string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

אותה משטרה, אותה תקשורת, אותם מוחלשים

שוב אלימות כנגד המוחלשים בחברה: אז מזרחים, עכשיו אתיופים. שוב האצבע מופנית כלפי ״המשטרה המקולקלת״, אך היא איננה הגורם אלא רק מבצעת צייתנית של מדיניות ממסדית. מוואדי סאליב ועד מחאת יוצאי אתיופיה

ז'אן פול סארטר טען בספרו "פילוסופיה" כי השחורים עברו כבר את שלב ההתנגדות המכובדת, אך לרשות הקבוצה לא עומדים עדיין האמצעים כדי להתקדם מעבר להתקוממות של יחידים. פרנץ פאנון טען כי מהאדם השחור נדרש להיות ״כושי טוב״. השבוע נוכחנו לדעת כי לקהילה האתיופית בישראל נמאס להיות "כושי טוב" (כידוע בלשון הגזענים, "האתיופים כל כך נחמדים ושקטים", כמצופה מהם) ועברה מהתקוממות של יחידים להתקוממות קבוצתית כנגד העוולה המתמשכת שמנהלת המדינה כנגד בני העדה.

מזרחים בישראל היו גם הם מיודעים בעבר לדיכוי הממסדי שלהם במישורי החיים השונים, ויצאו לשתי מחאות עממיות, ואדי סאליב ומחאת הפנתרים, אשר דוכאו אף הן באמצעות זרועה הארוכה של ההגמוניה, המשטרה. למעלה מחמישים שנה מפרידות בין ואדי סאליב לימינו אנו, אך השבוע ראינו כולנו שהתקשורת הממסדית דבקה באותם סיפורים: מתוקף תפקידה, היא מציגה את "האחר" בצורה שלילית ובהקשר לאלימות ובעיות חברתיות. בוואדי סאליב, דובר על עקיבא אלקריף כסממן לתחילת המחאות האלימות. את עקיבא ניתן "להאשים" על ידי הממסד בכך שהיה שיכור. כידוע, עקיבא חטף כדור ברגל. נפוצו שמועות על מותו, והמחאה פרצה.

גם המשטרה כאמור לא שינתה את תפקודה: שוב, אלימות כנגד המוחלשים בחברה. זה מתחיל בסיורים משטרתיים בשכונות המוחלשות בערים, בדיקת תעודות הזהות של הנערים, חיפוש בכיסיהם והצקות שונות מצד השוטרים. וזה נגמר בווידאו הוויראלי של הכאת החייל האתיופי, דמאס פיקדה, באור יום – מקרה שאינו חריג בשום צורה.

השבוע, בדיוק כמו במחאת ואדי סאליב, נעצרו כ-40 מפגינים. שוב, האצבע מופנית כלפי ״המשטרה המקולקלת״, שחושפת את יחסו של הממסד המתנשא כלפי השחור בחברה. אך המשטרה איננה הגורם – אלא מבצע המדיניות. הדבר מתחיל בבריאות: כאשר העולות מאתיופיה קיבלו טיפול בדפו-פרוברה, כדי למנוע את התעברותן העתידית. ממשיך במדיניות הדיור: כאשר העולים מאתיופיה נשלחים לערי הפריפריה או לשכונות המוחלשות בערי המרכז – בדיוק כמו המזרחים שהגיעו לערים נטושות ושכונות העוני בעת הגירתם לכאן. במישור החינוך, המדינה מסלילה גם היום נערים ונערות אל העבודות הנדרשות כדי למלא את החלל הנוצר בפחחים, רתכים ושאר מקצועות צווארון כחול.

ואדי סאליב

פנתרים1

במאי 1971, היו אלו הפנתרים השחורים שזעקו את קול הקיפוח והשכחה של הממסד את השכבות החלשות. הכותרות בעיתונים היו כמובן: "אבנים, בקבוקים וסילוני מים בתגרות בין ׳פנתרים׳ והמשטרה בבירה". גם כאן, הפנתרים היו אמורים לערוך הפגנה שקטה. כמו במאי 2015, כותרות העיתונים עסקו במספר השוטרים הפצועים. קל מאוד לאמצעי התקשורת בישראל לקבוע את סדר היום. וכך, גם מזרחים שאך אתמול הושתקו ביד רמה על ידי הממסד לא תמיד מבינים את "התפרעותם" של האתיופים; החלש מתייחס אל החלש ממנו בהתנשאות במקום לחבור אליו כדי להתקומם.

מחאת יוצאי אתיופיה, 03.05.15. צילום: כרמן אלמקייס
מחאת יוצאי אתיופיה, 03.05.15. צילום: כרמן אלמקייס

בעת מחאת הפנתרים, ההגמוניה החליטה כי ארגוני שמאל הם אלו שגרמו להם להתקומם, וקשרו אותם יחד עם פעילי מצפן. גם ביום ראשון נשמעו אמירות לפיהן אי אלו ארגוני שמאל גרמו לזעקה הגדולה. הקוראים התמימים ממש יכולים להאמין שאין לו למזרחי דעות משלו והוא נדרש לאשכנזי כדי לצאת נגד העוולות, בדיוק כמו שלצעירים האתיופים נדרשו אי אלו לבנים כדי לעודדם לצאת ולזעוק את כאבם.

פנתריםבכתבה על אירועי ואדי סאליב (משמאל), נכתב כי "זהו דור חדש וצעיר שגדל, התחתן ושירת בצה"ל" לעומת העולים מצפון אפריקה המבוגרים המקבלים קצבאות מהממשלה הצרפתית במרוקו. גם במחאה הנוכחית, צוין לזכות המוחים כי הם שירתו בצה"ל וכי זהו דור חדש. כלומר, נקודת הזכות היחידה שהתקשורת מציירת לזכות המוחים הינה השירות הצבאי, וניתן ללמוד מכך שבשר התותחים לא ראוי לו שיתנגד מכיוון שכל תכליתו להוות מחסום בפני האויב. בדיוק כמו פאנון המתאר בספרו מי הם הקצינים ומי הם הרובאים בצבא צרפת ומי אלו אשר נשלחים למות בחזית – הסנגלים.

לאחר מחאת ואדי סאליב, החלה ועדת חקירה ממלכתית לנסות ולהבין מה עלה בגורל יהודי צפון אפריקה ומדוע הם אינם משולבים בחברה, על אף ניסיונות הסוציאליזציה של הממסד. ודאי גם בעקבות מחאת יוצאי אתיופיה עוד תקום ועדת חקירה שתנסה להבין מדוע השוטרים מכים נערים אתיופים.

השוטרים הם הביטוי לגזענות הממוסדת אשר מתקיימת במדינת ישראל, כלפי שחורים באשר הם. לא משנה באיזו שנה, לא משנה אם הם אסיאתיים או אפריקאים. כותרות העיתונים הן אותן כותרות – שומו שמים: "המוחלשים קמים, פוקחים עיניים ונעשים אלימים".

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמולן

    "…בשכונת מוסררה היתה תחנת שידור של "קול ישראל", ולא רחוק היה מועדון המפלגה הקומוניסטית. וכשאנחנו היינו יוצאים מהשכונה, אתה מגיע למקום הזה, אחר-כך זה מגרש הרוסים והאזור האסור – האזור הלבן. מעולם לא הגענו לשם, למעלה. הקומוניסטים שם רובם היו עיראקים, כולם עם שפם כזה, עם הח'אטה [כּאפייה] עליהם, והיו גם אשכנזים. הייתי צעיר; פעם אחת הלכתי לשם וראובן קמינר, אני חושב, היה בחוץ ואמר: כנס ילד, יש גשם בחוץ. נכנסתי. ואני רואה הרבה אנשים יושבים, וממש רציניים, ואחד עומד ומדבר לכולם.
    פעם ראשונה אני רואה אנשים יושבים בשקט. ואני היפר-אקטיבי טוטלי, כל הזמן בורחים מהמשטרה, רצים לפה, לשם – איך אפשר לשבת ככה בשקט. והנואם מתלהב ומנופף בידיו, ובזמן הזה שמדברים ככה, עיני ככה תופסת שולחן יפה, שיש עליו עוגיות ושתייה חמה. לקחתי כמה, רצתי לחבר'ה, אמרתי: בואו תראו מה יש לנו, איזה יופי. וככה, גם כדי שלא נעשה בלגן, התחילו להכניס אותנו, מקבלים עוגיות וככה שומעים הרצאות ומקשיבים. הייתי בן עשר–אחת-עשרה. רואה סרטים: טרוצקי, לנין, בריקדות, מראים את ההתפתחות של רוסיה אחרי המלחמה, ושירה רוסית ככה".

    http://www.tarabut.info/he/articles/article/reuven-my-way

  2. דןש

    הכל מתחיל בחינוך ובדוגמא האישית
    מי שהחל בהפליית ערבים, ממשיך במזרחיים והיום תורם של האתיופים.
    הרוח הנושבת ממנהיגינו במיוחד העכשווים, אבל החל בזאת בן גוריון, היא שהערבים אזרחי מדינת ישראל, הם אסון/סכנה למדינה ויש להתייחס אליהם ככאלו. מכאן הדרך להמשך פתוחה לרווחה.
    חייבים להתחיל בחינוך למשולבות החל מגני הילדים. לא עוד הפרדה אלא שילוב. לא עוד תוכניות לימודים למגזרים השונים אלא תוכנית אחידה. כל מי שחפץ להעשיר את הנרטיב שלו, שיעשה זאת בתוספת לתוכנית האחידה ( כמו סנדיי סקולל או בדומה לו ).
    המנהיגים חייבים לרסן את התבטאויותיהם ולפעול למען אי הפליה בין אזרח לאזרח . החל במקומות העבודה ועד למקומות הבלוי.
    אין כל צורך הועדות חקירה הממלאות את המדפים בדו"חות מאובקים. חייבים לפעול ומייד.