מקורות הדיכוי של הישראלים יוצאי אתיופיה

הגזענות והאפליה הולכים תמיד יד ביד עם הריבוד המעמדי. המאבק חייב להתמקד בכל הרבדים, אפילו שהגזענות הכי בולטת והכי כואבת

הרבה נכתב על יוצאי אתיופיה בעקבות ההפגנות האחרונות בירושלים ותל אביב. "כולנו יוצאי אתיופיה", כתבנו בשלט אתו יצאנו להפגנה, אבל כולנו יודעים שבזינזאנה, בסוף ההפגנה, יהיו בעיקר, או רק, השחורים, יוצאי אתיופיה. זו הגזענות. אבל הגזענות היא לא הבעיה היחידה, ואולי גם לא העיקרית. היא בטח ההתייחסות הגלויה, הנראית, שבתוכה מקופלים דרכי התייחסות ודיכוי אחרות. קל לעיתונות וקל לממסד לדבר על הגזענות ולנסות לפתור אותה ולהשאיר את הפרקטיקות האחרות, בהן נוהגים הממסד והציבור הרחב, בלתי פתורות. הגזענות והאפליה (או ההתייחסות הסטריאוטיפית למגדר ולקבוצה אתנית) הולכים תמיד יד ביד עם הריבוד המעמדי. החברה הקפיטליסטית היא מטבעה חברה מרבדת, יוצרת אי-שוויון. אבל הריבוד הזה נעשה דרך דפוסים של מגדר, קבוצה אתנית ואחרים, לא סתם בעלמא. דוגמה רחוקה: מהומות השחורים בארה"ב חוזרות מדי כמה שנים. הסיבה שדווקא השחורים יוצאים לרחובות היא שדפוסי הריבוד של החברה הקפיטליסטית האמריקאית עוברים דרך הדעה הקדומה העתיקה נגד השחורים (ומסלולי הניעות של הסינים למשל מהירים יותר, כי הם נתפסים כקבוצה אתנית שונה. וזה בניגוד לטיעון המריטוקרטי שהסינים מתקדמים מהר יותר כי הם חרוצים יותר). במילים אחרות, המאבק חייב להתמקד בכל הרבדים, אפילו שהגזענות הכי בולטת והכי כואבת.

הגזענות

בניגוד למה שכתב נחום ברנע באחד ממאמריו, הגזענות והדעה הקדומה נגד יוצאי אתיופיה קיימות גם בממסד הקולט וגם בדרגים הגבוהים ביותר בקרב הפוליטיקאים. כתבתי כאן לפני שנים על דוגמה לממסד קולט עלייה הנגוע בדעה קדומה. הסיפור של פרויקט "כוללני" של הג'וינט שחיפש מנהל פרויקט ומצא לבסוף עובדת סוציאלית מזרחית תוך שנדחו שלושה יוצאי אתיופיה עם כישורים מתאימים. קל לנו להודות בגזענות הבוטה הגלויה, קשה לנו לראות שבכל אחד מאתנו ישנו גזען קטן (שעלינו לחפשו, להכיר בו ולהילחם בו). אנשי שמאל (וימין) מתכחשים, עדיין, לחשיבות המאבק המזרחי (ו"לחטא הקדמון" של היחס המשפיל, המפלה, המתנשא והגזעני אל המזרחים בקליטתם בשנות החמישים וקודם). אותם אנשים ונשים עשויים לגנות את הגזענות ואלימות המשטרה כנגד יוצאי אתיופיה, מאחר וסרט על שוטר המכה יוצא אתיופיה מרגיז את כולם. אבל המאבק בגזענות הוא עמוק יותר ומצריך הכרה גם בגזענות הפחות גלויה ופחות חדשה. לכן המאבק המזרחי הוא גם המאבק של יוצאי אתיופיה וההפך. ההכרה ב"חטא הקדמון" של קליטת מי שהפכו ל"מזרחים" בישראל, ההכרה באפליה הקיימת עדיין בחינוך בייצוג בבתי המשפט ובאוניברסיטה, הכרת מסלול האפליה וההסללה בחינוך של המזרחים – כל אלה לקחים, שחבל שלא נלמדו עד היום על ידי הממסד ולא יושמו בקליטת יוצאי אתיופיה. אלו לקחים חשובים הנחוצים להכרה בגזענות הגלויה והסמויה כלפי יוצאי אתיופיה.

מדיניות ניאו ליבראלית, ריבוד מעמדי וריבוד אתני

מעמד: באותה שכונה בירושלים, עם ריכוז גדול של יוצאי אתיופיה, נפגשתי בשנת 2004 עם קבוצת גברים ונשים שהם אולי ההורים של הצעירים המפגינים היום. רובם עבדו במקצועות השמירה והניקיון, ובדרך כלל כעובדי קבלן. את המקצועות האלה כחלק מחברה קבלנית מגדירים בספרות המחקרית כ"אאוטסיידרים", או כמקצועות ללא בטחון תעסוקתי. מקצועות אלו, המאורגנים פחות בארגוני עובדים, נוצרו בתקופה ה"פוסט-תעשייתית" (להבדיל מעובדים קבועים, במשרות "סטנדרטיות", במקצועות הדורשים השכלה ומעניקים לעוסקים בהם, המוגנים על ידי ארגוני עובדים, תנאים סוציאליים). לעובדים כאלה קראו פעם המרקסיסטים, בתקופה "התעשייתית", הלומפן-פרולטריון.

מדיניות כלכלית: המדיניות הניאו-ליברלית שהתחילה בתוכנית ההבראה של 1985 ונמשכה בגלים, בתכניות של קיצוצי תקציב ובהפרטות, אחראית בין היתר לקיצוץ הגדול בתקציבי השיכון והחינוך ולמדיניות שהובילה לחיסול הדיור הציבורי – הפיכת חברת עמידר לחברה יזמית ורווחית במקום חברה משכנת והפיכת משרד הבינוי והשיכון למשרד הבינוי. כל אלה נעשו תוך סגידה לשוק החופשי ולריסון תקציבי. לא פלא, אם כך, שהדיור הציבורי בו מתגוררים אותם יוצאי אתיופיה, המקובצים בשיכונים הפחות טובים של השכונה, הפך למעין "סלאמס" ישראלים. אין חברה שתתחזק את הבניינים ואת השטחים העצומים שמסביבם. אין תקציב ואין דרך חינוכית לקדם את הילדים שהפכו לצעירים, ויוצאים היום להפגין ברחובות. עם המגמה הנוכחית לחיסול הדיור הציבורי אנחנו מוצאים את עצמנו מתגעגעים לתקציבים שזרמו לדיור הציבורי במסגרת פרויקט שיקום השכונות.

דיור, מעמד וקבוצה אתנית: עם כל הביקורת שהיתה כלפי פרויקט שיקום השכונות שיזם מנחם בגין ב-1977, הפרויקט הזה חילק את שכונת העוני "תלפיות שיכונים" בירושלים לשני חלקים. החלק האחד כלל את אותם שיכונים שהצליחו להיכנס לפרויקט, לעבור שיפוץ בניינים והרחבת דירות, ובו חלק גדול מהדירות נקנו על ידי הדיירים. החלק האחר, אותם בניינים שדייריהם היו עניים מדי, קשי יום מדי, עובדים באותם מקצועות שצוינו, לא יכלו להיכנס לפרויקט. חלקם הגדול היו יוצאי אתיופיה. בשיכונים שכן נכנסו לפרויקט גרו אותם תושבים שעבדו במשרות קבועות יותר, חזקים יותר מבחינה כלכלית, ותיקים יותר בישראל, בחלקם הגדול מזרחים ועולים אחרים (ותיקים, או בני עולים). לבניינים ששופצו נוספה גינה יפה והם הפכו לחלק הלא "סלאמסי" של השכונה. השיכונים האחרים הוזנחו מאז ועד היום. זוהי התרשמות ולא מחקר. אבל ההתרשמות הזו מראה על הקשר בין ריבוד הנוצר כתוצאה ממדיניות הממשלה לבין השתייכות לקבוצת עולים זו או אחרת. המסקנה היא כמובן שניתן, תוך הזרמת תקציב ויישום לקחי פרויקט שיקום השכונות בצורה טובה יותר, לעשות שיפוץ-בינוי (של חברה משכנת השייכת למדינה) ולתת לכל דייר את הדירה שלו, במקום לבחור במהלך של פינוי-בינוי (על ידי חברה פרטית) המסלק את הדיירים מבתיהם.

שיקום שכונות באופקים. צילום: דניאל אורי, אופקים בזום המצלמה. מתוך אתר פיקיוויקי
שיקום שכונות באופקים. צילום: דניאל אורי, אופקים בזום המצלמה. מתוך אתר פיקיוויקי

חינוך: במסגרת פרויקט שיקום השכונות התקיימו גם פרויקטים חינוכיים. באותם ימים רחוקים בשנת 2004 היו עדיין תקציבים גדולים יותר לאגף שח"ר (שירותי חינוך ורווחה) במשרד החינוך. בתוך האגף, שנועד לקדם ילדים מאוכלוסיות מוחלשות תחת הסיסמה "כל אחד יכול", התקיים פרויקט בשם "אומ"ץ". הפרויקט, הקיים עד היום, הגיע מחברת המתנ"סים ופיתח גישה אמיתית של "כל אחד יכול", עם אמונה ביכולתו של כל תלמיד להגיע לבגרות ושיטה פדגוגית מיוחדת הנועדה לשם כך. באחת הפגישות שהיו לי כעובד קהילתי בשכונה עם מנהל בית ספר בשכונת רחביה (שהיה פעם יוקרתי והפך ל"אינגרטיבי"), ניסינו לשכנע את המנהל להכניס את ילדי השכונה שלמדו בבית הספר לפרויקט אומ"ץ. המנהל לא שמע על הפרויקט, מן הסתם גם לא ניסה לשמוע, ומיאן להשתכנע. אולי בשל הצורך להוסיף תקציבים מטעם בית הספר לטובת העניין, ואולי גם בגלל שלא האמין או לא רצה לקדם את ילדי השכונה. תקציבי משרד החינוך קוצצו עם המדיניות הניאו-ליברלית והראשון בקיצוצים היה אגף שח"ר. גם כשהיה אפשר, אגב, תלמידים מעטים יחסית זכו בפרויקט המקדם הזה, אז על אחת כמה וכמה עם התקציבים החדשים והמוגבלים. כמובן שחלק גדול מהילדים שהיו זקוקים לפרויקט היו בני עולים מזרחים ויצאי אתיופיה. זאת ללמד שאפשר היה לעשות עוד משהו אם היו רוצים, אם היו נותנים תקציב ואם היו בוחרים בשיטה פדגוגית מאמינה ונכונה (ועוד לא נכנסתי כאן לבעיית העוני הנובעת מבעיית החינוך, בעיית הדיור – הסלאמס, והיעדר הכנסה ראויה. זהו אותו העוני שמביא, במקרים אחדים, את הפשע).

מה עושים

לא אנחנו מהצד נגיד למנהיגות ומנהיגי המאבק של יוצאי אתיופיה מה לעשות. יש להם ולהן הנהגה מצוינת נועזת ורהוטה. לכל היותר עלינו להשתתף בהפגנות. הגזענות המחליאה מטילה עלינו אחריות כבדה להראות שאנחנו איתם. ניסיתי בפוסט הזה רק להזכיר דברים שכולנו יודעים: הבעיה מורכבת והגזענות, אם וכאשר תסתלק מהרובד הגלוי של חיינו, תישאר בפועל בכל מעשיה ונפלאותיה של המדיניות הכלכלית והריבוד של החברה הקפיטליסטית. כן אפשר, אבל, להצטרף לאחד המאבקים, למשל למאבק על החינוך או למאבק הדיור הציבורי הדורש את חידוש הבניה בדיור הציבורי, וחידוש הדירות הקיימות וסביבתן כחובתה של החברה המשכנת. זהו מאבק מעמדי, וגם נגד הגזענות. צריך לראות את המאבק נגד האפליה והגזענות כאחד (מי זוכר את "האוניברסלית ביעדיה", או משהו כזה, של "הקשת הדמוקרטית המזרחית"). חשוב לפעול בכל הרבדים ולא רק נגד הגזענות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    רק ניתוקם המוחלט מהשתלטות הרבנות האורטודוקסית והכרתם כישראלים מן השורה, יסלול את הדרך לשילובם המלא בקרב האוכלוסיה הישראלית.
    אי ההכרה ביהדותם (בעצם עלייתם מכוח חוק השבות – הם יהודים לכל דבר וענין) וחיובם בגיור לחומרה, יוצרת את ההפרדה. הדרישה למתן חינוך במסגרות הדתיות, שהן מסתבר כמפלות, מנציחה את ההפרדה ומונעת מתן כלים להשתלבות.
    חייבים לשחרר אותם מה"כבלים" .