string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

בוא מן הפינה אל במת הבמות: לארז ביטון

לרגל זכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל לשירה, מכבדים אותו כותבים וכותבות במלים משלהם למענו, למען שפתו משנת התודעה ומרחיבת הלב. אבירם ארד • סמי שלום שטרית • תהילה חכימי • אפרת שני-שטרית • רועי חסן • אלמוג בהר • שלומי חתוכה • טל ניצן

אבירם ארד

הוא ליווה אותי הרבה יותר משאני ליוויתי אותו

 

שנת 2010. הייתי בן 23, אחרי טיול בהודו, ומרוב לחץ שלא אעשה כלום בחיים (מה נשתנה?) צללתי ללימודי כתיבה בבית הספר "מנשר" בתל אביב. במקביל, חיפשתי עבודה ונכנסתי לראשונה בחיי לאתר Alljobs. המודעה הראשונה בה נתקלתי היתה: "אדם עיוור מחפש נהג, 15-20 שעות שבועיות".

באותה תקופה הייתי נהג גרוע ושנאתי לנהוג. כבישים מהירים היו מהירים מדי בשבילי, חושי הכיוון שלי לקו בחסר וכל נסיעה לבד מחוץ לעיר היתה מלווה בדפיקות לב מואצות ובעיגולי זיעה. ובכל זאת, משהו במודעה קרא לי ושלחתי פרטים.

אחרי חודש קיבלתי מייל קצרצר בזו הלשון: "מה הטלפון שלך?". עבר חודש נוסף, ואז הוא התקשר, ארז. ארז ביטון. השם צלצל לי מוכר, קראנו איזה שיר או שניים שלו אצל ענת זכריה בשיעורי שירה. גוגל-ויקפידיה-חנות ספרים בכפר סבא-ואמא השלימו את התמונה, התחלתי להבין את גודל המתנה. כשהגעתי לראיון עם ארז בביתו, כבר הייתי מוכן. הצלחתי לגמגם כמה מילים על פבלו נרודה ויהודה עמיחי. מצא חן בעיניו שאני סטודנט לכתיבה. רחל, אשתו, באה לסלון, נתנה בי מבט, לחיצת יד וחיוך חם. קבענו ליום שני, יום שני הגדול! הנסיעה הראשונה! באותו יום עשיתי כמה פדיחות: לא הצלחתי להתניע, הפעלתי את האזעקה שזעקה ברחוב הכי שקט בעולם, ולכל מקום שנסענו התקשרתי לקבלת תדריך מחברת 'איתורן'. מביך. אך מעבר לזה, היה יום טוב, שרתה בינינו אנרגיה נעימה, גישושים מצד שנינו, היכרות חדשה, שיחות כנות ושתיקות. אפילו העזתי לשאול את ארז על צבעים וחלומות. כך ניצלתי מעבודה בגלידרייה וזכיתי בג'וב הכי טוב במערכת השמש.

חלשנו על כל הארץ. כנסי שירה, ערבי שירה, פסטיבלי שירה, הופעות עם התזמורת האנדלוסית, שדרות, בית חינוך עיוורים, סתם ביקור בקרית ביאליק אצל חברים, צילומים וראיונות, אנשים חמודים שעוצרים את ארז ומודים לו באמצע הרחוב; בחתונה של בתו, כמו זנב התכשכשתי בעקבותיו, עם בקבוק ואן גוך ביד אחת ובקבוק ארק בשנייה, מגניב לו עוד כוסית ועוד כוסית ועוד אחת; מדי פעם גפילטע צהריים ב'שטייטל' ברחוב ידידיה פרנקל, או מרק שעועית בלווינסקי בקאיימק; ופעם אחת בשעת שקיעה, מיניבוס צפוף ונסיעה ארוכה – ארז וסמי (שלום שטרית) יושבים קרוב ומדברים לאט, הקולות שלהם גלים גלים, ואני מושב מאחור עם מחברת פתוחה, מסיט את הווילון מביט מהחלון וים של השראה; ולחזות בארז קורא, נושם את השירים, חי אותם אחרת בכל פעם מחדש ומשתנה תוך קריאה יחד איתם, אבל תמיד אותו הדחף, הרוח הכאבים והבערה, תשוקה לכל מילה.

והשירים הם ארז וארז הוא השירים וכמו אין ביניהם הפרדה. הסחף הזה כשהוא קורא, מצד אחד זה כמו מפולת ומצד שני השיר נבנה, והנוכחות שלו בתוך כל זה מושרשת כמו עוגן ומנכיחה גם את הקהל. בכל מיני לילות, כשכבר הייתי במכונית לבד אחרי העבודה והסעתי את עצמי הביתה, מצאתי אותי על ההגה מזמזם את ארז, משנן שירים (למעשה הם השתננו מעצמם) ולפעמים מחבר להם מנגינה קטנה ומתחיל לשיר. עשרות פעמים שאלו את ארז אם אני הבן, על אף חוסר דמיון חיצוני מוחלט, ובחזה שלי מרוב גאווה היה מתנפח לו טווס.

בסופו של יום, אני מוצא את עצמי מתגעגע לדברים קטנים, כמו להקליט לו איזה ספר או כתבה מעיתון בזמן שהוא בפגישה, או פשוט ללכת יחד ברחוב, שלובי זרוע, ולעבור ליד מאפייה כאשר הוא מסב את תשומת לבי לריח הנפלא.

תוך כדי כתיבה, נופל לי האסימון ואני מרגיש את הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, את ארז שנפל בחלקי, ואני מתמלא תודה והוקרה על הזמן שבילינו יחד ועל כך שניתנה לי האפשרות לספוח קצת את ארז, מקרוב. הוא ליווה אותי הרבה יותר משאני ליוויתי אותו, ועודו מלווה.

מתוך השיר "פרידה"

כך או כך הכול הלך
וכבר מחר בינינו
דלת ועיר וארץ 

כמו ציפורים שוב נצא לחפש
במקומות החמים
מכל זה יוותר רק זכר הד אור נשבר בפרופיל
רק החוץ המאפיל
רק הדוחק הזה שבאוויר.

ארז שדה
ארז ביטון. צילום מתוך הסרט "משהו על רוח תזזית" של סמי שלום שטרית

//////////////////////////////////////

סמי שלום שטרית

עשר ציפורים רוצות להינתק מקיבורת חזי, איימא

 

חזרתי עכשיו ממסיבה ספונטנית לכבוד ארז ביטון, בבית אחותי ע"ש ויקי שירן. עשרות חברות וחברים באו לחלוק כבוד לחתן פרס ישראל לספרות הטרי, שכדבריו עודו מעכל את העניין. היה מרגש ולא מפתיע לשמוע בדבריו של ביטון שהוא לא מסתחרר מן הפרס – הוא יודע יותר מכולם את המסע המפרך שעבר מהשוליים הדחויים אל מרכז הלגיטימציה התרבותית בישראל. הרי את כל הפרסים הספרותיים קיבל בשנה האחרונה – ברנר, ביאליק ועכשיו פרס ישראל.

אנחנו לא זקוקים לפרסים כדי לקבוע את מה שהבנו מזמן: ארז ביטון הוא המשורר העברי המודרני החשוב ביותר בשליש האחרון של המאה העשרים עד ימינו. לקביעה זו אני צריך רק פרמטר אחד – קול חדש ושפה חדשה. זה קרה פעמיים מאז 1948: נתן זך ודור המדינה האשכנזי שבא בעקבותיו, אשר הנחיתו את השירה העברית המודרנית מהאוליפוס אל הארץ, אל שפת הדיבור כמעט, ואת תכניה אל היומיום האישי והשגרתי. כמובן היו אלה היומיום והשגרה האשכנזית המכונסת בתוך עצמה ודוחקת את כל השאר הרחק מהעין ומהלב הפואטיים ובכלל. דור לאחר מכן בא ארז ביטון שצמח על שפת השירה הזאת אך לא מצא בה את קולו ואת עולמו, והוא עושה את הבלתי אפשרי כמעט – הוא ממציא קול חדש ושפה חדשה שעד מהרה תהווה מקור השראה ותשתית חזקה למשוררים מזרחים רבים שבאו אחריו.

ארז ביטון עשה לכולנו שירות תרבותי ענק כאשר הפסיק לחפש מקום ברוול וסגר את החנות בדיזנגוף. כלומר, במקום להתדפק על הפתחים הכוזבים של המרכז התרבותי ההגמוני, הוא פונה הצידה מן המרכז הזה, לא אל השוליים, אלא אל תחילת יצירתו של מרכז תרבותי אחר. כמה תעצומות נפש, סבלנות, נחישות והתמדה דרושים כדי לצאת לדרך הקשה הזאת, לבד, בלי רשת תמיכה אקדמית וספרותית או תרבותית בכלל. אבל ארז ביטון לא היה בעצם לבדו. הוא עקף את ההגמוניה הזאת על-ידי שהתחבר אל השורש העמוק, אל הפיוט המוקדם והמאוחר, כמו זה של רבי דוד בוזגלו. שם מצא כוחות ואמונה רבה כאשר הסיט באחת את מבטה של השירה מהמערב ואירופה רוויית הדם היהודי, אל מולדתו הצפון אפריקאית אל לשונה הערבית, אל נשותיה ואנשיה, כפריה ועריה, שמחותיה ועצבויותיה; אל צלילה ומראותיה הערביים.

עד לפני כעשור שום מבקר ספרותי אשכנזי לא הבין את זה, או לא תפס את זה או לא רצה להבין את זה. ארז ביטון הפנה את משקפיה של השירה העברית מנופיה של הטראומה האשכנזית לסוגיה, אל המזרחים שהובאו אל הארץ ונשכחו מכל לב בשכונות ובעיירות קשות היום, בטח שנשכחו מלבם של המשוררים, שרובם הקדישו את מאגר רגשי האשם והמצפון שלהם להכאת חטא על פשעיהם כלפי הפלסטינים. ארז ביטון מביא את קולותיהם של אביו ואמו ובני דורם, הנאנקים תחת משא הקיום החונק שנכפה עליהם בעודם עורגים אל מולדתם הגדועה. הוא מתעד את פאר עברם ועליבות ההווה. הוא הופך, כמו רבים אחריו, בעל כורחו, היסטוריון-משורר, כי איש מלבדו לא היה מתעד את הדברים האלה, לא בסיפור ולא בשיר.

ארז ביטון הוא המשורר שלי ודרך שירי אני יודע שאני מתווך את שיריו לאחרים, לדור הבא, הצעיר והנפלא של משוררים עבריים מזרחים. יותר משהעניקה המדינה פרס והכרה לארז ביטון ולשירתו, ארז ביטון הוא זה שמעניק למדינה את הזכות להיכנס את מהומות החזה שלו ושל כולנו כמאמר השיר. תור הזהב של המזרח נמצא עכשיו בעיצומו, בסופו של תהליך העברית וספרותה, וכך החברה ותרבותה, יקבלו פרופורציות בריאות של זהות: מזרח תיכונית, ים תיכונית, ערבית של יהודים ועברית של ערבים. אני חושב שמצאנו את המתכון לרפא את סכסוכי הנפש היהודית עם הארץ הזאת, עם המרחב הזה. רק יצאנו לדרך וכבר מרגש ומרתק פה.

דברי רקע ראשוניים

אמי אמי
מכפר השיחים הירוקים בירוק אחר.
מקן הציפורים המחליבות חלב מתוק מכל מתוק
מערש זמירי אלף לילה ועוד לילה.

אמי אמי
שהרחיקה רעות
באצבעות צרדות
בהלקאות חזה
ובשם כל האמהות.

אבי אבי
אשר עסק בעולמות
אשר קידש שבתות בעראק נקי
אשר היה בקי מאין כמוהו
בהלכות בית כנסת.

אני אני
שהרחקתי עצמי
הרחק אל תוך לבי
שכשהכל היו ישנים
הייתי משנן
הרחק אל תוך לבי
מסות קטנות של בך
ביהודית
מרוקאית.

//////////////////////////////////////

תהילה חכימי

קולו של האדם באשר הוא אדם

 

את המילים של ארז ביטון אני פוגשת בפעם הראשונה בכיתה י'. המורה לספרות שלי בתיכון, שהיתה משוררת בעצמה, לימדה את שיריו בתשוקה רבה. במיוחד זכור לי "שיר קנייה בדיזנגוב", הבתים עומדים גבוהים שם עליו, העברית האחרת, אדם כמו זר בתוך עיר שמדברת עברית, אבל העברית היא אחרת, לא העברית שלו.

את ארז אני רואה בפעם הראשונה מופיע עם שירו "לאמי לא חיו לה הילדים" בערב של כתב העת "מרחב" בקיץ 2013, כשהוא עומד בתוך החדר העמוס אדם וקורא משירו. הוא חודר עמוק ללב שלי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי באותו הרגע שאם יש שירה חיה בעולם הזה, חיה ונוגעת, אז זו השירה הזו, זה האיש הזה שכל כולו שירה.

השירים של ארז, במבטם העמוק היוצא מנפשו ואל תוך נפשה של החברה בישראל, מייצגים מנעד קולות שהם הקולות של ארז האדם אבל לא רק: קולו של העובד הסוציאלי המבקר בביתם של נתמכי רווחה, קולו של בחור צעיר המאוהב בבתו של משורר נודע, קולו של ילד המתעוור מרימון יד ועומד בפני התמודדות חיים, קולו של הילד המהגר אל מולדת חדשה עם משפחתו. קולו מהדהד בשיריו, וממשיך להדהד אותם זמן רב אחרי הקריאה , קולו של היחיד הופך לקול של דור שלם, דור של מהגרים שהגיעו לארץ ומצאו עצמם מטולטלים בהריסות ומוטלים בעריסות.

שיריו חושפים את השבור, המפורק והקשה שבחיים כאן, אבל עם השבר הנחשף נחשפת גם כוונה גדולה של איחוי ואהבת אדם באשר הוא. במובן הזה, למרות שקל לתייג את ארז כאב ומסמן דרך בשירה המזרחית, ובמובנים רבים הוא אכן כזה, בעיני הוא משורר שנושא בשיריו בשורה של חמלה ואוניברסליות, הוא משורר שמדבר בקולות הרבים שלו את קולו של האדם באשר הוא אדם.

ארז ביטון
ארז ביטון. חמלה ואניברסליות (צילום מעמוד הפייסבוק)

משהו על רוח תזזית

וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים שֶׁלֹּא נִסְתַּחְרֵר כְּמוֹ רוּחַ תְּזָזִית.
וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים שֶׁנֵּאָנַח בִּרְמָזִים
בְּעָשָׁן שֶׁל סִיגָר
אוֹ לְכָל הַיּוֹתֵר בִּשְׁרִיקָה חֲרוּזִית,
אֲבָל אַנְחָתֵנוּ כְּמוֹ רוּחַ תְּזָזִית.
הָיִינוּ לָכֶם לְזָרָא
פְּגִיעָתֵנוּ קָשָׁה וּמוּזָרָה
אַךְ לָמָּה הֵטַלְתֶּם אוֹתָנוּ בָּעֲרִיסוֹת
אַךְ לָמָּה טִלְטַלְתֶּם אוֹתָנוּ בְּכָל הַהֲרִיסוֹת,
אַתֶּם עוֹמְדִים בִּמְבוּכָה מוּל פֶּרֶץ צְחוֹק לִבְלִי חֹק
אַתֶּם עוֹמְדִים בִּמְבוּכָה מוּל אֲנָחָה,
אַךְ עַל-מָה הָיְתָה הַהֲפִיכָה,
הֵן אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁהַחֵמָה הַשְּׁפוּכָה מְקוֹנֶנֶת אֲנָחָה גַּם בְּלֵב הַכְּלָבִים
בְּמָקוֹם שֶׁהַחֵמָה הַשְּׁפוּכָה הוֹקִיעָה אוֹתָנוּ עַל פְּנֵי כָּל הַצְּלָבִים
לֹא תִּהְיֶה אַנְחָתֵנוּ זָרָה,
לֹא תִּהְיֶה אַנְחָתֵנוּ מֻתָּרָה,
וְאַתֶּם דּוֹחִים בְּקַשׁ
תּוֹבְעִים לֹא לִבְכּוֹת מַמָּשׁ
כִּי אִם בְּרִמְזֵי רְמָזִים
בְּעָשָׁן שֶׁל סִיגָר אוֹ לְכָל הַיּוֹתֵר בִּקְרִיאַת שֶׁבֶר חֲרוּזִית
אַתֶּם תּוֹבְעִים לִהְיוֹת אֲדִישִׁים
בְּמָקוֹם שֶׁגְּדֵלִים אֲנָשִׁים
בְּפִּינְצֵטוֹת סְטֵרִילִיּוֹת
בְּמָקוֹם שֶׁגַּם הָאֲדָמָה נִרְדֵּית בְּכַפּוֹת יָם לֵילִיּוֹת.
אַתֶּם שֶׁהֵטַלְתֶּם אוֹתָנוּ בְּכָל הַהֲרִיסוֹת
אַתֶּם שֶׁטִּלְטַלְתֶּם אוֹתָנוּ בְּכָל הַהֲרִיסוֹת
אַךְ זֹאת עֲשׂוּ עִמָּנוּ לְפָחוֹת
עִזְבוּ אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת
אֲנַחְנוּ שִׁבְרֵי חֲרוּזִים.

//////////////////////////////////////

אפרת שני-שטרית

אמא, הניחי לי להיות לך הפה

 

לאמי לא חיו לה הילדים 

לְאִמִּי
לֹא חַיוּ לָהּ הַיְּלָדִים
לְאִמִּי.
הָרִאשׁוֹן,
לֹא חַי לָהּ הָרִאשׁוֹן
שֶׁקָּרְאוּ לוֹ דָּוִד
עַל שֵׁם אֲבִיהָ.
הַשֵּׁנִי,
לֹא חַי לָהּ הַשֵּׁנִי
שֶׁקָּרְאוּ לוֹ מֵאִיר
עַל שֵׁם
רַבִּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס
וְלֹא הָיָה לוֹ נֵס
לִחְיוֹת.
וְהַשְּׁלִישִׁי הָיִיתִי אֲנִי
שֶׁקָּרְאוּ לִי יָעִישׁ
שֶׁזֶּה חַיִּים
וְחָיִיתִי לָהּ,
אֲבָל
אֵיזֶה חַיִּים חָיִיתִי לָךְ
אִמִּי

השיר מוקדש לאמא, פונה לאמא ומדבר בשם אמא.

שיר שמרחם על אמא, על עול חייה. כמה סבלה בשבילנו הילדים. כמה שתקה בסבלותיה ואנחנו כעת הפה שלה. אמא, הניחי לי להיות לך לפה. את סומכת עלי שאני רואה בסבלותייך, את חוששת שאני רוצה לבוא איתך חשבון. בחיינו מתנו לך. בחיינו הרגנו ממך.

הילדים שהיו אמורים להמשיך. הילדים  שבגדו בתפקיד שלהם להמשיך את החיים.

לֹא חַי לָהּ הָרִאשׁוֹן
שֶׁקָּרְאוּ לוֹ דָּוִד
עַל שֵׁם אֲבִיהָ.

הילדים שבגדו באבות קדמונים. בגדו באבא ונטשו את תורת האמא.

לֹא חַי לָהּ הַשֵּׁנִי
שֶׁקָּרְאוּ לוֹ מֵאִיר
עַל שֵׁם
רַבִּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס
וְלֹא הָיָה לוֹ נֵס
לִחְיוֹת.

ילדים שבגדו באבות הרוחניים. חכמים-רבנים מחוללי ניסים בגולה ובמדבר, מגיעים לארץ ופושטים את גלימת כישוריהם.

וְחָיִיתִי לָהּ,
אֲבָל
אֵיזֶה חַיִּים חָיִיתִי לָךְ
אִמִּי

ונקודת ההיפוך – הילד שהצליח לחיות הרג אותך אמא. על תקוותייך וציפיותייך.

הורינו לא הרבו לדבר. התייגעו על הקיום והרבו לשתוק. אנחנו מדברים אליהם ובשמם.

זה שיר שמניח על השולחן ולא בורח מכך שילדינו חיים לנו, בשבילנו. האמא, שממנה הכל מתחיל, נותנת חיים ומבקשת חיים מילדיה, מציאות המייצרת מאבק פנימי. האמא כערש תרבות עשירה, מסורתית והמשכית במרוקו, נקטעת בדלות. מאיימת למות. דלות שבאה לידי ביטוי גם ברזון המילולי של השיר, דלות שנכפתה גם על יצירתו של ארז ביטון – כי יצירה זקוקה להכרה וכשלא קיימת הכרה, לא קיימת תפוצה ולא יהיה גם קהל.

עד שנת 2009, במשך כמעט עשרים שנה, לא הוציא ספר ומיעט לכתוב שירה מחוסר התייחסות ביקורתית ואקדמאית. כך נוצרת גריעה של יצירה מקבוצה מודרת – ועדות הומוגניות המאוכלסות ביושבים שלא מתעניינים ולעתים לא מבינים ולא מעריכים תרבות שונה מתרבותם ובכך הורגים אותה.

הלוואי ופרס ישראל לארז ביטון יפתח את שפע היצירה המזרחית, מתוך הכרה ושיויון. מתוך חיים והמשכיות.

//////////////////////////////////////

רועי חסן

ירוק אחר, לא בהיר יותר ולא כהה יותר

 

לתחושתי, שכשמדברים על שירתו של ארז ביטון נזהרים על בהונות לתהות בעיוורונו כאלמנט משפיע על שירתו, ולא רק כמושא של חלק משיריו הנוגעים ישירות בעיוורון או בנטייה רומנטית שדווקא העיוור מבינינו הוא זה המיטיב לראות.

יותר מכל דבר אחר, אני חווה את שירתו של ביטון כשירה חושית, שהיא מעין ניגון מעולם החלומות ודמיונו מרחיק הלכת של ילד.

חוש המביא בשערנו את השיחים הירוקים בירוק אחר, לא בהיר יותר ולא כהה יותר, אחר, ועכשיו תדמיין את המדומיין. חוש המביא בשערנו את דיווחו האינפורמטיבי של הלב, בו זהרה אלפסיה אומרת "מוחמד החמישי אישון עינינו" כשהיא עומדת בחלוק בוקר מול המראה, מרוחה בצבעי איפור זולים, או את דיווחו של הזיכרון, בו הילד שהיה לפעמים יושב ולפעמים מחרבן על הפראן (התנור) השבור בחצר הבית.

בניגוד לחיי היום-יום, בהם הוא מגשש את דרכו ובוחן את צעדיו, ביטון מהלך בשיריו סמוך ובטוח, כמי שמהלך בעולם בו הדרך נפרשת לפניו, כציפור קלה שאינה מותירה אחריה עקבות. העולם החושי אליו הוא לוקח אותנו שופע שפה וניגון. שירים כמו "למרגלות הנשים" או "אהבת ילדים בזרביות לבנות" הם שירים מוזיקליים כמו סטנדרט ג'אז טקסטואלי, בעל קצב פרוע ורוח חופשית.

השפה היוצאת מביטון היא שפת געגוע, שפה משייכת ומקרבת, שפה שהעשירה ומילאה ריק עצום ונבראה על ידו יש מאין בשירה העברית. לא רק בשזירת השפה המרוקאית, אלא גם בדרישה לחזור לעברית של הפרוורים, של הפריפריה, העברית הנעלמת בשירה. דרישה שתורגמה לפעולה בשירו "שיר קנייה בדיזנגוב", שבה הפעולה מתחילה לדעתי, כבר בעצם הקריאה "דיזנגוב" ולא "דיזנגוף", קריאה המצביעה על תחושת הזרות לרחוב התל אביבי וממשיכה באופן מובהק בסיום השיר:

בשעה אפלולית
בחנות בדיזנגוב
אני אורז חפצים
לחזור לפרברים
לעברית האחרת.

במקום לחשוב על איך השירה העברית הייתה נראית ללא ארז ביטון, אני מעדיף לחשוב איזה מזל יש לשירה העברית, ובעיקר לנו, שזכינו בארז ביטון.

בשעה של שקיעה

בְּשָׁעָה שֶׁל שְׁקִיעָה
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
אָבִי הָיָה חוֹשֵׂף
אֶת זְרוֹעוֹ וְאוֹמֵר
מִן הַמַּרְפֵּק וּלְמַעְלָה
כָּל הַבָּהִיר וְהַמְנֻקֶּה

וּמִן הַמַּרְפֵּק וּלְמַטָּה
וְעַד לְשֹׁרֶשׁ הָאֶצְבָּעוֹת
כָּל הַמֻּכְהֶה
וְהַצָּרוּב
וְהַלָּקוּי
וְהַנִּפְקָע
וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ
אַתָּה אַבָּא אַתָּה אַבָּא
מְקֻעֲקָע.

//////////////////////////////////////

אלמוג בהר

בין התכווצות הבטן להתרחבות הלב

 

את שמו של ארז ביטון הכרתי לראשונה מן המקראה לספרות בתיכון. ברצף החומר שלפני בחינת הבגרות בספרות, לא הגענו עד שיריו של ביטון, והמקראה נשארה מונחת על מדפי. הצצתי בה מדי פעם ופגשתי גם את שיריו, פגישה ראשונית, סמויה, שעוד לא היה בה את כל העוצמה המהממת של המפגש השני. אני, כך נדמה לי, עדיין לא הייתי מוכן לשירתו.

בסופו של דבר הגעתי אל שירתו של ארז ביטון ב-2002-3. במובן מסוים כבר הייתי מחפש אחריה זמן מה, בלי לדעת בדיוק מה אני מחפש, וחשתי כי גם היא במובן נסתר כלשהו מחפשת אחרי. שאלתי מהספרייה את שני ספריו הראשונים, "מנחה מרוקאית" (1976) ו"ספר הנענע" (1979), והנחתי אותם עמי בתיקי, מוכנים ליום השבת המתקרב.

ייעדתי את יום שבת ההוא לקריאה, ובשעה היעודה פתחתי את הספרים. איני יכול לתאר את כל חוויית הקריאה ההיא, ואת כל מה שהיא גרמה לי. אבל אנסה בכל זאת לתת בה סימנים במילים אחדות: קודם כל זאת היתה התרחבות, זה היה שחרור. הרגשתי כיצד הלב מתרחב, כיצד המקום מתרחב, המקום שממנו אני יכול לדמיין שניתן לכתוב ממנו, שניתן לכתוב עליו. הרגשתי, במילים פשוטות, כי השפה עצמה מתרחבת אצל ביטון.

מה שייחד את הספרים בעיני באותה שבת לא היה רק רצף של שירים יפים, קסומים, מרגשים, אפילו גדולים, אלא העובדה שהם יָצרו יחדיו שפה חדשה. שפה שהרחיבה לי, לפתע, את האפשרות לדבר, אפילו לחשוב, ובין השאר לחשוב שירה ולחשוב על שירה ועל כל אותם דברים שעליהם אפשר לכתוב שירה.

איני טוען שתחושת ההתרחבות ההיא היא התגובה היחידה שיכולה להיות לשירתו של ארז ביטון. הרי אני בטוח שיש מי ששירת ביטון גרמה לו התכווצות בטן או ריאות, למשל עם שורות המחאה החריפות כל כך בשיר "משהו על רוח תזזית", בספרו הראשון, בו הוא מבקש:

אתם שהטלתם אותנו בערישות
אתם שטלטלתם אותנו בכל ההריסות
אך זאת עשו עמנו לפחות
עזבו אותנו לאנחות
אנחנו שברי חרוזים.

אבל קהל שונה קורא שירה אחרת, כנראה, ולפחות לחלקנו באמירות האלו, בהתרסה הזאת, היה רגע של שחרור, ובסופו של דבר של התנקות והזדככות. 

הפלא שהיה ארז ביטון בעיניי נמשך כאשר פניתי אחרי זמן מה וקראתי בספר שיריו השלישי, "ציפור בין יבשות" (1989). שם מצאתי את הרגע המרגש שבו פונה ארז ביטון, גדול המשוררים המרוקאים בישראל, אל ר' דוד בוזגלו, גדול פייטני יהדות מרוקו במאה העשרים, ומזמן אותו לחזור מגלות הזיכרון אליה הוגלה עם העלייה לישראל:

בּוֹא מִן הַפִּנָּה
אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת
ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ
מַשֶּהוּ בִּי נִתָּר אֶל הֵד צְלִילֶיךָ
כִּי בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ
ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ…
בְּזָכְרִי אוֹתְךָ
לִבִּי עֵץ שָתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם
בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ
אָז מָצָאתִי מִפָּנַי בְּפָנֶיךָ
שֵם כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלֶיךָ
אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש
אִתְּךָ נִפְגַּשְתִּי בְּעֶצֶם הַנְּהָרָה.

השיר הזה, על הזימון הכפול שלו, למעשה, היה בעיני התגלות עזה, מעין אפשרות לחיבור כל הדורות של השירה העברית בשיר אחד. זה הוא בעיניי שירו האופטימי ביותר של ארז ביטון. הפלא הזה היכה בי, כיצד לצד העוצמה הגדולה כל כך של המחאה, של "אתם שהטלתם אותנו בערישות / אתם שטלטלתם אותנו בכל ההריסות", פתאום הפתיחות הגדולה ביותר, המתיקות הגדולה ביותר: "אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש".

חשבתי כשקראתי את השיר הזה לראשונה, ואני חושב כך עדיין עכשיו, כי אם יש לשירה העברית הישראלית תקווה, זאת התקווה להיוולד מחדש מן השיר הזה, הצועד מעבר לשברים של ישן וחדש, מסורתי ומודרני, גלותי וצברי, דתי וחילוני, שירה ישנה ושירה חדשה, פייטן ומשורר, עברי וערבי, אל עבר אפשרות אחרת, שעדיין נסתרת מעינינו כעת, ושארז ביטון יכול וצריך להיות האב הרוחני שלה.

//////////////////////////

שלומי חתוכה

הזורעים במלה בשירה יקצורו

 

1. אנחנו יודעים שהוא ראוי. מזרחי לא זוכה בפרס משמעותי במדינה הזאת אלא אם כן הוא ראוי והיצירה שלו ראויה. בכלל, אם ראוי באמת היה קריטריון ארז ביטון היה זוכה בפרס כבר לפני עשור ויאיר לפיד מעולם לא היה שר אוצר. הקריטריון החשוב ביותר במדינת ישראל הוא מרחקך מלהיות גבר לבן, קרי אשכנזי. זה הקריטריון הכי חשוב, ובדרך כלל גם הקריטריון היחיד. אם הגעת למעמד כלשהו מבלי שהיית גבר אשכנזי אתה כנראה ממש, אבל ממש, ראוי. את כל השאר לעומת זאת כדאי לבדוק שוב (יום אחד ב"ה, לצד ועדות אמת ופיוס נקים גם ועדות לבחינה מחודשת לפרסים שניתנו לאשכנזים). ביטון לא רק ראוי במשמעות הזו, אלא גם ראוי כנראה כאדם שעם רב מביט בו ונואשים אליו עיניים. הישג נדיר עבור משורר.

2. צריך להיזהר מלנכס את זכייתו של ארז למאבק המזרחי ולמה שקורה בשדה השירה לאחרונה, אף על פי שיש קשר ברור, וזאת כאמור משום שארז זכה כמובן בזכות. יחד עם זאת, גם לא צריך להיבהל מזה: המאבק הזה הוא בעצמו פרי עבודתו הכנה והאמיצה של ארז עצמו ויש בכך זכייה כפולה: לא רק שארז ביטון זוכה פרס ישראל בזכות השירה כשלעצמה ותרומתו לשפה העברית, אלא הוא קוטף אותה בזמן שהוא פוגש את הפרחים שהנצו מהזרעים שזרק ברוח, לוחמים שנטע בהם כוח. ארז כתב על ההדרה והפיח חיים בתרבות שנמחקה, ודור אחרי דור היו הד מתגלגל לדברים האלו ושואבים מהם השראה ועוז. כמה אמנים יכולים להתהדר בנוצות כפולות? גם להכניס שירה בלבבות וגם להוות כוח חברתי היסטורי. מהבחינה הזו זכייתו של ביטון היא זעזוע עצום במוסד הזה משום שביטון הוא גם יוצר פוליטי.

3. ארז הוא משורר ענק בלי קשר להיותו מזרחי ומכאן גם השמחה הגדולה האישית שלי. אני אוהב שירה שיש בה חיוך, תקווה ואופטימיות, כזו שמעירה את הלב משנתו. הוא אחד המשוררים הנפלאים בדיוק בגלל השירה הזו. זו השירה שאני מעדיף, זה התדר שאני רוצה להרגיש בלב כשאני קורא שירה. השירה הזו משחררת. היא נוגעת בך והולכת, אבל מותירה בך משהו. היא לא מבקשת להוכיח את חוכמתה, היא לא מבקשת לדכא את נשמתך או לחוד לך חידה שפתרונה הוא הודאה בחוכמתו של הכותב וטיפשותך שלך, אלא להיפך, מעלה אותך מעלה ברטט פנימי ועשיר, מגלה בך את העליונים והאנושיים שבך. ואמנם, את השירים של ביטון מצוטטים אנשים, לעתים מבלי משים, ואין משורר ראוי מכך, שהטביע את חותמו בלב ועל שפתי האנשים, שקריאה בשיריו מותירה לך חוויה כמו מפגש אנושי בלתי נשכח גם אחרי שהאורח הלך. כמאמר שירו:

לשכוח בך משהו

לעזוב אותך
זה כמו לעזוב חדר במלון
תמיד להשאיר
מיטה לא מסודרת
וילונות קצת פתוחים
חצי חושך וחצי אור
ותמיד תמיד
לשכוח בך משהו.

כך גם אני מוצא את עצמי ממלמל שורה, נזכר שזה שלו, ואז חש צורך עז לתפוס אותו מהר ולצעוק לו: רגע ארז, שכחת אצלי משהו!

//////////////////////////////////////

טל ניצן

ההומניסט

 

מהפכן חרישי, מגלה יבשות, מפרק מוקשים בחמלה, ממיר זעם באהבה, מורה דרך כמו בעל כורחו, מקור השראה לרבים והוא עצמו הצנוע שבמשוררים, ששירת הזולת תמיד קודמת אצלו לשירתו שלו, אמן הפשטות המורכבת ששיריו מרפאים ומנחמים גם כשהם שוברי לבארז ביטון הוא כנראה ההומניסט הגדול ביותר בשירה העברית, ופרס ישראל זקוק לו יותר משהוא זקוק לפרס.

ארז ביטון

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דוד ברבי

    המשורר הראשון שפגשתי ואהבתי
    זה היה בכנס של תמ״י בתחילת שנות השמונים
    אז הבנתי שיש שירה אחרת שאליה אני מתחבר לא כמו השירה שלמדתי בתיכון
    זכור לי שאהבתי הסטוריה ותנך הספרות לא הייתה כוס הקפה שלי
    לימים ב2010 התחלתי לכתוב ועד היום יצאו לאור חמישה ספרים
    עם תחילת כתיבתי חזרתי לקרוא שירה וארז היה אחד מאלה שקראתי בשקיקה והנאה
    התחלתי להלחין את שירי ושירי חברים וכך הגעתי גם לשיר המתאר את ליל פציעתו מתוך הספר האחרון ״נופים חבושי עיניים״
    השיר הזה נכנס לי לתוך הלב
    ״בדמדומי משדל עיני אמי להפיס דעתו של אבי״
    איזה משפט מדהים ומרגש ולי זה הביא את המנגינה

    בלילה הפצוע/ארז ביטון

    אבי עשה משתה שכנים ביין

    ובמיני מגדנות.

    ואילו אמי

    פרמה שתי עיניה לעורבים.

    והשכנות על בהונות

    יוצאות ונכנסות להדליק נרות.

    לרבי מאיר בעל הנס

    ולרבי שמעון בר יוחאי.

    ואני

    מתהפך כל הלילה

    בדמדומי

    לשדל עיני אמי

    להפיס דעתו של אבי

    והשכנות בשלהן

    יוצאות ונכנסות

    להפיח חיים

    בנרד וכרכום

    ועד לבוקר

    גמר חתימה של חושך.

    http://www.youtube.com/watch?v=qBZLQD6FUN4&sns=em

  2. אילנה שזור

    בכל פעם שמישהו מ"משלנו" זוכה להכרה זה מרחיב את הלב. שירתו של ארז ביטון היא של הזהות המזרחיתמרוקאית המודרת בישראל.
    מאוד נרעדתי כאשר פלח הכינור ההודי את ליבי אם הברירה הטבעית וארז ביטון. מבחינה זו גם לשלמה בר מגיע פרס ישראל.

    ום זאת, אני מפרידה בין השירה המזרחית והנפלאה של ארז ביטון לבין לאומיותו הנלהבת והאוטומטית (והוא עקבי בה מאז ומתמיד) והוא כנושא הלפיד של האופוריה של כלל המזרחים בדומה ל"העולים" מחבר העמים, מאתיופים, והאפופים בלאומיים נלהבת, ברובם.
    ברכות לזוכה איכס על מעניקיו. אין בי גאוה במדינה המעניקה פרסים כדי לשסות בחלשים במוחלשים על מעמדם הנחות או על לאומיות אחרת !

  3. YVES YASIN

    והס מלהזכיר את היפוך המאורות של המסמן והמסומן בנאומו של ארז היקר המזרחי הראשון מועתר תגמול מידי ראש הממשל הלבן .
    החרם על מוצרי התנחלות/מאחז/מחטף זכה בנאומו לשלילה מהסיבה הכ"כ שגוייה ,לא מודעת וללא פשר -אמת.
    לא בגלל הסימון יסומנו בני -אנוש אלא ,יען כי , סימון בני-אנוש בעליל /30/12/7/24 משך דורות ,תיוגם-הדרתם-אפלייתם לרעב וסימונם כאוייב נצחי ושונא מלידה,בגינם ואך ורק בגינם, מסומנים מוצרים.
    בכדי #שיחדלו מסימון בני אדם במהדורה הלבנה החוזרת גם בגוני החום ,המוקה והדבש בארץ זבת-חלב ודבש ששבעה מרורי הציונות המסמנת כנקמה על סימון היהודים והשואה .
    יפה היה ,לו ,בשעתו היפה ביותר ומפסגת ההרעפה עליו ,המייצגים שעה יפה למזרחים ,לא היה הופך את היוצרות הזועקות מעיוות הדברים.
    אם מפאת אי הבנה כה בסיסית של המסמן והמסומן ומי קדם למה אם מפאת אי מודעות והנורא מכל אם מפאת ליקוק לראש הלבן האחראי על המשך סימון בני/ות- אדם עד כדי שהפך סימון זה קרדום לחפור בו.
    טראגי דווקא עקב המעמד וההזדמנות לא להתרפס וכן לאמר אמת.