string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

ככה נלחמנו בעזה 2014: עדויות מתוך דו״ח שוברים שתיקה

מה לגבי אנשים שמסתכלים עליך מחלון של בית? אנשים שמסתכלים עליך מחלון של בית שנמצא בגזרה שלך – הם, במילים יפות, לא יסתכלו יותר. שוברים שתיקה על צוק איתן
רון זיידל

אירועי הקיץ האחרון והאופן בו פעלנו ברצועת עזה הינם תולדה של מדיניות ישראלית מגובשת ומוגדרת, שזכתה הן לצידוק וביסוס אתי-מוסרי והן לביסוס וניסוח כתורת הפעלה צבאית. את הפעלת האש ההרסנית בקיץ האחרון יש להבין כחלק משינוי שחל באופן הלחימה של צה"ל ובנורמות שמנחות אותו. תהליך זה הגיעה לשיא שכלולו בצוק איתן, ולדברי גורמים בכירים בצה"ל, עתיד להמשיך ולהנחות את פעילות הצבא גם בעימותים הבאים.

המלחמה ברצועת עזה בקיץ האחרון הייתה סבב הלחימה האלים וההרסני ביותר שידעה הרצועה בשנים האחרונות. על פי נתוני האו"ם, הלחימה גבתה את חייהם של 72 ישראלים ושל 2,220 פלסטינים. פעילותו של צה"ל הובילה גם לפגיעה או להרס של כ-18,000 בתים והפכה יותר מ-100,000 פלסטינים לחסרי בית. ממדי הרג והרס אלה הינם חסרי תקדים בסבבי הלחימה הרבים שניהלה ישראל בדרום לאורך השנים, והם תוצר של שינוי שחל בשנים האחרונות באופן בו מנהל צה"ל  את מלחמותיו.

שינוי זה החל עוד ב-2005, כאשר פרופ׳ אסא כשר והאלוף (מיל') עמוס ידלין פרסמו מסמך בשם "הקוד האתי ללחימה בטרור". מסמך זה מציע שינויים בעלי משמעויות מרחיקות לכת בכל הנוגע לחובתו של צה"ל להימנע מפגיעה בחייהם של חפים מפשע. המסמך קובע מעין "הירארכיית חיים" בעלת ארבע דרגות, כאשר בראשה ניצבים חייהם של אזרחי ישראל, אחריהם חיי חיילי צה"ל, ובתחתיתה חיי אזרחי האויב ולוחמיו. היררכיה זו קובעת כי חובתו העליונה של הצבא היא לעשות ככל שביכולתו על מנת למנוע פגיעה בחיילי צה"ל, וזאת גם על חשבון פגיעה ודאית בחייהם של אזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בלחימה.

תפיסה זו עיצבה את שיטת הפעולה של צה"ל בעזה והשפיעה על הוראות הפתיחה באש, אותן קיבלו החיילים בצוק איתן. בעדות ל״שוברים שתיקה״, מתאר אחד החיילים שהשתתפו במבצע את ההוראות: "ההנחיות זה לירות קודם כל. כל מי שאתה מזהה, יש נשק, אין נשק, לא משנה מה. הנחיות מאוד ברורות. כל בן אדם שאתה נתקל בו, רואה בעיניים – ירי על מנת להרוג. זו הנחיה מפורשת". הוראות ברוח זו ניתנו לחיילים בכלל הגזרות.

תפיסה נוספת שעמדה בבסיס המדיניות הצה"לית בצוק איתן, היא זו הידועה כ"דוקטרינת הדאחייה". בראיון מ-2008 הצהיר גדי אייזנקוט, אלוף פיקוד הצפון אז והרמטכ"ל היום, על עקרונות מדיניות האש החדשה אותה אימץ צה"ל מאז מלחמת לבנון השנייה: "מה שהיה ברובע א-דאחייה בביירות ב-2006 יקרה בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל. נפעיל עליו כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו לא מדובר בכפרים אזרחיים אלא בבסיסים צבאיים". כחלק מהרציונל הזה פעילות צה"ל כללה, בין היתר, הרס שנגרם ללא כל קשר לסיכון כוחות או אזרחים ישראלים על מנת לגבות מחיר ולייצר הרתעה ישראלית מול רצועת עזה.

כך למשל מעיד אחד החיילים על הפצצה כבדה שהתבצעה לאחר שהכוחות החלו לצאת משטח הרצועה וכשהפסקת האש כבר עמדה בפתח:

אחרי שכבר יצאנו שמעתי בום. אני מסתכל ואני רואה הפצצה, אומרים לנו 'כן, עומדת להיות הפסקת אש, אנחנו רוצים לתת את "המילה האחרונה" שלנו לפני שאנחנו עוזבים' (…) ראיתי את זה מול העיניים שלי, קשה לא להבחין בפצצה של חצי טון שנופלת על בית. ואחרי זה שלוש פצצות ואז אחרי זה חמש פצצות ואחרי זה עשרים.

העקרונות של דוקטרינות אלו הנחו את פעילות צה"ל בכל שלב וממד של הלחימה בעזה. כך בעצם ביצע צה"ל שינוי דרסטי בנורמות הלחימה שלו: ערכים כמו "טוהר הנשק" ו"חיי אדם", שעמדו בעבר בבסיס הקוד האתי של צה"ל, איבדו מערכם. צה"ל הכריז אמנם על הקמתו של צוות בדיקה שתפקידו לבחון חריגה מנהלי הצבא בזמן המבצע. אך כחיילים אשר נחשפו במהלך שירותם למנגנון החקירות הצה"לי, וכארגון העוקב במשך כ-11 שנים אחר פעילות צה"ל בשטחים הכבושים, אנחנו יודעים שמנגנון זה אינו מסוגל לחקור את המדיניות הרחבה שהנחתה את הפעילות, ולכל היותר יוביל להאשמת חיילים זוטרים בתקריות נקודתיות.

לכן, אנו קוראים לבצע חקירה רצינית ומעמיקה של האירועים שהתרחשו ברצועת עזה בקיץ 2014. חקירה זו חייבת להתבצע על ידי גוף חוץ-צבאי ובלתי תלוי, שבסמכותו יהיה לחקור גם את ראשי המדינה והצבא שהובילו את המדיניות ולא רק את החיילים הפשוטים שהוציאו אותה אל הפועל.

Screen Shot 2015-05-04 at 7.13.00 PM

שלוש עדויות

~ ~ ~ ~ ~ ~

אנשים שמסתכלים עליך מחלון של בית, במילים יפות, לא יסתכלו יותר

יחידה: שריון • דרגה: רס˝ל • אזור: העיר עזה

מה הייתה ההתייחסות לאנשים שמתצפתים עליכם?

ההתייחסות היא כמו מחבלים. כמו בן אדם שיורה בך. ראו שם אנשים עם משקפת או אנשים שעומדים על גג ומסתכלים על הכיוון שלך – הם מחבלים לכל דבר, ויורים עליהם בדרך כלל.

אם אתה מזהה בן אדם מסתכל עליך מגג, אתה משחרר לשם פגז?

זה נורא תלוי יום, בהתחלה [של המבצע] לא מחכים לאישור או שמחכים לאישור לראות שזה לא כוחותינו. אתה לא מחכה להפליל, אתה מזהה בן אדם, [ואם] לדעתו של המט"ק (מפקד טנק) זה חשוד – יורים בו. לא מבקשים אישור, לא מבקשים הסברים. זה לא נראה תמוה כי זה מה שעשינו כמעט בכל קרב שהיינו בתחילתו עד אז. מה לגבי אנשים שמסתכלים עליך מחלון של בית? אנשים שמסתכלים עליך מחלון של בית שנמצא בגזרה שלך – הם, במילים יפות, לא יסתכלו יותר.

+   +   +

כל מה שנמצא שם – מת

יחידה: שריון • דרגה: סמ˝ר • אזור: דיר אל-בלח

נכנסנו לשכונה עם פרדסים, שזה הכי מפחיד. [היו] מלא סיפורים על מנהרות, מטענים, שיכולים לצאת לך מפרדסים. אתה נכנס, אתה יורה המון לנקודות חשודות. אתה יורה למלא שיחים, מלא פרדסים, מלא בתים שפתאום צצים לך, עצים פה ועצים שם. אתה דופק צרור ולא חושב פעמיים.

ביום הראשון יש את האתוס הזה על החמאס, אתה בטוח שאתה נכנס וכל הטנקים עולים באוויר. אחרי 48 שעות שאף אחד לא יורה עליך והם כמו רוחות רפאים, אתה לא רואה ולא מרגיש, רק מדי פעם אתה שומע ירייה אחת ביום, אתה מבין שהמצב בשליטה. ואז התחילה הבעיה שלי שם כי הוראות הפתיחה באש הרשמיות, לא יודע אם ברמה הצה"לית, היו "כל מה שנמצא שם – מת. כל מה שאתם רואים שזז בשכונות שאתם נמצאים בהן – לא אמור להיות שם. האזרחים יודעים שהם לא אמורים להיות שם. בגלל זה כל מי שאתם רואים שמה – אתם הורגים אותו".

מי נותן את ההוראה הזאת?

המפקד. "כל מה שאתם רואים בשכונות שאתם נמצאים בהן, כל מה שאתה רואה בטווח היגיון בריא, אני אומר בין 200—0 מטר – מת במקום. בלי אישורים". שאלנו אותו: "אני רואה מישהו הולך ברחוב, אני יורה בו?" אומר "כן". "למה אני יורה בו?" "כי הוא לא אמור להיות שם. שום איש, אזרח שפוי שהוא לא מחבל, אין לו מה לחפש ליד טנק 200 מטר, ואם הוא מביא את עצמו למצב הזה, כנראה שהוא לא תמים".

כל מה שכבשת, כל מה שטיהרת, כל מה שנמצא בטווח של בין 200—0 מטר, 300 מטר – זה אמור להיות אזור מטוהר מבחינתנו.

המפקד מתייחס למה קורה אם יש אזרחים או בלתי מעורבים?

אין. נקודת ההנחה, ואני מדגיש שזה סוג של ציטוט, אומרת: כל מי שנמצא באזור של צה"ל, שצה"ל כבש אותו – הוא לא אזרח. זו נקודת ההנחה. אנחנו נכנסים עם זה לעזה, כוח אש מטורף, אני לא יודע אם פרופורציונלי או לא, אני לא מתיימר להיות מג"ד ולא גנרל. אבל זה מגיע למצב שבתור טנק אחד, תחשוב שיש 11 כאלה רק איפה שאני הייתי, אתה יורה בין 30—20 פגזים ביום.

הכניסה הייתה טירוף בקשר. הייתה 52 יש לך מ˝פ של התותחנים, אתה דורש ממנו ˝אני רוצה 600 מטר, שלושה פגזים בדקה˝, אני יודע שמותר לי לדרוש את זה מסוללה. וזה נקרא ˝הטרדה˝, פלוגת מילואים של טנקים שישבה על גבעה והתחילה לתת אש. התחילו לפרק פגזים, הסטטיסטיקה הרשמית של הפלוגה הזאת הייתה משהו כמו 150 פגזים ביום. הם ירו, ירו, ירו. הם התחילו שעתיים לפני לפרק כל דבר.

על מה הם יורים?

הם מחפים על הכניסה. הם יורים בעיקר על שכונת אל בוריג'. על המפה זו שכונה מאוד שולטת מבחינה גיאוגרפית, וגם שכונה שלפי מה שלנו אמרו יש שם המון היאחזות של החמאס. אני לא יודע בדיוק על מה הם יורים ומה הם מפעילים, אני יודע שהם יורים המון ומפרקים את השכונה הזאת, מפרקים אותה ברמה אחרת. בסביבות 150 פגזים ביום.

+   +   +

אני מאוד מאוד רציתי לירות לה בברכיים

יחידה: חי˝ר • דרגה: סמ˝ר • אזור: צפון רצועת עזה

הייתה איזו ילדה עם פיגור שכלי בשכונה הזאת כנראה, וזה שירו לה ליד הרגליים [העד סיפר קודם לכן בעדותו על ירי ליד הרגלים שבוצע לשם הרחקה מהכוחות] זה הצחיק אותה. היא הייתה ממשיכה להתקרב ולכולם היה ברור שיש לה פיגור שכלי אז אף אחד לא ירה עליה.

אף אחד לא ידע איך לאכול את הסיבוב הזה. היא הסתובבה בגזרה הפלוגתית של הפלחו"ד ושל עוד פלוגה, אני מניח שהיא פשוט רצתה לחזור הביתה, אני מניח שהיא ברחה להורים שלה, לא נראה לי שהם היו שולחים אותה לשם. יכול להיות שכן ניצלו אותה, אולי זו הייתה הצגה, לא יודע. אני חשבתי לעצמי שזאת הצגה, אני מודה שאני מאוד מאוד רציתי לירות לה בברכיים כי אני הייתי משוכנע שזאת הצגה. הייתי משוכנע שחמאס שולח אותה בשביל בדיקת ערנות, בדיקת גבולות, להבין איך אנחנו מגיבים לאזרחים.

אחר כך הם גם שיסו בנו עדר כבשים, ששבע-עשר מהכבשים האלו היו קשורים להן מטענים לבטן מלמטה. אני לא יודע אם צדקתי או טעיתי, הייתי משוכנע שהילדה הזאת תהיה מבחן. בסופו של דבר ירו לה מספיק אנשים ליד הרגליים בשביל שהיא כנראה הבינה: "טוב, אולי אני לא צריכה להיות פה", הסתובבה והלכה. הסיבה שזה קרה זה שמוקדם יותר באותו יום שמענו על בחור זקן שהגיע לכיוון בית של כוח אחר, הם לא כל כך ידעו מה לעשות אז הם ניגשו אליו. הבחור הזה, בן 80—70, היה ממולכד מכף רגל ועד ראש. מאותו רגע הנוהל היה מאוד מאוד ברור: ירי לרגליים. אם הם לא הולכים [אחרי הירי], ירי על מנת [להרוג].

לחצו כאן לקובץ העדויות המלא

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דןש

    מלחמה היא אירוע אכזרי ונהרגים בה הרבה אזרחים תמימים, שאינם חפצים בה.
    לפיכך על שני הצדדים ( בהדגשת שני הצדדים ), לעשות הכל על מנת לייצר הבנות ורגיעה. מדינת ישראל החזקה חייבת לעשות צעד אחד קדימה ולקחת סיכון מחושב ולהביא קץ להרג הנורא. אבל גם הצד השני חייב לרסן את עצמו. תחילה בהכרה בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה ריבונית במזרח התיכון; בהפסקת ההסתה ( במסגדים ובמערכות החינוך ) כנגד זכות קיומה של המדינה; וכמובן בהפסקת מעשי הטרור.
    כל עוד מדינת ישראל לא תכיר בזכותם של הפלסטינאים למדינה, לצידה של מדינת ישראח, בתחומי הגדה המערבית של הירדן; כל עוד מדינת ישראל לא תכיר בבינלאומיותו של האגן הקדוש; כל עוד מדינת ישראל לא תשכיל להכיר במיעוט הערבי ( אזרחי מדינת ישראל ) כאזרחים שווי זכויות ( כמובן גם חובות ); אין כל סיכוי לצאת מן ה"פלונטר". מלחמה אחרי מלחמה וכל אחת תהיה נוראה מקודמתה.

  2. עמית

    שנים רבות ומלחמות רבות עברו, לאחר כל מלחמה אותן העדויות, אותה ההתפכחות ואח"כ העדויות הקשות בהן נתקלו…
    האם לא הגיע הזמן שנלמד מראש לא ללכת למלחמות המיותרות הללו? האם לא הגיע הזמן שנפסיק לייצר עוד חבילה נוספת של עדויות לאחר כל מלחמה?
    לכל מי שעוד לא הפנים – כך זה יהיה תמיד. כל מלחמה מייצרת את פשעי המלחמה שלה והדברים חוזרים חלילה.
    המעגל הנורא יפסק רק כאשר אנשים שפויים יפסיקו ללכת להשתתף במלחמות!!

  3. נובמבר 03

    אני מתבייש ששירתתי לצידך בגדוד. תתבייש אפס