string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

יציאת מצרים - הסיפור הנשי החבוי

מרים היא הגיבורה שלא הכרתם. יש חוקרי מקרא שטוענים שהיא היתה ההשראה מאחורי נס חציית הים ושירת הים, ובדיוק משום כך הודרה מהסיפור המרכזי ומיכולתה לחלוק את נבואותיה עם העם
דבורה לדרמן-דניאלידבורה לדרמן-דניאלי

ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי היא חוקרת ומרצה לתיאולוגיה פמיניסטית יהודית המתמקדת בחקר גרסאות נשיות חתרניות בסיפורי המקרא

כשנשב השנה, כמו בכל שנה, סביב שולחן חג הפסח, ונספר את סיפור יציאת מצרים, יעלה שוב אותו סיפור מיתולוגי של הושעת עמנו ביד חזקה ובזרוע (פאלית) נטויה. שוב נספר את הסיפור ה"גברי" שלימדו אותנו להעביר מדור לדור – האל האב הנאבק בפרעה האב, והבוחר את הגבר משה להושיע את עמו-בנו ישראל. הנשים והאימהות, כך למדנו, הן רק ה"משחק המקדים" בסיפור ההושעה הגדול בכל הזמנים. מי זוכר בכלל את הנשים בסיפור ההרואי הזה?

מסתבר שהגרסה הזכרית הזו היא לא הגרסה היחידה של סיפור ההושעה. זהו הסיפור שהעדיפו מחברי ועורכי הקאנון המקראי והפרשני לספר ולהעביר מדור לדור. היה להם אינטרס ברור לעשות זאת – איזה גבר לא יוצא נשכר מכך שסיפורי הגבורה של התרבות והמסורת משקפים את דמותו ככפולה וכמוכפלת, בעוד שהדמויות הנשיות נותרות מצומצמות ושוליות יחסית?

בנוסף על הגרסה הגברית יש גם גרסה נשית שחיה בין דפי הסיפור המקראי. בגרסה זו הגיבורה הראשית היא מרים, אחות משה, והכוח המניע את מהפיכת השחרור הוא נשי-אימהי. בעוד הגברים פסיבים ומוחלשים – הבנים הילודים מושלכים ליאור והאבות מותשים בעבודת הפרך ושקועים בתחושת חוסר אונים (אביו של משה למשל כלל לא נשמע בטקסט), הנשים הן אלה שלוקחות לידיהן את הנהגת המרד. המיילדות מחליטות לסרב לפקודת השליט ומחיות את התינוקות. אם אחת ובתה מרים מחליטות להציל את התינוק משה ורוקמות ברית עם בת השליט, אשר יודעת שהתינוק הוא עברי ובכל זאת ממרה את פי אביה ומצילה אותו, עם עזרה וגיבוי מצד מלוותיה.

גבורתה של הבת מרים, אינה נעלמת בבגרותה. היא ממשיכה ומנהיגה את סיפור ההושעה ועל כך מעיד גם הנביא מיכה (פרק ו' פסוק ד') שטוען שמרים הייתה שוות ערך למשה כשליחת האלוהות בהנהגה ובהושעה. אף על פי שבפעם הבאה בה היא מוזכרת מתוארת מרים כמפזזת בלהקת המעודדות של משה שעונה לו בשירת הים, חוקרי מקרא טוענים שלמעשה מרים היא המחברת המקורית של שירת הים, ולכן סביר מאד שהיה לה תפקיד מרכזי בהובלת העם בנס חציית הים. ביציאת מצרים, שתחילתה במים וסופה במים, מרים היא סמל המים – סמלה של האם הארכיטיפית הגדולה. היא המביאה את חזונה של האלוהות-האם, בניגוד למשה, שהביא את חזון האלוהות-האב. כשהסיפור נקרא כך, מתוך הזווית הנשית-אימהית, התמונה המתקבלת היא לאו דווקא של חדירה לתוך המים בכוח המטה הפאלי של האל-האב ושל משה, אלא היא תמונה של לידה נקבית לכל דבר. שפות הים נפערות, המים מתבקעים, הלחץ מורגש היטב ו–העם נולד לחייו המתחדשים על ידי מרים, המיילדת הגדולה, בכוח הושעתה של אם גדולה ורחם מגוננת.

miriam_refael690

אמנם, עורך הגרסה הפטריארכלית שהשתמרה דאג להותיר את מרים בזיכרוננו כאחות שדיברה רעות על אשת משה, ונענשה בצרעת. אולם למעשה, העמקה במשמעויותיו וברבדיו הנסתרים של הטקסט המקראי מגלה כי מרים כלל לא ריכלה על אשת משה, אלא הציגה אותה כאחות להדרה ולדיכוי וכשותפה לחזון השחרור. גם מרים, וגם ציפורה, אשת משה, הצילו את משה – הראשונה כשהיה תינוק, והשנייה כשהאל עצמו ניסה להרגו בדרכו לפרעה. שתי הנשים הן בעלות כוח רוחני אדיר – מרים היא נביאה אהובה ומשפיעה בעם, וציפורה במילותיה ובמילתה את בנה, התייצבה מול האל עצמו ושכנעה אותו לוותר על הרג שליחו. שתי הנשים, בסופו של דבר, הודרו, מודרו והורחקו מכל עמדת כוח והשפעה, על ידי המשטר הפטריארכלי. על פי הסיפור הפטריארכאלי, ציפורה שולחה על ידי משה חזרה לאביה, ומרים הואשמה ברכלנות ובחתירה נגד משה. לכן, היא נענשה בידי האל האב בצרעת, הפכה לטמאה והורחקה מהמחנה.  למעשה, הופעלה נגדה סנקציה פוליטית כוחנית ואלימה שאופיינית לשיטות הכנעה גבריות המופעלות כדי למגר כוח נשי מנהיגותי יצירתי ועוצמתי. יותר מכל דבר אחר, צרעת היא מנגנון הכפפה לצו חברתי – היא משייכת את המצורעים לקטגורייה של טמאות ובושה ומהווה מנגנון הסדרה של יחסי הכוח. כטמאה, נלקחה  ממרים הלגיטימציה לנבא, כלומר להביא את דבר האלוהות וחזונה. בנוסף, מחקרים תרבותיים מראים כי צרעת שימשה כמנגנון חסימה של זליגה נשית אל תחומי קדושה שהוקצו על ידי הסדר החברתי לגברים בלבד, כדי לשמר ולתחזק סדר זה.

מרים, אם כן, הושתקה, אך סיפורה וקריאתה אלינו, הנשים, ממשיכים להדהד בין דפי הסיפור המקראי ובחלל הדורות, למי שמוכנה ורוצה להקשיב. היא קוראת לנו להמשיך ולספר את סיפור חזונה והנהגתה, גם אל מול הכוחות המשתיקים והמצנזרים. סיפור חג הפסח, הרי, יוותר חלקי וחסר, כל עוד לא תסופר בו גם גרסתה של הנביאה הגדולה והמנהיגה הגדולה של עמנו – מרים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות