בי״ס למזרחיות: ילדי המלאח נגאלים בבאר שבע של זגורי

רב הנסתר על הגלוי: בעצם החיבור בין דמותו של נער מזרחי שהופרד מהוריו לזו של אדיפוס, מבעבע מעיין סתרים המבכה את הניתוק של ילדים מזרחים מתרבותם ה׳מפגרת׳. אולם בסיום המפתיע של הסדרה יש גם הזדמנות לתיקון. תובנות על חינוך יהודי רב תרבותי משיחות עם תלמידיי על מזרחיות ועל ״זגורי אימפריה״

כמעט חודשיים עברו מאז שודר פרק הסיום של עונתה השניה והמדוברת, והדיון הציבורי שהצליחה לעורר "זגורי אימפריה" מסרב להירגע. אולם די בסקירה מהירה של עשרות מאמרי הדעה, הכתבות והרשימות שנכתבו, כדי לראות שברוב המקרים דיון זה אינו עוסק בשאלות העומק של הזהות ה'מזרחית' שמעלה הסדרה. למעשה, ההיפך הוא הנכון – הדיון סבב בעיקר סביב סירובו של בבר לעמוד בצפירה ובשאלה שכל יצירה מזרחית בארץ נאלצת להתמודד איתה: האם הצגה סטריאוטיפית של מזרחים לא משחקת למעשה לידיהם של מכחישיו הרבים של אי-השוויון בהזדמנויות המובנה בחברה בישראל? שהרי, אם מזרחים הם ממילא חסרי מוטיבציה ויכולת להתקדם – כפי שהם מוצגים בסדרה – אין זו אשמת החברה שהם מודרים, ביחס לאחרים, ממוקדי הכוח.

כאיש חינוך אני סבור שהסדרה מעלה שאלות מעניינות וחשובות הרבה יותר, שהולכות אף מעבר ל'שיח המזרחי', ושיש בהחלט כיסוי ליומרה שלה לעסוק בשאלות אלה (מומלץ לקרוא את הפוסט המרגש והנפלא של תלמיד התיכון עדי חתוכה כאן ב"העוקץ"). בנוסף, שאלת הייצוג הסטראוטיפי בסדרה אף מתעלמת מהקושי הרב של הקהל הישראלי לצרוך יצירה לא-סטראוטיפית על מזרחים (ראו, למשל, רשימתה של רחל גץ-סלומון ב"הארץ" על תגובת הקהל בסינמטק לפרק הראשון והמטריד של העונה השנייה). ויתר על כן, יש להקשות, האם שאלת הייצוג הסטריאוטיפי היתה עולה בכזו עוצמה לו המשפחה בסדרה היתה בולגרית, פולנית או 'צברית' ולא מרוקאית? נראה כי מי שמשתייכים ל'קבוצות מיעוט' אתניות (כלומר מי שאינם לבנים) אינם נהנים מן הפריבילגיה של ייצוג עצמם, ונאלצים תמיד לייצג את הקבוצה אליה הם משויכים.

יוצר הסדרה מאור זגורי טען מצדו, כי הבחירה שלו להעניק למשפחה בסדרה את שם משפחתו שלו באה לפטור את הסדרה מלעסוק בשאלות גדולות על זהות מזרחית וישראלית, ו'פשוט לספר סיפור' על משפחה, שבדברים רבים דומה למשפחתו. טענה זו הושמעה יותר מפעם אחת בריאיונות והופעות שונות שלו בפני הציבור (באחת מהן, שנערכה בכנס מורים במכון הרטמן בירושלים, אף זכיתי להשתתף). דמויותיהן של האחים אביאל ואבישג מכילות, לפי דבריו, אלמנטים אוטוביוגרפיים רבים וכתיבת הסדרה היתה עבורו מעין "תיקון לחטא" ההשתכנזות עמו ממתמודד בן-דמותו גיבור הסדרה. תשובה זו הכעיסה, כמובן, רבים ממבקריו שחשו כי זגורי נתן בכך הכשר ולגיטמציה לבוא ולטעון שאכן כך הם המזרחים, ולראות את הסדרה כתיעודית כמעט. עם זאת, אין צורך לצפות ביותר ממספר פרקים כדי להיווכח עד כמה תשובה זו מתעתעת ומתוחכמת.

היומרה, הרצינות והעומק שבה הסדרה אכן נדרשת לעיסוק בשאלות של זהות ישראלית-יהודית ומזרחית ברורות לחלוטין הן מבחירת הזמן המסופר הציבורי-לאומי (רוב הסיפור מתרחש בין פסח לשבועות, עם עצירות איטיות בימי הזכרון ויום העצמאות), דרך נגיעה בסוגיות חברתיות טעונות (אי-שיוויון בהזדמנויות, נישואין בין יהודים וערבים, מחיקת ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם, חרדיות מול מסורתיות ועוד) וכלה בשזירת העלילה כולה סביב סצינה ארוכה המחברת יחד הרחקה של של נער מזרחי מביתו אל מושב, השתכנזות, ורצח אב כמו-אדיפאלי.

ואם זה לא מספיק, תשאלו את עצמכם מדוע באחד הפרקים של ה'סיפור המשפחתי' הזה אבישג יושבת בסלון וצופה ברועי חסן מקריא את "מדינת אשכנז"? יותר ברור מזה לא יכול להיות. צודקים המפקפקים בדבריו – "זגורי אימפריה" משאירה מעט מקום לספק לגבי היומרה המוצהרת שלה 'פשוט לספר סיפור'. אולם מעטים היטיבו לראות מעבר למסך העשן של הסטריאוטיפים בסדרה.

כמובן שאין בכך כדי לומר כי העלילה של 'זגורי' פלקטית – ההפך הוא הנכון. הן הדמויות והן הדיאלוגים ברוב המוחלט של הפרקים בסדרה, מצליחים לא רק לספר אלא לרגש ולגעת, גם אם לא תמיד להפתיע, וכמה מהסצינות ראויות בהחלט למעמד הפולחני לו ודאי יזכו. אולם התרומה הגדולה של הסדרה היא בתסריט הערמומי ופורץ הדרך, שיש בו כדי להעלות לדיון הציבורי נושאים עמוקים ומהותיים הרבה יותר מאשר האקט החיצוני של עמידה בצפירה, או הוויכוח הנצחי סביב הייצוג המעוות והנוראי של מזרחים בתקשורת – כמו גם של קבוצות מוחלשות נוספות. בתשובתו המתעתעת מזמין אותנו זגורי, למעשה, לפענח את המסרים העולים מן הסדרה 'בעצמנו', כביכול ללא עזרת היוצר שהצהיר על עצמו כמי שאינו מבקש לחתור תחת האידאולוגיה השלטת. פרשנות זו יכולה להיקשר לכל אחד מהחלקים בסיפור, אך היא משמעותית בעיקר כמפתח לרעיון המרכזי בסדרה, אותו אציג כאן.

ההצלחה של הסדרה ליצור סיפור שנגע בחלקים שונים כל-כך בחברה הישראלית, מתלמידי תיכון (גם תלמידיי!) ועד אינטלקטואלים ופעילים חברתיים, מוכיחות מעבר לכל ספק שהיקום ה'פלקטי' שיצר מאור זגורי הוא אמיתי עבור רבים. אם הפרשנות שאציע כאן אכן מוצדקת, "זגורי אימפריה" תתברר כסדרה סופר-מתוחכמת, המציגה עצמה כתוצר נוסף של הפנמת הדיכוי המזרחי והתמסרות מוחלטת לתכתיבים, אך למעשה פורמת מחדש את המזרחיות והישראליות (בדיוק כפי שבבר פורם את ערימת הדגלים המסובכת בתוך עצמה, בפרק המשובח על יום הזיכרון).

zaguri
הזגורי׳ז. פורמת מחדש את המזרחיות והישראליות

אדיפוס בכפר הנוער

כמו בטרגדיה, בה הסוף ידוע מראש, גם כאן הסיפור מתחיל מהסוף וממשיך לפלאשבק ארוך, כמעין רומן מתח. הסצינה הפותחת היא המסיימת והמניעה את ה'אימפריה' אל סופה, שנגזר מראש: גיבור הסדרה, אביאל זגורי, יושב בחדר חשוך מול שוטר שרק קולו נשמע, ומגולל באזניו את סיפורו ואת סיפור משפחתו. לבושו הזר והמוזר, העתיק במראהו, הולם את הדמות הספרותית עליה הוא מדבר – אדיפוס המלך. כתמים אדומים על בגדיו, מבטו מבולבל, ורק השרשרת עם מגן דוד לצווארו מזכירה שלפנינו סיטואציה המתרחשת, כביכול, במדינת ישראל של ימינו.

"זה אני אדוני השוטר. אני אדיפוס", מכריז אביאל, ומתחיל לספר את סיפורו מן ההתחלה, כאשר נשלח על-ידי הוריו מבאר שבע למושב כדי ש"יתפתח"… כמו אדיפוס, גורלו האכזר קרע אותו ממשפחתו בצעירותו, והשליך אותו בחזרה אל חיקה בבגרותו. המעשייה האדיפאלית נפרשת אט-אט, לעתים בתחכום זהיר, ופעמים רבות – קללת המדיום – באמצעות רמזים עבים ומגושמים המוגשים בכפית. תחילה, יהירותו המופגנת של אביאל, שעשה הכל כדי לברוח מעברו ומעצמו (לאחר שנעימת הפתיחה מושמעת לראשונה אביאל מתחרה עם חייליו ב'קרב תרנגולים', משוויץ ומקרקר משל היה עצמו תרנגול, מכחיש כל קשר למשפחתו, ורגע אחר-כך מטיחה בו חברתו כי הוא חוטא ב"היבריס"…). מיד לאחר מכן, הסבא שהרס את חתונת בתו ויויאן עם אחיה החורג בבר, שמשום מה נחרדים לגלות כעבור שנים שבנם ובתם "קרובים מדי". אותו סב משתמש בנכדו אביאל כדי לנקום בבבר, ולאורך כל הסדרה נלחם הנכד באב בעוורון המאפיין דמויות טראגיות רבות. המוטיב האדיפלי נרמז גם בחיבה המוגזמת של ההורים כלפי אחד הילדים, המועדף עליהם (ויויאן כלפי אביאל, בבר כלפי אבישג), בדילוגה של חווית הסירוס על אביאל שנולד "נימול", וכמובן בשמות הילדים המכילים כולם, פרט לאחד, את המילה 'אב'.

באמצעות בניית 'טרגדיה' סביב סיפורו של נער מרוקאי שהורחק מביתו בפריפריה אל מושב חילוני, הצליח זגורי (שבעצמו למד בכפר הנוער "מוסינזון" בהוד השרון) לגעת באחת החוויות הבסיסיות של הזהות ה'מזרחית׳: ניסיון הממסד לנתק בין הורים מזרחים לבין ילדיהם

באמצעות בניית 'טרגדיה' סביב סיפורו של נער מרוקאי שהורחק מביתו בפריפריה אל מושב חילוני, הצליח זגורי (שבעצמו למד בכפר הנוער "מוסינזון" בהוד השרון) לגעת באחת החוויות הבסיסיות של הזהות ה'מזרחית', אולי הנקודה המקשרת היחידה בין שלל הקבוצות שהוגדרו כאן תחת שם זה: ניסיון הממסד לנתק בין הורים מזרחים לבין ילדיהם. מילדי תימן החטופים, ועד נערים ונערות מזרחים, אתיופים ואחרים שנלקחו ונ ל ק ח י ם עד היום לפנימיות, למושבים ולקיבוצים כדי לשפר את סיכויהם 'להשתלב בחברה', זהו סיפורם של רבים מספור. אחד מאבות הגישה הזו היה ראובן פוירשטין המנוח, חתן פרס ישראל, שפרסם בשנת 1963 את מחקרו החינוכי "ילדי המְלאח: הפיגור התרבותי אצל ילדי מרוקו ומשמעותו החינוכית" שנעשה במחנות העולים בצרפת. במחקר זה הגדיר פוירשטין את ילדי מרוקו כמי שסובלים מ"פיגור תרבותי" וקרא (יחד עם עמיתו קרל פרנקשטיין) להפרידם מהוריהם בכל דרך אפשרית. להלן קטע מייצג מתוך הספר:

להורים נודעה השפעה כה גדולה על ילדם, עד כי לפעמים הוא מסכים לאבד את מעמדו החברתי, לאחר שכבר קיבל חינוך מסוים והוא חוזר לסביבתו שהועתקה לישראל… לעתים קרובות כדאי לשוחח עם ההורים, בביקורים שיערכו בביתם או לכשיבקרו הם במוסד או במשק, לשכנעם ולהסביר להם כי ילדם ראוי שיתנו לו אפשרות להתפתח, ואף אם הדבר כרוך בקרבן גדול מצדם, מבחינה רגשית וכלכלית כאחת, כדאי הדבר שייעשה. ברם יש מקרים בהם מקבלת הבעיה צביון דרמתי, ההורים מתעקשים ותובעים את החזרת ילדם למרות כל ההסברים שניתנו להם… אל לנו לשכוח כי מטרתו הסופית של חינוך היא להביא להשתלבות הפרט בסביבה החדשה. אם יש להימנע מנטישת העבר בצורה מוחלטת אין זה בכדי להשאיר את הפרט בשולי החברה הישראלית, כי אם להקל עליו את המעבר. כלום רצוי שבמקרה שהמשפחה היא מפגרת מאוד ובלתי ותרנית ייכנע הנער תמיד בפני רצון הוריו? לדאבוננו קיימים מצבים בהם לא נותר אלא לראות בניתוק הכללי מעל ההורים את הדרך הטובה ביותר, אך זאת בתנאי שנעזור לצעיר להתגבר על הרגשת האשמה שלו אם היא קיימת. (מתוך: ילדי המְלאח: הפיגור התרבותי אצל ילדי מרוקו ומשמעותו החינוכית, ר' פוירשטיין ומ' רישל, ירושלים: הסוכנות היהודית-מכון סאלד, 1963, עמודים 212-210).

 

בית ספר למזרחיוּת

foאת הקטע הזה אני משתדל להביא כל שנה לתלמידיי במסגרת בית מדרש בנושא מזרחיות שבניתי, הפועל זו השנה הרביעית בבית הספר בו אני מלמד בירושלים. כאשר אני מציג את הקטע אני פותח בדרך כלל באמירה חיובית על הפילוסופיה החינוכית שפוירשטיין פיתח, שהוכיחה את עצמה בהוראת תלמידים בעלי מוגבלויות, ושלאורה מלמדים עד היום אוכלוסיות מוחלשות. אני מוסיף גם כי לאחר הוצאת הספר הסתייג פוירשטיין עצמו מהדעות שהביע בו בצעירותו. עם זאת, אני תוהה יחד עם תלמידיי על עצם המונח 'פיגור תרבותי', שהוא כמובן לא מדעי ובעצמו תלוי תרבות, ועל הענקת פרס ישראל לאדם שחטא ביצירת רעיון חינוכי כה גזעני, ואחראי לטרגדיות משפחתיות ואישיות רבות מספור. התגובות של תלמידיי לקטע זה אף פעם לא אדישות, ואומר רק כי הן מזכירות בדרך כלל את השפה שנשמעת בסדרה – ובצדק! בשלב זה, לאחר המחשת גודל הגזענות והדיכוי של מזרחים בחברה הישראלית, אני ממשיך בדרך כלל אל מקומות חיוביים ומעצימים יותר בתרבות המזרחית: פיוט ומוזיקה מזרחית, הזהות המסורתית-מזרחית, מסורות משפחתיות, השמירה על קהילתיות ועוד.

במסגרת בית המדרש, זכיתי לראות כיצד תלמידים רבים מגיעים לתובנות אישיות עמוקות ואף עוברים חוויה מתקנת חשובה באשר לזהותם האישית והמשפחתית ובאשר לעתידם והאופציות העומדות בפניהם. (בבית המדרש אף שמעתי לראשונה על הסדרה, וזו הזדמנות נהדרת להודות לתלמידיי במשך השנים על ההשראה, כמו גם לשותפיי הרבים לעשייה זו בבית הספר, ולתמיכה ולהדרכה של חבריי-מוריי ב"ממזרח שמש" לאורך השנים, מהם ראשה וראשונה אשתי האהובה תמר זקן. ב"ה אזכה לכתוב עוד על בית מדרש זה כאן ב"העוקץ").

כשסיפרתי לתלמידיי שמאור זגורי עומד לדבר בכנס מורים במכון הרטמן, כמאה מטרים מבית הספר שלהם, ואני המורה שלהם עומד לפגוש אותו ואולי לעשות איתו סלפי, תגובתם היתה מופתעת ומבולבלת. "למה מביאים אותו לדבר עם מורים?", "זו סדרה לא חינוכית", "יש שם מלא קללות"… הקנטתי אותם על שמרנותם

עם זאת, כאשר סיפרתי לתלמידיי כי מאור זגורי עומד לדבר בכנס מורים במכון הרטמן, כמאה מטרים מבית הספר שלהם, ואני המורה שלהם עומד לפגוש אותו ואולי לעשות איתו סלפי, תגובתם היתה מופתעת ומבולבלת. "למה מביאים אותו לדבר עם מורים?", "זו סדרה לא חינוכית", "יש שם מלא קללות"… הקנטתי אותם על שמרנותם, אבל לעצמי אמרתי שהם לא יכלו להגיב אחרת לעצם המחשבה שהעולם ה'לא חינוכי' בו הם חיים והיקום הבית ספרי הנבדל מתחברים. ניסיתי להסביר להם  שזה כנס בנושא חינוך יהודי-פלורליסטי שיעסוק ברב-תרבותיות בכתה, אבל הם אמרו – "מה אתה חש? תודה שאתה הולך רק בשביל לפגוש את צ'או…". וכך, למרות שבמקור נרשמתי לכנס כדי לשמוע חבר טוב שהנחה מפגש מרגש בנושא שימוש במוזיקה מזרחית בכתה, נאלצתי להסכים (מהתור הארוך של מורות שנלחמו על סלפי עם האורח, נראה גם שלא הייתי לבד…). לאחר מכן, קראנו את הקטע הבא, העוסק בעצם האפשרות שליצירה מזרחית יש מסר ו'סיפור' רציני:

אחת ההתקפות המרושעות על המוסיקה של המזרחים היא שהמילים שלהם לא אומרות כלום. אשכנזים מתוחכמים מזקקים את ההתקפה הזו לטענה על-כך שהשירים מתעסקים באהבה ולא במחאה חברתית… כמו בכל מחאה, יש מחאה מסותרת ומחאה מגולה. המחאה המגולה מתחילה כבר בשנות ה-50 עם ג'ו עמר, בשיר שחידש זוהר ארגוב כאילו כלום לא השתנה: "הלכתי לשכת עבודה, אמר לי מאיפה אתה. אמרתי לו ממרוקו, אמר לי תצא מפה. הלכתי לשכת עבודה, אמר לי מאיפה אתה. אמרתי לו מפולניה, תיכנס בבקשה". צריך לשים לב, המחאה החזקה בשיר הזה, דווקא מסתתרת במילים בערבית: "עוד זוכר את דברי האנשים, אלו שהפרידו אותנו מההורים שלנו… א-לוהים תרחם עלינו". כל מי שקרא את ד"ר פרנקנשטיין על הפתרון של בעיית הפיגור של המזרחים, הסובלים כביכול, מפיגור משני מחמת תרבות, יודע כי הממסד הלא קולט סימן את ההורים כדור המדבר, כאשמים, תכנן וביצע פתרון של הפרדת ילדים מהוריהם דרך הפנייה מאסיבית של מזרחים לפנימיות ולקיבוצים, ודרך הנחיות שניתנו לצוותי החינוך מחדש במוסדות השונים. […] הגשש החיוור בפסטיבל שירי המדוכאים שלו, יכול להלעיג את "אמא את לא אשמה". אין מה להתרגש מהחיוורים הללו, הם לעולם לא יבינו את יוסי עדן: "מדמיין לי כאן את אמא, שהיא פה לידי. מדמיין לי כאן את אבא מלטף את ראשי" (מתוך "ילדי הפנימיות") או את משה כהן וירמי קדושי שנחטפו מאמם ע"י עובדת סוציאלית ב"מבט כואב". היד הקלה על הדק ה"מסוגלות ההורית", נעדרת לחלוטין במוסיקה של הצברים. גם נושאים מורכבים פחות, כמו חטיפת ילדי תימן אינה זוכה להתייחסות אצל ישראל הרשמית. לעומת זאת, במוסיקה של מזרחים היא נלחשת כאש: "את היית ילדה, יפה וחייכנית. לו ידעת כמה אבא אהב בך להביט … סעידה, עוד אמא לך שרה. סעידה, תקווה וחלום. את חלק מאבא, גם חלק מאמא. סעידה, נשמה של אמא." סעידה הוא שיר כאב שלא עובר ושב לילדה חטופה. ההורים לא מוותרים, אבל מנסים להבין את הילדה השחרחורת שגדלה בבית של אשכנזים, ועדיין לא קמה למצוא את הוריה האמיתיים: "את ודאי, אינך יודעת את הסוד, שנעלמת בטרם רגלך למדה לצעוד." ההורים, המשפחה ואיתם כל השרים מבטיחים ש"לב שאוהב לעולם אינו שוכח" כמו מחזירים לועדות החקירה הממסדיות התובעות מההורים – חזקה על המת להישכח, והרי הם לא מתו. (מתוך המאמר: "הופה הופה הופה – אנחנו פה לא באירופה, על מוסיקת מחאה מזרחית", אלי ברקת)

אדיפוס חוזר לשכונה

באמצעות החיבור בין דמותו של נער מזרחי שהופרד מהוריו  לזו של הגיבור הטראגי אדיפוס, הולך מאור זגורי בעקבותיו של ג'ו עמר, ומשמיע גם הוא זעקת מחאה מסותרת בערבית מרוקאית, בתוך יצירה שיש בה מחאה גלויה בעברית. מתחת לנאומים חוצבי הלהבות הרבים שיש בסדרה, מבעבע מעיין סתרים המבכה בשקט את הניתוק המאסיבי של ילדים מזרחים מתרבותם ה'מפגרת' והשלכותיו ההרסניות של ניתוק זה על נפשם. כך, עוד לפני שמסתיים הפרק הראשון כבר הצליח זגורי לגעת באופן רציני בסוגיה המושכחת הזו, אולם בשל היותה מחאה סמויה הנושא כמעט לא נכח בדיונים על הסדרה.

כאשר קוראים כך את הסדרה ברור מאליו שהיא עוסקת בחיפוש עצמי (טראגי ואבוד מראש) של אדם שזהותו נמחקה. או, כפי שרעיון זה מוצג בסדרה – מי שהוריד את השרשרת והסתיר את הסממנים ה'ערסיים' מתוך בושה ורצון להשתלב, לעולם לא יוכל לשוב לענוד ולעטות אותם שוב באותה תמימות ראשונית. אחד הרגעים החזקים ביותר בסדרה העוסקים בנושא זה, מוצא את אביאל מופתע ומבויש עד עמקי נשמתו בשל ביקור הפתע של משפחתו בבסיס הצבאי בו הוא משרת כמפקד סוללה. בביקור זה משווה אותו משפחתו בשיחה עם מפקדו למוגלי, "גור האדם" שנלקח מהוריו ב"ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג (כזכור, שינה אביאל את שמו מ'זגורי' ל'גור'!). וכמו מוגלי שנחשף במערומיו כפרא, מאבד אביאל בביקור זה לא רק את דרגותיו ואת כבוד עמיתיו, כתוצאה מנשירתה של המסכה ה'צברית' שעמל כה רבות לעטות על פניו, אלא את הדרך חזרה למי שהיה. כעת, אין לו לאן להתקדם, ואין לו לאן לחזור.

"השכונה התגעגעה אליך", אומרת ליזי לאביאל באחד הפרקים הראשונים, וכל נערה ונער שהפכו את עורם כדי להשתלב אמורים להרגיש פיק ברכיים. הגיע הזמן לחזור ל"שכונה" בה גדלנו, לא רק כיחידים אלא גם כחברה ולחבק מחדש את המזרח-תיכוניות שלנו. ובאותה נשימה, עלינו להבין גם את ההפך הגמור – לא ניתן באמת לסובב את הגלגל לאחור

הפטליזם באמצעותו מוביל זגורי את אביאל בבת אחת אחורה בחייו, בניגוד גמור לרצונו (לאורך העונה הראשונה הוא בטוח בכל מאודו בחזרתו לצבא), ראוי גם הוא לבחינה בהקשר זה. בעיניי נראה כי המסר החבוי כאן הוא כי גורלו של המודחק לחזור לא רק עבור אדיפוס המלך, אביאל זגורי או כל דמות ספרותית אחרת. "השכונה התגעגעה אליך", אומרת ליזי לאביאל באחד הפרקים הראשונים, וכל נערה ונער שהפכו את עורם כדי להשתלב אמורים להרגיש פיק ברכיים. הגיע הזמן, אומרת לנו כאן הסדרה, לא רק להיזכר בעוולות שנעשו ונעשים כל הזמן, ולהיווכח בעוצמתם, אלא לחזור ל"שכונה" בה גדלנו, לא רק כיחידים אלא גם כחברה ולחבק מחדש את המזרח-תיכוניות שלנו (פה זה לא אירופה, כבר אמרנו?). ובאותה נשימה, עלינו להבין גם את ההפך הגמור – לא ניתן באמת לסובב את הגלגל לאחור, לחזור לשורשינו השמים האבודים והאולי מדומיינים. כל מה שמותירה לנו הטרגדיה הוא הסוף, ואנו מוזמנים לצלול למצולות היאוש, לעקור את העיניים ולהצטרף לתרסיאס הנביא העיוור (אדון לוי, השכן ניצול אושוויץ), שמסמל את אכזריותה הבלתי נסבלת של ה'אמת' הטראגית.

amar 

איך אומרים קתרזיס בערבית?

הישועה באה ממקום לא צפוי, אך – מעשה ידי אמן – היא כבר שם מן ההתחלה, מתחת לאפינו…

בפרק האחרון והכפול, האלמנט הטרגי בסדרה מגיע לשיאו הן מבחינת ההתרחשות (יום השמחה שהופך ליום אבל) והן מבחינה ויזואלית (הדמויות יושבות ושותקות בבגדי החינה המסורתיים, בדים מכסים כל פינה בבית שנדמה כעתיק, ורק מקהלה יוונית חסרה…). נראה כי ה'קללה' שהוטלה על המשפחה התגשמה במלואה: בבר העקשן השתחרר מן המעצר מאוחר מדי, וכאשר הגיע למסיבת החינה של מירי (שנערכה, כביכול, בלעדיו) מצא את בנו אביאל לצד אשתו ויויאן. בשלב זה הוא בטוח כי משפחתו לועגת לו, ובהתקף זעם מחליט להרוס את חגיגות חתונת בתו הבכורה. ומכיוון שדמויות טראגיות נידונו לחזור שוב ושוב על אותן הטעויות, גורל המשפחה משכפל עצמו באופן כמעט מדויק – ממש כפי שסבא פינטו השליך ביצים על בבר וויויאן בחתונתם, משליך בבר את ממתקי החינה על האורחים ועל משפחתו. רגע לפני שהוא יורק על הרצפה ויוצא, שולח בבר יד ולוקח את מעילו הישן והמרופט של הסב.

משנכנס לנעליו, ההבנה כי 'הזקן ניצח' נוחתת עליו בבת אחת והוא משוטט ברחובות בודד ואבוד. מכאן, לכאורה, יש רק מקום אחד להגיע אליו – חנות הפלאפל המשפחתית בה הוא מתבצר לאחר כל ריב עם אשתו. לכן, כאשר מגיעה ההודעה כי החנות נשרפה, כולם בטוחים שבבר מצא את מותו, ונשאר רק לגלות האם הסיבה היא דליפת הגז שלא תוקנה, או שמא העבריינים צ'או ודינו הציתו את החנות כנקמה על מרד בעלי החנויות שארגנו נגדם אביאל ובבר. כך מגיעה העלילה אל הנקודה שבה החלה הסדרה – כזכור, אביאל יושב בתחנת המשטרה בבגדי החינה המוכתמים (כעת ברור שכתמי ה'דם' נגרמו כאשר בבר השליך עליו צלחת עם קטשופ…), ומתעקש בפני השוטר שהוא-הוא שגרם למותו של אביו. שהוא אדיפוס…

לא בכדי בחר מאור זגורי לטוות את כל העלילה סביב סצינה זו. השיחה של אביאל והשוטר החוקר אותו – בגילומו הנפלא של מכרם ח'ורי הותיק – היא לא רק הדיאלוג החשוב ביותר בסדרה, אלא גם העמוק ביותר והחתרני ביותר בה. בשיחה זו מנסה אביאל אכול האשמה והחרטה לשכנע את החוקר המשטרתי לעצור אותו באשמת רצח אביו. הוא מתקשה להיזכר ולארגן את מחשבותיו, מגדל הידע שצבר בחייו הצעירים מתמוטט ("המוח שלי פירה"), והוא נותר רק עם ההבנה הטראגית כי גאוותו הובילה אותו לחטא האולטימטיבי של רצח אביו. אולם החוקר מקשה – אם הבחור הצעיר והנסער שלפניו לא הצית את החנות או דחף את אביו לתוכה, כיצד ניתן לטעון שגרם למותו? הוא לועג לדרמטיות של אביאל שטוען כי צוואתו של הסב הובילה אותו, כביכול, להילחם באביו, ומתעקש שהצוואה לא הובנה כהלכה על ידי המשפחה. לדעתו, החידה שהוריש הסב הערירי לבני משפחתו אינה יכולה להוביל אותם להאבק זה בזה, יש בה אלא קריאה לפיוס בין בני המשפחה. יש לשים לב: הרמז שמוביל את החוקר למסקנה זו הוא הפסוק החותם את הצוואה, הלקוח מתוך נאום ההתוודות של יוסף לאחיו, העוסק בדיוק בפיוס כזה: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (בראשית מ"ה, ז). בבהירות מחשבה של אדם למוד תבונה ונסיון מטיח החוקר באביאל את המשפט הבא: "אתה לא אדיפוס ולא קלאווי, ישר אתה הולך לדוגמאות של הגויים. תחזור קודם ליהדות, כל התשובות כאן. אתה יוסף!".

במילים אחרות, סיפורו של אדיפוס שפתח את העלילה, מושלך הצידה, וכך, בדיוק בשיאה, הטרגדיה מתפוגגת ומתבררת כהזיה. ובעזרת סיפורו של יוסף, שהמתין 'מתחת לאף' של הצופים (האין ליהוקו של מכרם ח'ורי לתפקיד החוקר רומז לשם הסרט הזה משנת 1982, בו שיחק יחד עם משה איבגי?), מתהפכת משמעותה האלגורית של הסדרה בווירטואוזיות מ'טרגדיה' לאפוס מקראי העוסק בפיוס וגאולה. הצופים נאלצים לשחזר מחדש את כל סיפור הסדרה, שכמובן מכילה הרמזים מקראיים אינספור לסיפורו של יוסף (הציטוט בצוואה; תמונתו של יוסף והגביע ששמר הסב כזכר לאחיו יוסף שנפל במלחמת יום כיפור; השם 'אביחי' שמאמץ לעצמו אבישי, הרומז לפסוק אחר בפרק; הטלה שדמו נשאל ממנו – אך הפעם לצרכי פיוס ולא כדי לרמות את האב, ועוד ועוד). חשוב לציין כי ישנם בסדרה הרמזים רבים לסיפורים אחרים מתוך ספר בראשית, אך לא כאן המקום להרחיב עליהם. אני מעדיף לסיים את הקריאה שהצעתי כאן בהפניית תשומת הלב לעצם המהלך של החלפת אדיפוס ביוסף, למשפט שאומר החוקר, ולבחירה של מאור זגורי לשים את המשפט הזה בפיו של שחקן פלסטיני-ישראלי. משפט זה הוביל אותי לשלוש תובנות חינוכיות שונות, שכל אחת מהן נוגעת בחלק אחר בזהותי:

המיקום של התרבות היהודית מכל הדורות ומכל התפוצות במרכז ההשכלה הכללית שעלינו להקנות לדורות הבאים, הוא שלב הכרחי וחשוב מאין כמוהו להמשך ההשתלבות של יהודים במרחב הזה. בכך אין כמובן הכוונה לתנ"ך ולתלמוד בפירוש רש"י בלבד, אלא גם לכתבים יהודים שנכתבו בארצות האסלאם ובאפריקה באלף השנים האחרונות

כמי שעסק בעשור האחרון בחינוך יהודי בבתי ספר ובמסגרות אחרות, אני מוצא במשפט שאומר החוקר מסר ברור לחברה הישראלית, שאני בהחלט מזדהה איתו:  המיקום של התרבות היהודית מכל הדורות ומכל התפוצות במרכז ההשכלה הכללית שעלינו להקנות לדורות הבאים, הוא שלב הכרחי וחשוב מאין כמוהו להמשך ההשתלבות של יהודים במרחב הזה. בכך אין כמובן הכוונה לתנ"ך ולתלמוד בפירוש רש"י בלבד, אלא גם לכתבים יהודים שנכתבו בארצות האסלאם ובאפריקה באלף השנים האחרונות, ואינם נוכחים כמעט בחינוך ה'יהודי' של רוב תלמידי ישראל. מסיבה זו אני גאה בתרומתי הצנועה לפרוייקט "החכם היומי" של "ממזרח שמש", שמפיק דפי לימוד נגישים לכל באמצעות האינטרנט המכילים קטעים מכתביהם של חכמי ארצות האסלאם, שרובם ככולם אינם נלמדים כלל.

כמי שיש לו שורשים מזרחיים מסורתיים, אני שואב ממשפט זה השראה לבסס את תרבותי וזהותי בהמשך ליצירת הדורות הקודמים ולא בניגוד גמור אליהם, גם אם ישנו מתח רב בין עולמי ועולמם. רעיון זה חוזר שוב ושוב במחקר הזהות המסורתית של מאיר בוזגלו, שכתב אודותיו:

"אינני מקבל כל מה שאומרים לי, ולא אהיה מסורתי יותר טוב אם אנהג כך. אני נאמן גם לערכים אחרים, ולא רק לערכים של הורי. […] הורי לא עמדו מעולם מול האפשרות להילחם, וכיוון שלא גדלו על ברכי הדמוקרטיה המערבית, על יתרונותיה ועל חולשותיה, הם אינם מצווים לי מאומה בעניינים האלה. אך בדברים הללו אין אני רואה את עצמי מורד בהורי. האהבה והכבוד שאני רוחש להם מבוססים כל כך עד שאי ציות להם אינו מעורר בי תחושה של בגידה. להפך. זו תהיה חולשה לחקות את התנהגותם. במסורת יש תבונה. […] וכך, אם אדם התחנך על הרעיון המערבי "רצח האב", ואם רעיון המהפכה הופך להיות מהפכה לשמה ("עולם ישן עדי היסוד נחריבה!"), הוא פוחד לפרש ולסגל לעצמו את עולמם של הוריו שמא הדבר שהוא פועל למענו אינו אלא התאווה הידועה למרוד. לא זה מצבו של המסורתי." (מאיר בוזגלו, "שפה לנאמנים-מחשבות על המסורת", ירושלים: כתר, 2008, עמ' 53).

כפעיל חברתי, אני מבין את הבחירה לשים משפט זה בפיו של שחקן פלסטיני-ישראלי כקריאה להמשך המאבק על הכרה רשמית ואמיתית של מוסדות המדינה ברב התרבותיות של החברה בישראל, ועל יצירתה של ברית בין הקבוצות המוחלשות בישראל, ובראשן בין מזרחים ופלסטינים. כמי שנחשב בעצמו ל'בן מיעוטים', מבין החוקר היטב את אביאל הקרוע בין מזרח ומערב, ואת הלחץ שמפעילה עליו התרבות השלטת למחוק כל סממן של 'ערביותו'. והוא גם יודע בדיוק מה צריך אביאל לעשות כדי לתקן את הדרוש תיקון: 'סולחה' עם משפחתו, עם עברו ועם תרבותו; קבלה שלה כחלק מזהותו וכחתיכה החסרה בפאזל המזרח-תיכוני. ויש עוד דבר שהוא יודע – כך או כך, בסוף זה יקרה. זה כבר קורה.

מוקדש באהבה לכל תלמידיי באשר הם ולבן דודי אשר דבוש, היקר לי מכסף ומזהב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרורי

    אשר אהוב … מעניין מאד למדתי אשריך ואשרי התלמידים העומדים על סודך. מי שכלתה נפשו לחצרות בית ה', ליבו ובשרו יירננו אל אל חי , בחצר ומן החצר אל הלב…ועכשיו צריך תזמין לתורה שבע"פ שלך תמיד דרורי

  2. אשר גרינר

    תודה דרורי יקר… לקבל ממורה דגול כמוך דברי חיזוק על מה שכתבתי זו זכות גדולה. שמחתי לקרוא את דבריך הנפלאים, ואשמח עוד יותר להמשיך בשיחה! אשר

  3. אשר עידן

    לא סתם רשימה מעולה. רשימה גאונית על אדיפוסף. הפילוסופיה היוונית מעולם לא היתה פילוסופיה מערבית. הפילוסופיה היוונית, כמו הספרות היוונית (האודיסאה היא מפת הים התיכון מגרבה ועד ספרד וסיציליה) היא פילוסופיה ים תיכונית שמנהלת דיאלוג עם אדיפוס ועם יוסף: אדיפוסף

  4. אשר גרינר

    אשר עידן היקר, אין לך מושג כמה חשובה לי התגובה שכתבת. לקבל מאדם בעל שיעור קומה כמוך פידבק כזה לא ציפיתי… מסכים מאד לגבי אדיפוסף, אבל חשוב לזכור, ונראה לי שאתה מכוון לזה, שהתרבות המערבית ניכסה את לא רק את אדיפוס לעצמה, אלא גם את ישוע, עוד אייקון מזרח תיכוני עסלי.

  5. מוגרבי

    אשר גרינר, עצה לי אליך. ברצונך להעצים את תודעת תלמידיך, נפץ תחילה את הסטיגמות שנדחסו לראשיהם הצעירים. אבל בכדי לעשות זאת עליך אתה עצמך להכיר את העובדות, האמת, ההיסטוריה של יהדות מרוקו כדוגמא. כשתסיים תבין שיש לנו/לך פה עסק עם פסיכוטים שידעו תמיד את האמת ושיקרו. פאתולוגית. לדוגמא בן גוריון שלא למד יום אחד בימי חייו החל בהפצת השקרים הפסיכוטית הזו, על השכלת/תרבות ה"מזרחים". וממשיכי דרכו המשיכו לעוות וליצור סטיגמות. קרא והעבר לתלמידיך, ואלו רק מספר דוגמאות, יש מאות כאלה.

    תמצית- יהדות מרוקו, העובדות והאמת. קרא והפנם.

    חשוב שתכיר כמה עובדות יסוד על יהדות מרוקו, שינפצו עם פטיש , מספר סטיגמות, לצערי גם בקרב הדור הצעיר קיימת חוסר מודעות להיסטוריה והם מאמינים לשקרים שהופצו, החל מימי בן גוריון ה"פסיכוטיים".

    1. סטיגמת השכלה- למעט עולי ארצות מערב אירופה ואמריקה, יהודי מרוקו הייתה התפוצה המשכילה ביותר(פורמלית). רוב מוחלט של הצעירים -95% !!. נהנו מחינוך מוסדר ואיכותי מאוד יחסית לאותה תקופה ( ראה כדוגמא , רשת אליאנס, במאמר. וכו') .
    יהדות מזרח אירופה( שמכונים בטעות "אשכנזים"), היו חסרי השכלה יחסית (רק 7% נהנו מהשכלה פורמלית), ולכן כונו ע"י האירופאים: פרימיטיבים, שקרנים פאתולוגיים, חסרי נימוס , חקיינים ועוד. גם ביחס לאזרחיה הלא יהודים של מזרח אירופה. לדוגמא , בן גוריון שלא למד יום אחד בחייו, או כצנלסון וכו'. אבל הפסיכוזות והחוצפה שלהם, גרמו להם לזלזל וליצור סטיגמות של "חוסר השכלה" לעדות אחרות , כן, אפילו למרוקאים. וכו'
    . 2 ערי מרוקו- קרוב ל-90 אחוז מיהודי מרוקו גרו בערים הגדולות (קזבלנקה, טנג'יר, רבאט, פז, מרקש, אגדיר וכו'), לדוגמא: בקזבלנקה רבתי, עצמה גרו ( לפרקי זמן קצרים או מס' דורות) כ- 130 אלף יהודים מרוקאיים, כלומר לפחות מחצית מיהדות מרוקו. ובתמצית, ולהמחשה, רק מעט מאוד ( פחות מ-6 אחוז) מיהודי מרוקו גרו דרומית למראקש. חשוב שיידעו כל ה"פולנים" הנרקומנים שאוהבים ומזריקים לעצמם את הסטיגמות , על כך שיהודי מרוקו "כ-ו-ל-ם גרו במערות בהרי האטלס". זה מזיק לתודעה של הדור הצעיר וחייבים להדגיש זאת , פעם אחר פעם, בעיקר מול הפימפום של המתוסבכים שהוקאו לפה .

    3. אז מי באמת הקים את תל אביב?. המרוקאים: אמזאלג, שלוש, מויאל, שהקימו את השכונה הראשונה: נווה צדק, 20 שנה לפני שהוקמה "אחוזת בית" שהיא השכונה ה-11. שהוקמה בתל אביב.

    .4 .שפות ארופאיות- יהדות מרוקו הייתה היחידה, מכל עולי ארצות האסלאם ו/או יהודי מזרח אירופה, יהדות מרוקו דיברו ,שפה או שתיים אירופאיות/מערביות: צרפתית וספרדית .
    5. מי ומתי התחילה ההילולה בקבר רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י) במירון?
    תשובה: ההילולה הראשונה הייתה ב: 1830 ביוזמתו של :רבי שמואל עבו .

    תמיד מפתיע מחדש, להיווכח בעוצמת ה"דחיקה/מחיקה/עיוות" של היסטוריית המרוקאים בארץ ובעולם . להלן עוד דוגמא: ההילולה במירון לכבוד הרשב"י.
    הרי ההילולה התחילה כבר בתחילת המאה ה-19 . יש עבודת דוקטורט שלמה של פרופ' דניס שרביט מאוניברסיטת בן גוריון. הילולת הרשב"י החלה כטקס לראשונה בשנת-1830 ונמשך כבר 6 דורות !, טקס שהחל באבי השושלת רבי שמואל עבו. שהיה גם הבעלים של רוב שטחי הגליל העליון והתחתון, לפני ש"הופקעו" בתקופת המנדט, ושחלקם הארי הועברו לשליטת כרישי וחמדני הנדל"ן מהמאה ה-21 ( או בשמם הנפוץ "הקיבוצים").
    לא מעט אנשי ציבור מרוקאים ביקשו שהטקס ישודר באמצעי התקשורת ,אותו אירוע/טקס היסטורי שנערך בראשות משפחת עבו, טקס שפותח את ההילולה (ולחלוטין לא האירוע של החרדים ה"אשכנזים" מה-30 שנים האחרונות!) כן, אבל זה גרם לחששות אצל כל מיני "מקימי מדינה" , איך יסבירו את קיומו של טקס של מגרבים שהחל בארץ כמעט מאה שנים לפני שכל מיני פולנים כמו דויד גרין בנו של סמרטוטר מפלונסק , שלא למד יום אחד בימי חייו הגיעו ל"ארץ ישראל" והתחילו לשכתב את ההיסטוריה (כמו הבלופים: ה"עלייה הראשונה" ,ה"הקמנו את המדינה, ולא היה פה כלום קודם…" , או בלוף ה" הבאנו את המרוקאים" וכו') ולהדביק סטיגמות , על "השכלה" ו"תרבות" וכו'. תוכל למצוא מידע נוסף בעבודת המחקר של פרופ' שרביט. וחלקית גם באתר המצורף, של משפחת עבו: http://www.abbo.org/lag_baomer.asp

    6. הקהילה היהודית/מרוקאית בעזה עד 1917
    יהודי מרוקו היו מאז ומתמיד בארץ ( ירושליים, יפו, המגרבים, צפת, טבריה וכו') , הם נודעו כבעלי ניסיון ויכולות רבים כמתפעלי ומנהלי נמלים, יבוא, ייצוא, משלוח ימי וכו'. לדוגמא: מתוך גל של יהודים מרוקאיים שהגיעו לארץ ישראל ב-1830, התיישבו חלקם בנמלי יפו וחיפה וחלקם הקימו שכונה שיפצו וניהלו את נמל בעזה לאורך המאה-19 ועד תחילת המאה ה-20 . הקימו חוות גידולים חקלאיים (רוחמה), ניהלו קשרים ענפים עם מרכז השלטון בבאר שבע, רב הקהילה בנימין ניסים אוחנה (בנ"א) כתב את "דע מה תשיב לאפיקורוס" , והקים וניהל מכללה דוברת עברית עם כל מקצועות החולין. ב-1917, עם כיבוש עזה על ידי האנגלים (אלנבי) נאלצו המגרבים לנטוש את עזה. כולל את הרכוש והנכסים. ראה הרחבה ב"קזאבלנקה- כדוגמא לתודעה כוזבת?" . אזי מאיפה צמחה הפסיכוזה של הפולנים שהחליטו שבשנת 1882, היתה ה"עלייה הראשונה" ?!. קרא במאמר הרחבה.
    .7. ס"ט- ספרדים טהורים- רוב יהודי מרוקו צריכים להיקרא בעצם ס"ט. הרי רוב מוחלט של יהודי מרוקו הינו ממגורשי ספרד, )יצחק נבון הס"ט הקלאסי, הוא פחימה במקור וכו'). קרא על מקימי הארץ האמיתיים, חיים אמזאלג, שמואל עבו , אברהם שלוש, וכו'. בתמצית : באלף השנים האחרונות, היה קשר רציף בין מרוקו לארץ-ישראל יהודי מרוקו נעו על הקו, חיו בירושליים, צפת, טבריה, עכו, חברון ואף ניהלו את נמלי חיפה, יפו , עזה, והקימו ערים כגון: ראש פינה, תל אביב, וכו'.
    . 8. מזג אוויר במרוקו- מזג אוויר מדברי? מרוקו?!. רק דרומית למרקש ובסהרה. מזג האוויר מדברי. בעוד שרוב אוכלוסיית מרוקו גרה בקווי רוחב צפונית לנהריה. האוויר בקזבלנקה קרוב יותר לנהריה /ביירות מאשר לדוגמא לתל אביב (הלחה מאוד יחסית). אגב, קיימות שתי ערי סקי במרוקו, לא רחוק ממרקש. עם אתרי סקי מפורסמים למדי בעולם
    ( איפראן ולאקיומידאן). ויש עוד מידע רב נוסף, במאמר "קזבלנקה…".(
    קראת? והעבר הלאה.

    קזבלנקה- הנמל, ושכונות היהודים (ראה מפה בסוף הפרק).

    קזבלנקה כמו ערים רבות בעולם בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נהנתה מהגירה עצומה אליה. וזאת בזכות התפתחות תשתית תחבורתית, תעשיה, בריאות חינוך. שייצרו נגישות ואטרקטיביות שהובילו לזינוק של מאות אחוזים באוכלוסייה וגידול עצום זה באוכלוסייתה הביא לכך שבשנות האלפיים הגיעה אוכלוסיית קזבלנקה לכ- 4 מיליון תושבים.
    כל שכונות היהודים בקזבלנקה כולל ה'מלאח' ששטחו היה כמחצית קמ"ר היו בצמוד לנמל ולחוף הים. ה'מלאח' עצמו בתחילת המאה ה-20 ותחת השלטון הצרפתי היווה מעין "א
    כסנייה /מגורים ארעיים" ליהודים שהגיעו מערים אחרות וחלקם גם מהכפרים (הטצ'לחים, אמזיגים. שהיוו רק 8% מיהודי מרוקו) . בתחילה הם שוכנו ב'מלאח' ובתוך שנים מספר עברו להתגורר בשכונות היהודים שמסביב ל'מלאח' (אל הנק, פלאס דה פראנס, ליוטה, וורדן וכו') שברחובות הסמוכים לה היו מרוכזים עסקי היהודים.

    את קזבלנקה (החדשה) תכנן בתחילת המאה ה-20 האדריכל הצרפתי הנרי פרוסט (סגנון אר נובו, מודרני ) עם כיכרות הכוכב והשדרות הרחבות המובילות אל הכיכר ועם הכבישים ההיקפיים המקלים על הגעה לכל שכונות העיר על פי אותם עקרונות בסיס שהגה הברון ז'ורז' אוסמאן שתכנן את לב פריז באמצע המאה ה- 19. אחידות הבנייה , גגות הכתר המיוחדים ,החלונות, המרפסות , המבנים הפינתיים הכניסות המיוחדות והסטנדרטים נשמרים עד עצם היום הזה בשכונות רבות של קזבלנקה.
    הנמל שבסמוך לו נמצאו שכונות היהודים נבנה בתחילת המאה ה-20 הפך בתוך מספר עשורים לאחד מהנמלים הממוכנים הגדולים בעולם. עשרות אלפי יהודים עבדו והתפרנסו מעיסוקים מול הנמל ( מכס, ייבוא ייצוא, מסחר, הובלות, טקסטיל , אחסון וכו'), או שירתו במנגנוני השלטון הצרפתיים.
    האזור כולו היה מעין מובלעת צרפתית וזה ההסבר לתופעה הרווחת שצעירים שנולדו שם לא דיברו ערבית-מגרבית אלא צרפתית בלבד( אגב, גם יהודים וגם מוסלמים).

    אליאנס( Alliance Israélite Universelle ) ומוסדות חינוך אחרים, בקזבלנקה- 1950 :
    מכיוון שמפה אחת שווה 1000 הסברים מילוליים או "סטיגמות". צורפה גם מפה של חלק מהשכונות היהודיות בקזבלנקה מתחילת שנות ה-50 כפי ששוחזרה בשנות ה-90 (כלומר. חסרים בה מוסדות רבים). נתמקד בעיקר בחינוך והשכלה, שימו לב לריכוז המדהים של מוסדות חינוך ב-2 קמ"ר , מומלץ להיעזר במקרא המתאר את המוסדות .
    ביאורים: שים לב למקרא בצד ימין.
    "ל"- בי"ס יהודי של אליאנס. במפה מופיעים רק בתי"ס של אליאנס ומוסדות אחרים. לא מופיעים במפה לדוגמא מוסדות חינוך של אקול נורמל היבראיק Ecole Normale Hebraïque , אקול מיימוניד Ecole Maïmonide , אקול נרסיס לוון Ecole Narcisse Leven כמו כן לא מופיעים במפה מוסדות אורט ומועדונים נוספים כגון, מועדוני שארל נטר ("קרל נטר" בעגה הישראלית) .
    הסבר: במועדוני שארל נטר(שרובם לא מופיעים במפה) לימדו לאחר שעות הלימודים את כל ענפי הספורט- טניס, סייף, אגרוף, ג'ודו, שייט, שחייה ועוד. וגם הקרינו סרטים. אגב, במועדונים הייתה בתחילה מעין הפרדה מסוימת בין תושבי קזבלנקה הוותיקים (תושבי קזבלנקה של עד המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ) לאלה שהיגרו אליה. אבל ההפרדה נעלמה כעבור שנים בודדות.
    ה"מלאח" שגודלו היה 0.5 קמ"ר שימש כמגורים ארעיים ליהודים שהגיעו מהדרום להשתקע בקזאבלנקה. בשאר רחובות היהודים שהקיפו את ה"מלאח" מכל עבר גרו יהודי קזבלנקה הוותיקים (מספרם עלה על 95 אלף בשנת-1950 , לפני שהחלו גלי ההגירה הגדולים לישראל ולשאר המדינות). השכונות: פלאס דה פראנס( ככר צרפת), ליוטה, וורדן, אל הנק, הרווה, ועוד.

    קזבלנקה- מפת שכונות היהודים ומוסדות החינוך (1950).

  6. יוסףה מקיטון

    תודה. נפלא ומעשיר כל כך.