• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

הגיע הזמן לפוליטיקה של פריפריות

הישועה של הפריפריה לא תבוא מהימין או מהשמאל, אלא מהחיים עצמם: עלינו לקחת את גורלנו בידינו או שנמשיך להאיץ, בידי הפוליטיקה המיינסטרימית, אל עבר התהום

גרבוז תוקף משמאל את "מנשקי הקמעות". חגי הוברמן עונה עם "הרגה את בעלה". משה איבגי מחרה מחזיק עם "אשה מוכה" וענת וקסמן עם "ביבי, ביבי, קללה". ינון מגל ב"תגובה ציונית הולמת" מדבר על שמאל סרטני. אודי פרידן מפחד לצאת מגבולות תל אביב. וחוזר חלילה.

"מלחמת תרבות", זועקים כותבי הטורים. המרכז מול הפריפריה, המכה בתורה – בקלפי – את המרכז. הליברלי, הנאור, החילוני, השמאלני – מול הלא-רציונלי, המסורתי, הלאומי, העני. כך לפחות באולפנים, הצובטים בלחיי עצמם, בסיוע פרובוקטורים ביורו, דוגמת אמיר חצרוני. כך לפחות ב"מדינת תל אביב" השבורה מהלם ההפסד בבחירות. שוב.

ובמקום אחר, בפריפריה, כל זה מעורר גיחוך והשתאות עד כדי שעמום. בהתחלה עוד התרגזנו: מדוע חברינו, מצביעי הימין בפריפריה, צריכים להצטדק ולהתפתל? מדוע הם צריכים לשמוע שוב ושוב שהצביעו למי ש"דופקים אותם"? אחר כך חשבנו שאנחנו העקומים, המצליחים לנהל שיח נוקב על חיינו ממש, על המפעלים הנסגרים, הרקטות המאיימות והגזענות המתעתעת, בלי להפוך את השולחן על יושביו ובלי לשכוח שכולנו חיים בקהילה אחת. והנה הגענו להכרה: כל זה לא נוגע לנו. מדובר במאבק בין אליטות בעיני עצמן. מדובר בעוד ריאליטי, שמושך אש וצופים לטובת הפרסומות. חומר בעירה לאותו המנגנון.

ואם אמנם אנחנו רוצים לשנות ולהביא להפיכת הפירמידה, לא משם תבוא הישועה. לא מהימין המדומין ולא מהשמאל המתויג. כי אצלנו לא מדובר בתחרות בין נבחרות. אצלנו אלו החיים עצמם. ולכן המסקנה הפשוטה היא: שום גמדים לא יבואו. אם לא ניקח את גורלנו בידינו, תימשך מה שכינה בזמנו דניאל בן סימון "העסקה האפלה". גם אם כל המפלגות שבעולם ישקיעו את משאביהן בהסברה לפריפריאלי, המסורתי, הלאומי, העני, הדבר לא יעלה או יוריד. מדובר באותה השיטה עם אותה התוצאה: האצה על סף תהום.

הדבר שיביא לשינוי דרמטי בפערים הבלתי נתפסים בין פריפריה למרכז בבריאות (שלוש שנות תוחלת חיים), בחינוך (כרבע מההשקעה פר תלמיד ופערים גבוהים מכך בהישגים), בתעסוקה (אלפי שקלים בשכר הממוצע ושיעור אבטלה כמעט כפול), בתשתיות התחבורה ובתחומים אחרים, הוא כינון חדש של הפריפריה כמרכז כלכלי-חברתי-פוליטי העומד בפני עצמו. לא עוד בעלי הדרגשים הנידחים בבית המשותף, אלא שותפים שווים ומשפיעים על המרחב הציבורי המשותף של כ-ו-ל-נ-ו.

big_1255_1b23cb8a1d9a0ee2afe65dac76f5923f
באר שבע 1954. צילום: דוד אלדן, אוסף התמונות הלאומי, מתוך אתר פיקוויקי

כינון זה יתרחש על ידי התארגנות של נשות ואנשי הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות, על ידיהם ולמען עצמם. כשם שנשים לא מקבלות עוד את הייצוג הגברי של האינטרסים שלהן כמספק, הקהילה הלהט"בית אינה מסתפקת בקולם של הסטרייטים והעולים אינם סומכים על ייצוגם בידי הותיקים, כך הפריפריות לא יקבלו עוד את הייצוג המרכזי כמספק.

בעוטף עזה זכיתי להיות ממייסדי "התנועה לעתיד הנגב המערבי", שייצרה קול עצמאי לתושבי האזור, עם שפה משל עצמם (לא שמאל ולא ימין קלאסי) ותוך שימת דגש על צרכי המשפחות והקהילות באזור. כך הביאה התנועה יחד אנשי ימין ואנשי שמאל לפעולה משותפת וזה מה שנחוץ לנו גם בתמונה הגדולה: כך יתחברו עולי קווקז משדרות, יוצאי אתיופיה מקריית גת, דיירי דיור ציבורי מזרחים בבאר שבע, חרדים בערד ונשים ברהט, וחבריהן וחברותיהן מהצפון ומשכונות העוני במרכז, על מנת לחולל מפץ גדול, ערכי ופוליטי, בחברה הישראלית. לא עוד משחק כסאות בין ימין ושמאל הגמוניים (נסו להסביר בכנות את ההבדל הזהותי-פוליטי בין ילדו העשיר של הפרופסור מרחביה ובין ילדו האמיד של הנשיא מצהלה), אלא שינוי עומק השואב ממסורות ותרבויות המקום, מה"פנתרים השחורים", ממחאת 2011 ומדור צעיר זקוף קומה וחכם להפליא שצמח בשלושים השנים האחרונות במרחב שבין העשירון החמישי ומטה, בין קריית גת לאילת, בין חצור לקריית שמונה ובין אותם קוים בלתי נראים בערי השובע, המחלקים צפון ודרום, "חזקים" ו"חלשים".

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    אני מסכים ש"הדבר שיביא לשינוי דרמטי בפערים הבלתי נתפסים בין פריפריה למרכז" ….."הוא כינון חדש של הפריפריה כמרכז כלכלי-חברתי-פוליטי", כ"שותפים שווים ומשפיעים על המרחב הציבורי המשותף של כ-ו-ל-נ-ו.
    יחד עם זאת חייבים לזכור שמדינת ישראל היא בעלת אוריאנטציה מערבית וכל "התרפקות" על "ממסורות ותרבויות המקום" לא תביא לשנוי המיוחל, אלא רק תביא לקיטוב רב יותר בין חלקי העם. המודרנה היא זאת החייבת להוביל. השאיפה לקידום, למצויינות, ליזמות והצלחה אישית וקבוצתית – היא זאת שתסגור את הפערים. האדם חייב להאמין בכוחו, ביכולתו וברוחו ובערבות ההדדית.

  2. נעמה ג"ש

    "עופרת יצוקה" לימדה אותי שאנחנו סוג של חוצנים. בעוד שנפלו עלינו רקטות – הטלוויזיה המשיכה בשגרה. מדי פעם דיווחו על נפילות אך אזעקות לא נשמעו בזמן אמת או נראו על מסכי הטלויזיה. אחר-כך היה שיפור…וב"צוק איתן" כבר הבינו שכולנו באותה קלחת. אבל עדיין…כשמדי פעם מטפטף בטעות או שלא בטעות- חוץ מהטלפון הסלולריים שלנו (תושבי הדרום)- המדינה ממשיכה בשגרה. ובכל פעם הלב הולם בחזה : רק שזה לא אצלנו. רק שנפל בשטח פתוח. רק…ורק…ורק…כן. אנחנו אזרחים סוג ב – ובמקומות שאמורים להיות מיגוניות – לא בדיוק יש ,למרות שישנם גני ילדים בטווח ולמרות שאנו שומעים הדי פיצוצים וחשים את תנועת המטוסים בלילות. מישהו אפילו סיפר ששומעים חפירות …אבל לכולם עיסוקים אחרים : שקט! מתח!!! עכשיו מחלקים את העוגה.
    ומה יהיה מחר? בנט ידאג לממ"ד- חלוקה בין בנים לבנות כדי להגדיל תקציבים…דרעי ידאג לחבר'ה שלו וכך גם האחרים: האליטות מרפדות אליטות, הממ"ד דואגים לממ"ד וכולם בסוף מאשימים את דגל התורה.
    ומה עם הפריפריה? התושבים עייפים. איזה סיכוי יש להם? איזה סיכוי יש לאקדמאי מהפריפריה להתברג בתוך המערכות המושחתות בהן אחד דואג לשכנהו? (רואים את האכזבה מתחלפת באדישות). כולם נסמכים על פילנתרופיה וגם זה מתחיל…ונגמר באיזשהו שלב ("נגמר הכסף"). ואז "נולד" מושיע חדש.
    וכך ממעגל של תוכנית הבראה למעגל אחר של תוכנית הבראה הנסמכת כמובן על קיבוץ נדבות. אין תוכנית מסודרת. אין תכנון לטווח ארוך. מערכות החינוך הן מערכות ניסוי ותהיה כשהילדים שלנו הם שפני ניסיון …
    אז אולי שיקום מישהו ויחשוב קצת אחרת????

  3. שי

    אבי דבוש הציע דבר מה חיובי ואני לא מבין את ההתנגדות של ערן אברהמי. פתרון בעיות חברה באמצעות פעילות קהילתית אינו רעיון חדש, הוא חי, קיים, ומצליח בכמה מדינות. ויש על כך לא מעט ספרות מקצועית. הוא אמנם מתאים לפריפריה יותר מאשר למרכז. אבל גם במרכז תהיה לו משמעות ותועלת. תחשבו מה היה קורה אם אנשי מחאת הקוטג' היו שומרים על קשר ויוצרים קהילה חיה ופועלת שמטפלת או לפחות דנה בבעיות של מעמד הביניים בישראל. אולי היינו היום כבר במקום אחר. אני לא רואה מדוע אוריינטציה מערבית תהיה כאן מכשול. המודל של פעילות קהילתית כאמצעי לפתרון בעיות לאומיות הומצא במערב.