string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

התמונה בישרה רעות

מחאת יוצאי אתיופיה מבעד לעיניו של הצלם דן חיימוביץ // מדור תיק עבודות

נתחיל מהסוף. ב-3 במאי 2015 נפל דבר. סביב השעה תשע בערב היתה מסעדת הבראסרי ברחוב אבן גבירול הומה ושמחה. בחוץ התחוללה מלחמה בדמוקרטיה הישראלית המתפוררת ומשטרת ישראל המטרידה יצאה מדעתה. רימוני ההלם שהתפוצצו ליד השמשות הצרפתיות שמטו לסתות ואחרי דקות ארוכות שבהן התלבטו הנוכחים באיזה יין או רמת אסקפיזם אחרת לבחור, ירד האסימון על המפות הלבנות. הבראסרי נסגר.

נחזור להתחלה. צומת עזריאלי. זה התחיל בזיכרון מתוק מתקופת המחאה של הירידה הראשונה לאיילון, זיכרון שחדר מבעד לנשימה הכבדה של הריצה. רציתי שהם יצליחו למצוא את הדרך לפרוץ אל הנתיב של המדינה. חסימת איילון הפכה להיות לסמל: חסמת – ישמעו אותך. לא חסמת – לא ישמעו אותך.

והדרך נמצאה. "איזה עוצמה", שמעתי כמה אומרים, "איזה אנרגיות". ואכן, היו שם כל האנרגיות. אחרי כחמש שעות של הליכה וריצה כמעט בלתי פוסקת, וממש רגע לפני שפניתי לחזור הביתה, היתה זו האינטואיציה ששיכנעה אותי להישאר. המזרקה היתה מלאה, ורק התמונה של מאות השוטרים חובשי הקסדות ומבטם בישרה רעות.

חשבנו שכיכר רבין ראתה כבר הכל: הרי היה שם רצח ואבל לאומי, שבוע הספר, שואה ושמחות. ארבעה פרשי משטרה במנהרה היו בבחינת הקש ששבר את הסוס: האש ניצתה. מישהו שם למעלה איבד את העשתונות. רימוני ההלם היכו בכל פינה. גז וסילוני מים נתקלו בעמידה זועמת, מאשימה, קוראת תיגר. לא בורחים ולא מרכינים ראש. לא מקבלים יותר את הסדר הקיים.

השכונה שבה גדלתי הפכה לעת לילה לשדה קרב. וזו רק ההתחלה.

לצילומים נוספים ולאתר של דן חיימוביץ׳

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות