהק.

על השמאל הישראלי להתחיל במסע כנה ואמיץ אל ארץ ישראל האחרת. זאת שהוא מדבר בשמה אבל כל כך נעדר ממנה. לחרוש את הארץ, לבנות בה תשתיות חדשות שמבוססות על שיח אחר ומשתף, נעדר מחישובים פוליטיים נקודתיים. השינוי צריך להתחיל פנימה, אל לנו לצפות שאחרים ישתנו אם אנחנו לא עושים את התהליך הפנימי ובהכרה מלאה אצלנו.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אשכנזי מהפריפריה

    מוזר עד לפני חמש שנים שגרתי בפרירפיה בדרום הייתי בטוח שאני הנחות והדפוק והאנשים המקסימים בפריפריה דאגו להזכיר לי את זה בסכינים ובאגרופים. ופתאום אני מגלה שאני חלק מהאליטה הפרוויגלית!

    מה מקבלים בתור אשכנזי אליטיסטי? יש דירה? רכב?

    אני מעדיף לשבת 40 שנה באופוזיציה ולא לדבר באותה השפה שההמונים בפריפריה מכירים ומבינים, באמת שטוב לי עכשיו בתל אביב בין המתנשאים (גם עלי ) מאשר להתקע בחברה האלימה שהייתי בה לפני.

    אבל עזבי, מי אני, סתם אליטיסט גזען ומתנשא.

  2. א.ב

    מה שגדול כאן זה הביטחון האין סופי ב״שמאליותו״ הבטח גנטית או מתנת השכינה של המערך….
    המערך הוא ימין בדיוק כמו הליכוד. אין הבדל!
    מי שהתחיל את רצח הפלסטינים, נישולם ונישול המזרחים זה המערך. שגם מרץ שמחה לעזור לו בכל הזדמנות שהייתה לה.
    בין השאר, ליבני אשמה בשלושה מסעות רצח שנערכו בפלסטינים. מקומה בכלא כפושעת מלחמה. ולזה את קוראת שמאל?

  3. דןש

    אמנם לא חסרות עוולות של השמאל ( כולל השומר הצעיר ) כנגד האזרחים הערבים והערבים בכלל. אבל להאשים אותם ברצח פלסטינאים, כפי שמגדיר זאת א.ב. זוהי ההאשמה חמורה שאין בה דבר.
    לא אגולל את כל המהלך ההיסטורי. אבל מי שלא קבל את תוכנית החלוקה ופתח במלחמת שמד נגד מדינת ישראל בחיתוליה היו הערבים עצמם וזאת מבלי להתייחס להתקפות הכנופיות הערביות על הישובים היהודים שניסו להאחז בקרקע עוד בתקופת המנדט הבריטי. מי שאיים בהשמדת מדינת ישראל ב- 1967 היו הערבים, שבסופו של דבר נגפו בקרב.
    אינני מתעלם מהעובדה, שגם במהלך רכישת הקרקע מהאפנדים בבירות, נפגעו הפלאחים הערביים, שהיו אריסים של אותו אפנדי; לא אתעלם מן העובדה, שמי שהטיל ממשל צבאי והחרים קרקעות – היו ממשלות ממפא"י; לא אתעלם מן העובדה, שקבוצי השומר הצעיר היו בין אלו שנהנו מה"שלל"; כמו שלא אתעלם מהעובדה ששלטונות מפא"י החלו את ההתנחלויות בשטחים הכבושים וסבכו אותנו עד עצם היום הזה.
    יש לי סמפטיה רבה לאזרחי מדינת ישראל הערביים ויש הרבה מה לתקן על מנת להביאם לשוויון מלא בזכויות ובחובות – שני הצדדים חייבים לפעול למען מטרה זו.

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X