• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

שום דבר לא באמת מכאן

על היכולת שלנו לשאת את ״הבית״ ממקום למקום, בין אשדוד לסנט פטרסבורג, בין כרמיאל לטביליסי. פליקס קריס מצלם את משפחתו ואת בתי העולים מברית המועצות // מדור תיק עבודות
פליקס קריס

שמי פליקס קריס, אני צלם ואמן וידאו, בן 36. נולדתי בחרסון שבאוקראינה, גדלתי באשקלון שבדרום ישראל לא רחוק מרצועת עזה, והיום אני חי ועובד בתל אביב. בשלושת המקומות בהם חייתי הרגשתי תמיד "מחוץ למקום". באוקראינה, כבן למשפחה יהודית, הרגשתי מגיל צעיר שאני לא אוקראיני "רגיל". המצב הכלכלי היה לא פשוט וההורים החליטו לחפש אחר חיים טובים יותר, וכך בגיל 11 מצאתי את עצמי באשקלון. היינו אמנם חלק מקהילה גדולה של מהגרים (ב-1990 הגיעו כ-50 אלף מהגרים, מברית המועצות ומאתיופיה לעיר אשקלון, והגדילו את מספר התושבים בכמעט 50%) אבל גם שם ידעתי שאני לא ישראלי "רגיל".

ההסתגלות היתה קשה. גם מבחינה אינדיבידואלית, אבל גם כי ראיתי כמה היה קשה להוריי להתאקלם למקום ולשפה החדשים. בהיותם מבוגרים ממני, הקשיים שלהם היו מורכבים יותר מהקשיים שלי. מציאת עבודה, הניסיון ללמוד את השפה בגיל מאוחר, התאמה למקצוע והכשרה מקצועית – כל אלו היו עבורם מכשולים שנאלצו להתמודד איתם יום-יום. אבא שלי, בסופו של דבר, ויתר על התוכניות המקוריות שלו והחליט שהוא ימשיך לחיות בישראל אבל בלי ללמוד את השפה. אנחנו מדברים בינינו רוסית, והואשחי כבר 24 שנים בישראלאינו יודע עברית.

התחלתי לעסוק באמנות כשעברתי לתל אביב. בעבודות הצילום שלי, בהן אני מתמקד בתיעוד רציף לאורך זמן, ניסיתי להבין את הרגע הזה בו אדם חי בבית שהוא לא בית, ואולי גם של אותו רגע שבו הוא מבין שהמקום הזה אף פעם לא יוכל להיות בית. עבדתי עם אוכלוסיות של עולים חדשים, צילמתי הרבה בדירה של משפחתי באשקלון ובשכונה, ועיקר התערוכות שלי היו על צומת הדרכים של יחסי רובמיעוט, הגירה, התאקלמות, זרות ועקשנות. אולי בגלל זה, גם בי נדבק משהו מהעקשנות של אבא שלי. בשנתיים האחרונות בתל אביב חייתי בליבית. אני נודד בין הבית של ההורים באשקלון לבין מיזם שיצרתי בתל אביב ובו אני שומר לאנשים על הבתים וחיות המחמד שלהם בזמן שהם בחו"ל. אני רוצה שיהיה לי בית משלי, אבל מרגיש שחוויית ההגירה הביאה לכך שכל דבר שהוא ארעי נוח לי יותר.

אני מנסה להבין את הקשר של העברת הזיכרון מדור לדור, את היכולת שלנו לשאת את ׳הבית׳ שלנו מבית לבית, ואת הרגעים שבהם הקשר הזה מתהדק, מתחזק, משתמר עם הזמן, כמו גם אלו בהם הוא נשבר ונפרם

מכאן, שהעבודות שלי עוסקות בנשיאה של הזהות על הגב, ובצורךלפעמים ההכרחלהחליף אותה. מזה שבע שנים אני מתעד את המשפחה שלי בחיי יום-יום ובחגים. אני מצלם פורטרטים משפחתיים אינטימיים בדירה של הורי באירועים "קטנים", כשכולנו יושבים ביחד בזמן הארוחה או בסלון. התהליך הרציף של הצילום ממחיש עבורי את הזמן שחלף ואת הניתוק ההולך וגודל ביני ובין הסביבה של עולים מברית המועצות שבה גדלתי. בעבודת המשך, צילמתי בתים פרטיים של משפחות מהגרים אחרות. בכל יום שישי הייתי מצלם אצל משפחה אחרת, ובסופו של דבר צילמתי ב-17 בתים. במסגרת הפרויקט הזה, נכנסתי לבתים וניסיתי לשאול על הקשר שבין הבית שהם עיצבו לעצמםלדוגמה באשדוד בדרום או בכרמיאל בצפוןלבית שהם עזבולדוגמה בסנט פטרסבורג או בטביליסי. אני מנסה להבין את הקשר של העברת הזיכרון מדור לדור, את היכולת שלנו לשאת את "הבית" שלנו מבית לבית, ואת הרגעים שבהם הקשר הזה מתהדק, מתחזק, משתמר עם הזמן, כמו גם אלו בהם הוא נשבר ונפרם.

התעניינתי ביכולות של הנקלטים להיקלט ושל הקולטים לקלוט. סוגיות של שפה ובית התערבבו עם אלו של דת והיסטוריה. תיעדתי את היכולת של הבית החדש לייצג את הבית הישן, ואת האמצעים שאיפשרו לכל משפחה לעשות זאתדרך צבע, עיצוב, סידור הבית, והחלטות אמנותיות אחרות שכולנו עושים, לעתים מבלי לשים לב. הזרויות והאחרויות שניסיתי להציג שם, גם של החפצים וגם של האנשים, הופיעו בפרטים הקטנים, ובדרך שבה פרט אחד בצילום יכול להתכתב עם פרט בצילום אחר. הצעתי, או לפחות ניסיתי להציע פרשנות לגבי הדימויים ולא פרשנות של הדימויים עצמם. במילים אחרות, זה אמנם פורטרטים של אנשים ובתים בישראל אבל שום דבר לא באמת "מכאן".

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלעד

    תמונות מרגשות בטירוף