string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

להיאבק נגד הכיבוש ואי השיוויון מתוך האקדמיה: דיון על החרם

נכון, קשה לצפות מתלמידי מחקר שמנסים לשרוד באקדמיה הניאו ליברלית לתמוך בגלוי בחרם אקדמי. מה בכל זאת אפשר לעשות? ולמה אי אפשר לבחור להיאבק רק במעורבות האקדמיה הישראלית בכיבוש? דברים מדיון ראשון מסוגו בחרם אקדמי באוניברסיטת תל אביב

בשבוע האחרון סבלתי קצת מקור. זה נשמע מוזר כשהקיץ כבר כאן, אבל אולי זה היה מה שנקרא בעגת עורכי הדין ה-chilling effect שחשתי לקראת הדיון בנושא החרם באוניברסיטת תל אביב, בו הוזמנתי להשתתף. כשמחשבות כמו למה אני צריכה את הכאב ראש הזה, אני הרי רק אורחת כאן, מה יהיה אם יצטטו אותי או ירצו לראיין אותי בנושא, מה חושב הקהל, מי יופיע לדיון הזה…

משנת 2011 יש חוק בישראל המאפשר להגיש תביעה כלפי מי שקורא להטלת חרם על מדינת ישראל. אני עשויה להיות חשופה להתנכלויות, תביעות וסנקציות כלכליות אם אקרא לתמוך בחרם אקדמי, למשל, כי החוק חל על כל מי שמשתתף בפומבי בקריאה לחרם כולל על מוסדות אקדמיים בשטחים, גם אם אינו יוזם החרם. באפריל השנה אישר בית המשפט העליון בתיקונים מינוריים את נוסח החוק. זהו אחד החוקים האנטי-דמוקרטיים הבוטים ביותר שנחקקו כאן בשנים האחרונות, חוק שמטרתו סימבולית הרתעתית לסמן את כל מי שתומכת במאבק הפלסטיני הלא-אלים באמצעות חרם (אסטרטגיה שבכל העולם נחשבת לכלי מחאה לגיטימי) כעבריינית הראויה לעונש; חוק שמסית נגד קבוצות כמו חרם מבפנים, פרויקט המחקר מי מרוויח מהכיבוש וקואליציית נשים לשלום, ושואף לאיין אותם מהשיח הציבורי.

אך בינתיים, נראה שמי שאיננו מתכוון להסיר את נושא החרם מעל סדר היום הם בכלל ממשלת ישראל וקברניטי המשק והחברה, ביניהם ראשי האוניברסיטאות בביקורם אצל נשיא המדינה ושלדון אדלסון בכינוס חירום בווגאס המשתמשים ברטוריקה הידועה של ״האיום האסטרטגי על קיומה של מדינת ישראל״. המטרה של ההתלהמות התקשורתית הזאת היא לגרום למוביליזציה של גייסות ההסברה, גם של המדינה (ראו למשל את החזית שפתח ״העיתון של המדינה״) וגם של סוכניה העצמאיים וגיוס כספים למלחמות בחזית ה-BDS.

עידן הרשימות השחורות

אני תוצר של שנות התשעים בגילמן ובקשת הדמוקרטית המזרחית. אוניברסיטת תל אביב היא האלמה מאטר שלי, ובה ובקשת עוצב עולמי הרוחני והאינטלקטואלי לעד. אבל ברור לי לחלוטין שהאקלים היום שונה לחלוטין. ראשית כל, מה לא השתנה: מעולם לא דרשו האוניברסיטאות משאבים לחיסול אי-השיוויון בחינוך, שמעמיד את ישראל בשורה אחת עם מדינות כמו מקסיקו, טורקיה וסלובקיה ובתחתית מדד ה-OECD. חייבים לשאול, האם לא זה ״האיום האסטרטגי״ שראוי שיביא את ראשי וראשות האוניברסיטאות לבית הנשיא?

אני רואה קשר ישיר בין אדישותן של האוניברסיטאות לאי-השיוויון בחינוך, להסללה ולאפליה, ולאדישותן למתרחש בשטחים הכבושים, להפצצה של בתי ספר ותשתיות חינוך בעזה, למניעת חופש תנועה ומעצרים סדרתיים של סטודנטים ואנשי סגל פלסטיניים ולהכשרת השרץ של אוניברסיטת אריאל. בשדה הפוליטי ובשדה החברתי, האוניברסיטאות פועלות תחת החוק הפיסיקלי הידוע – חוק שימור ההגמוניה. הרעיון שאנחנו כאנשי אקדמיה ״חופשיים״ מהון ושלטון הוא מופרך מיסודו.

threat
קרב הבלימה של ידיעות. את פלנגות המקארתיזם נוסח אם תרצו ואקדמיה מוניטור תפגשו בקרוב כמנהלים וראשי מחלקות

אז מה כן השתנה? לא רק שבאופן פרדוקסלי, דווקא בעידן הניאו-ליברלי הפכה התלות של האקדמיה בהון ובשלטון לחריפה וקיצונית יותר, בנוסף לכך, בואו נשים את הדברים על השולחן: המהפכה באליטת השלטון הושלמה.

לאליטה החדשה המתנחלית שהיא אליטה ניאו-ליברלית קיצונית, יש שאיפה גלויה לעצב את החברה הישראלית כולה ברוחה ובדמותה. עכשיו יש לה הזדמנות להשלים מלמעלה את המהפכה בחינוך שכבר יצאה לדרך מלמטה. את פלנגות המקארתיזם נוסח אם תרצו ואקדמיה מוניטור תפגשו בקרוב כמנהלים וראשי מחלקות. הדיסציפלינות הביקורתיות, מדעי הרוח ומדעי החברה בכל האוניברסיטאות בעולם פושטות את הרגל משום שההיגיון של מוסד האוניברסיטה כולו הוכפף לרציונל השוק ולצרכיו. בהקשר המקומי, הדיסציפלינה שלנו לא רק ״שמאלנית״ בהגדרה ולכן תהווה מטרה לחיסול ממוקד, גם הידע שהיא מייצרת חסר ערך משום שאינו ידע שיכול לשרת את ההון.

ביקורת הניאו-ליברליזם זוכה היום לתשומת לבה של אקדמיה מוניטור. גם זה נחשב בעיניהם לאנטי ישראלי. משה קלוגהפט, ״הגאון״ שהוביל את הקמפיין הכושל של הבית היהודי (שעליו קיבל סכום דמיוני של 1.2 מיליון שקל!), חתום על הפטנט של היטפלות קטנונית לאנשי אקדמיה ביקורתיים באמצעות ייצור בלתי פוסק של פרובוקציות אינפנטיליות, הכפשות, שקרים, לשון הרע, או סתם הטרדות, אני מאמין של ״מנסים וחלק נדבק״. אבל כל מי ששאלתי לגבי זה, הגיב בהתעלמות מופגנת כאילו מדובר בעדת זבובים טורדניים ולא מזיקים. ההנחה היא שכל עוד האוניברסיטה לא נוקטת בצעדים נגדך, אז לא קורה שום דבר. תסלחו לי על הדימוי הגס, אבל זה כמו שמישהו שבטעות נדבקה לו חתיכת חרא לסנדלים, מבין שזבובים בצדק נמשכים אליו.

שווה להזכיר שכשמרצה אחד, ניב גורדון, החליט לא לשתוק ולהתעלם ותבע (את סטיבן פלאוט מאוניברסיטת חיפה, ב-2006, שהאשימו בפעולה כיודנראט), בית המשפט דווקא פסק לטובתו. אני מבינה את הבחירה האישית לא להקדיש שום תשומת לב או משאבים לתופעה הזאת גם עקרונית וגם פרקטית כשזה נוגע לאינידיבידואלים. אבל בדינמיקה הזאת אפשר לראות איך האקדמיה הניאו-ליברלית משרתת את אליטות השלטון כאשר היא מבודדת ומאלצת אקדמאים לעסוק אך ורק בהישרדות בתנאים של תחרות אכזרית וכ״עמיתי הוראה״ בתנאי העסקה נחותים בהרבה מהדור של המרצים שלנו. בקיץ שעבר בזמן צוק איתן, בהקשר של היסטריית המוביליזציה המיליטריסטית, האוניברסיטה לא היתה אדישה והתריעה שהיא תנקוט בסנקציות נגד ״התבטאויות קיצוניות״ בפייסבוק. זה לא מקרי שהאוניברסיטה כן אדישה לפגיעות לשון הרע נגד עובדיה ולא עושה דבר כדי למנוע את השימוש בטקטיקות הנלוזות האלה, אבל יוצאת נגד ״התבטאויות קיצוניות״ שלכל ברור מתוך ההקשר מהן – מחאה נגד המלחמה. גם כשההתקפה היא על מרכז אקדמי, היא תמיד פרסונלית, ונעשית בסגנון ״רשימות שחורות״ של חוקרים וחוקרות.

זה לא הוגן לצפות שחוקרים וחוקרות צעירים שמנסים לשרוד באקדמיה הניאו-ליברלית יביעו תמיכה פומבית בחרם – השקולה להתאבדות באקלים הפוליטי הנוכחי. את מי ישרת החרקירי הזה? מה שאני כן מאמינה בו בכל לבי הוא שלדור שלנו, דור שצמח לתוך המהפכה הניאו-ליברלית בחינוך, יש את היכולת ואת האמצעים להוביל מהלך של לחשוב מחדש את האוניברסיטה ואת מעורבותה בכיבוש ובהנצחת אי-השיוויון באופן ביקורתי

להתקפות כאלה ולריגול ברשתות החברתיות אחר סטודנטים ומרצות יש ויכולות להיות השלכות חמורות. בעידן שבו תלמידי מחקר חייבים להתנהל כיזמים, בעידן שבו עליהם לייצר הון אקדמי נון-סטופ באמצעות פרסומים עוד לפני שבכלל הגישו הצעת מחקר, כשהן חייבות להתמחות בגיוס כספים ובשיווק המחקר שלהן ולהקדיש לפעילות זו הרבה זמן ומשאבים, באמת כדאי להיזהר ולחשוב מה מעלים בסטטוסים ועל מה מבזבזים אנרגיות. זה לא הוגן לצפות שחוקרים וחוקרות צעירים שמנסים לשרוד באקדמיה הניאו-ליברלית יביעו תמיכה פומבית בחרם – השקולה להתאבדות באקלים הפוליטי הנוכחי. ובאמת, את מי זה ישרת החרקירי הזה? מה שאני כן מציעה ומאמינה בו בכל לבי הוא שלדור שלנו, דור שצמח לתוך המהפכה הניאו-ליברלית בחינוך, יש את היכולת ואת האמצעים להוביל מהלך של לחשוב מחדש את האוניברסיטה ואת מעורבותה בכיבוש ובהנצחת אי-השיוויון באופן ביקורתי.

כקהילה אקדמית, עלינו לגבש אסטרטגיות קולקטיביות שאינן רק דפנסיביות נגד שיתוף פעולה עם גזענות ממוסדת, ועם מי שמרוויח מהכיבוש ומסית נגד הפלסטינים אזרחי ישראל. אם נבחר להיאבק רק במעורבות האקדמיה הישראלית בכיבוש, ניתפס בצדק כמי שמתגייסים להבטיח את מעמדו המבוסס ועתידו המוטל בספק של השמאל האשכנזי באקדמיה. בלי מאבק לשינוי התרבות האקדמית הניאו-ליברלית שכולנו אחראים לה כמו שכולנו אחראים לדיכוי הפלסטינים, בלי מאבק במקארתיזם שמשגשג בחסותה, ובלי מאבק בגזענות הממוסדת במערכת החינוך הישראלית אין אנו אלא משרתי אליטת השלטון האנטי-דמוקרטית והאנטי-חברתית בישראל.

Screen Shot 2015-06-14 at 4.17.18 PM
גם כשההתקפה היא על מרכז אקדמי, היא תמיד פרסונלית, ונעשית בסגנון ״רשימות שחורות״ של חוקרים וחוקרות (צילומסך מתוך העמוד של תנועת אם תרצו)

עיקרון ״הגנת השמאלן״

יש הרבה מה לומר על המעורבות של האקדמיה ושל אוניברסיטת תל אביב בפרט בכיבוש – רשימה חלקית ביותר: האוניברסיטה מתעדפת את קשריה עם הצבא באמצעות מלגות, מסלולים מיוחדים ותארי בזק לקצינים, מהאוכלוסיות החזקות והמבוססות ביותר בישראל, בעוד שמעולם לא נשקלה מדיניות כוללת של העדפה מתקנת לאוכלוסיות מוחלשות. מחקר אקדמי משמש בסיס להצדקות משפטיות ומוסריות של הכיבוש, פילוסופים יושבים בוועדות הקובעות עונשי מאסר לסרבנים, ארכיאולוגים משתפים פעולה עם עמותות הימין הקיצוני בהשתלטות על אתרים ונכסים במזרח ירושלים, אנתרופולוגים עורכים מחקרים במימון הצבא, האוניברסיטאות משתפות פעולה עם ״אוניברסיטת״ אריאל ומפעילות סנקציות קשות במיוחד כדי לדכא פעילות של סטודנטים פלסטינים ולהגביל את חופש הביטוי שלהם.

למה על אקדמאים שהם בעלי סטטוס סוציו-אקונומי גבוה צריך להגן מחרמות ועל אוכלוסיות אחרות פגיעות הרבה יותר למהלך זה לא? מצד אחד, הם מתנגדים לפוליטיזציה של האקדמיה בשם ״החופש האקדמי״ ומאידך לא מהססים לרתום להגנתם את "הגנת השמאלן" נקרא לזה, שהאקדמיה הישראלית היא פרוגרסיבית, שוחרת שלום וביקורתית לשלטון, אז תחליטו – האקדמיה פוליטית או לא?

אך אני דווקא מעוניינת להתייחס למי שטוענים נגד החרם דווקא כשמאלנים. אצל אלה שולט היגיון ההיפכא מסתברא וחוגגת ההתחסדות. רבים מהם חושבים שחרם כלכלי כמו הלחץ על חברת אורנג׳ והחרמת ההתנחלויות זה לגיטימי, אבל חרם אקדמי לא. למה בעצם? מדוע להוציא את האקדמיה מן הכלל ולתת לכל השאר לסבול? למה על אקדמאים שהם בעלי סטטוס סוציו-אקונומי גבוה צריך להגן מחרמות ועל אוכלוסיות אחרות פגיעות הרבה יותר למהלך זה לא? מצד אחד, הם מתנגדים לפוליטיזציה של האקדמיה בשם ״החופש האקדמי״ ומאידך לא מהססים לרתום את "הגנת השמאלן" נקרא לזה, שהאקדמיה הישראלית היא פרוגרסיבית, שוחרת שלום וביקורתית לשלטון, אז תחליטו – האקדמיה פוליטית או לא פוליטית? מצד אחד הם טוענים שהם בעד דיאלוג והחלפת דעות, מצד שני הם מתנגדים נחרצות לכל דרישה לנקיטת עמדה בנוגע לכיבוש, אז על איזה החלפת דעות בדיוק אנחנו מדברים פה, על מצב החסה האורגנית בחוות הבוטיק של ההתנחלות תקוע?

הם טוענים שהחרם לא מאפשר שיתוף פעולה בין חוקרים פלסטינים וישראלים. סליחה, אבל לא התבלבלתם קצת? החרם לא מאפשר שיתוף פעולה או שמשטר הכיבוש וההפרדה לא מאפשר זאת? הם מתנגדים לכיבוש ולממשלה אבל לא מביך אותם בכלל להשתמש ב"הגנת ביבי נתניהו" ולהציג כל ביקורת בינלאומית כאנטישמיות וקריאה להשמדת ישראל. אמנם הגנת ביבי נחסכה מאיתנו במכתב ששלחה האגודה האנתרופולוגית הישראלית לאגודה האמריקאית בניסיון למנוע דיון על ישראל בכנס ה-AAA השנה (זאת דרך אגב פרקטיקה מעניינת מטעם אבירי ״חופש הביטוי״), אבל כן צוין במכתב כי שמה של ישראל הוזכר בתוכנית הכנס יותר משמה של כל מדינה אחרת במזרח התיכון, בתוספת סימן קריאה אחד מני רבים. לינק כמה מביך מה שנאמר שם, זה ממש ביבי באו״ם ואיילת שקד בכנסת – מדוע נטפלים לישראל? ומדוע נטפלים לאנתרופולוגים דווקא? ולמה שלא תחרימו את דאעש ומדינות ערב? וכך יוצא שמכל הטיעונים נגד החרם היו אלה האנתרופולוגים השמאלנים, רובם אשכנזים ואנגלוסקסים, שנזקקו למה שאני מכנה "הגנת הוילה בג׳ונגל.״ בקריאה הציבורית הקולקטיבית הראשונה שלהם מאז 1988 שלט היגיון ההיפכה מסתברא שהציג אותם דווקא כצד החלש, כקורבנות הפלסטינים והקולוניאליזם האמריקאי גם יחד.

בשם 43 חוקרים צעירים התנגדנו לניסיון הזה למנוע דיון בנושא של ישראל (ראו מכתבנו, pdf). אמנם רבים מאיתנו חתמו באופן אנונימי מסיבות מובנות, אבל כן נעשה כאן מעשה קולקטיבי שמסמן שהפציע דור חדש, שלא מוכן להמשיך במסורת הקפיטולציה, האפולוגטיקה וההתחמקות מאחריות של הבכירים והמבוססים יותר מאיתנו. אחת הקלישאות של תומכי החרם, היא שלחץ בינלאומי בסופו של דבר הביא להתמוטטות האפרטהייד הדרום אפריקאי. כמי שעשתה את עבודת השדה שלה בארכיוני האפרטהייד, אני יכולה לומר שזה נכון שהחרם הבינלאומי היה אפקטיבי, אך האפרטהייד קודם כל קרס מבפנים. מה שנתן את האות לקריסה שלהזכירכם היתה מהירה ובלתי צפויה, היה המרד נגד מערכת החינוך בעיירות השחורים. תלמידים וסטודנטים, כולל הסטודנטים בקמפוסים הלבנים שהצטרפו למחאה, פתחו בקמפיין שקרא ל״בלתי-נשלטות״ (ungovernabillity). האפרטהייד קרס כאשר היגיון השליטה ושרשרת המזון האנושית שהוא ייצר איבדו את סבירותן כמה שמסדיר את חיי היומיום – גם של הנשלטים חסרי הזכויות וגם של בעלי הזכויות החלקיות וגם של בעלי זכויות היתר.

גם התנגדות מבפנים וגם לחץ מבחוץ הגיעו בסופו של דבר למאסה קריטית ולנקודת האל-חזור בסוף שנות השמונים. זוהי האפשרות שהייתי רוצה לסמן בהקשר שלנו. אני לא תומכת בחרם כי אני חושבת שרק בזכות העולם ״הנאור״ תנצל ישראל מעצמה. אני תומכת בחרם מפנים, מאהבת ישראל, כאקט של פטריוטיות למרחב הזה וסולידריות עם המאבק הפלסטיני, מתוך נאמנות לרעיון האוניברסיטה כמשרתת החברה ולא כמשרתת השלטון, ומתוך תקווה שלעולם לא תאבד לי לעתידנו בישראל פוסט-אפרטהייד.

עיבוד של דברים שנאמרו בכנס בנושא החרם של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בשבוע שעבר. תודה לנסים מזרחי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רון

    פלצנים… איזה כיבוש בראש שלכם? 1.5% מהאוכלוסייה הפלסטינית מהים לירדן תחת שלטון צבאי.. על זה אתם בוכים?
    אם לא הייתם אטישמיים/שטופים מוח הייתם קודם כל מסמנים את ירדן- מונכרייה שמדכאת רוב של כ-88% פלסטינים, 2 מליון מהם ללא אזרחות
    לבנון-אפרטהייד מובנה בחוק לפלסטינים
    נוצרים בכל מדינות ערב שנכחדים
    הקופטים במצרים שחיים פשוטו כמשמעו-בהרים של זבל, מדוכאים ומושפלים על ידי משטרת מצרים: https://vimeo.com/21231762

    רק בירדן לבד בחודש אחד "שחור" אחד נרצחו 75,000 – בערך כמו כל מלחמות ישראל ביחד
    קטאר מעבידה מליון עבדים בתנאים קיצוניים ובשכר עלוב, במזמן שממנת את חמאס דעאש אלקעידה ולכו תדעו מה עוד..
    שלא נזכיר בטעות את רצח העם ברחבי העולם המוסלמי/ערבי:
    סודן 3 מליון
    אלג'יריה 600,000 – מליון
    סומליה 400-500,000
    קונגו-5.4 מליון במלחמה שנמשכת עד עכשיו
    סוריה 250,000 +
    אני יכול להמשיך עם עוד כמה מליונים אבל הבנתם את הנקודה, תעמולה שקרית במימון מוסלמי/אירופאי/"יהודי ליברלי" = א-נ-ט-י-ש-מ-י-ו-ת

  2. נפתלי אורנר

    כל הכבוד. אם יהיו רבים כמוך, לוחמים ללא פחד, סיכויינו ישתפרו

  3. עמי אשר

    תשאלי את הדרום-אפריקאים בעצמם – והם יגידו לך. עם כל הכבוד לשירים היפים, לאסיפות ולהפגנות, שעון הפוסט-אפרטהייד התחיל לתקתק מהרגע שארה"ב הצטרפה לסנקציות, ולא שנייה אחת קודם.

  4. איש

    אני רק שאלה: איך חרם על ישראל אמור לקדם שוויון בתוכה?

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    תודה להילה. צודקת ב100%. למאבק יש מחיר ולא כל אחד יכול לעמוד בו. העינין הוא שאמנם באקדמיה מספר הפעילים הנאבקים בכיבוש גדול בהרבה מבאוכלוסיה הכללית. אך האוניברסיטאות כמוסדות הן חלק מהמשטר שמקיים את הכיבוש. ואת זה הילה מסבירה יפה, קטונתי. ע׳׳כ החרמת האוניברסיטאות מוצדקת. אם אפשר היה להפריד ספציפית את אותן פעילויות ויחידות באוניברסיטאות הקשורות במישרין בקיום הכיבוש כמו שאפשר להחרים ספציפית תוצרי התנחלויות או חברות הפועלות שם,ניחא . אבל לא נראה לי שזה אפשרי.בכל אופן בלי קשר ליעילות החרם.זה מה שמגיע לישראל. הגיע הזמן שהיא תשלם את מחיר פשעיה ושירגישו זאת גם בשייך-מואניס. קל וחומר במצודת הר-הצופים שהיא כמטחוי יריקה מעיסאויה הכבושה. מספיק להתקרבן ולצעוק ,,שואה׳׳ כהצדקת כל עוולה( ומי מאיתנו בעיקר יוצאי אירופה כמוני לא השאיר שם בני משפחה שעלו בעשן המשפות השמימה) ו,,אנטישמיות׳׳ על כל ביקרת נגד המשטר הישראלי.

  6. הילה דיין

    אין בכוונתי להתייחס כאן למי שמכחיש את מציאות הכיבוש או את מעורבות האקדמיה בכיבוש. אבל כן אני רוצה להתייחס לביקורת רצינית מאד שחשוב לי לענות לה. כתב לי אדם יקר לי שדעתו חשובה לי, שיש לדעתו סתירה פנימית בעמדה שלי כי אם הלקח מקריסת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הוא שהוא קרס קודם כל מבפנים, מה שצריך הוא לא שישראלים מבפנים יצהירו על תמיכתם בחרם מבחוץ אלא להיאבק מבפנים. הוא טוען שתמיכה מוצהרת בחרם היא אחד הדברים שישראלים יכולים לעשות כדי להפוך את עצמם ללא לגיטימיים כבני ברית לנתחים נכבדים מהאוכלוסייה הישראלית, היהודית כמובן, אשר נגרסים תחת המכבש הניאו ליברלי. הוא טוען שצריך להימנע מהצהרות כאלה ולעסוק רק במאבק פנימי נגד אי השוויון. הוא כתב בנוסף שברור שלי קל לעשות זאת כמי שלא גרה כאן ולא עובדת כאן ושאל כיצד הצהרה כזו תתרום לקריסת האפרטהייד מבפנים?

    אלה הן טענות רציניות. אבל ראשית חשוב לי להדגיש, במיוחד לטובת לחברי ששואפים גם לצאת ללימודים או לעבודה בחו"ל שלא ישגו באשליות. אקדמיה מוניטור ערכו כנס באוניברסיטת תל אביב שבועיים לפני הכנס המדובר למעלה. הם הציגו שם נתונים על ישראלים ביקורתיים בחו"ל – מי מממן אותם ואיפה הם עובדים. כך שזה לא נכון ש"קל" לי לתמוך בחרם מבחוץ, כי אין כל כך הבדל בין לתמוך מבחוץ או מפבנים. דווקא בחוץ מלחמות החרם הרבה יותר אכזריות ואנשים מפוטרים או לא מקבלים משרות (ראו מקרה סטיבן סלייטה). אני לוקחת סיכון ממשי שיטפלו אלי באמסטרדם לאור הקריאה לחרם. גם לאמסטרדם כבר הגיעו פלנגות אקדמיה מוניטור. הסיבה היחידה ש"קל" לי יחסית לעשות את הצעד הזה פה היא שיש לי שם קביעות, מה שיש להרבה אקדמאים שלא עושים דבר כדי להוקיע את מעורבות האקדמיה בכיבוש. בגלל ההגנה והבטחון התעסוקתי שלי שם אני יכולה להרשות לעצמי להטיל את ראשי על הגליוטינה ולדבר גם בשם אלה שאינם יכולים להתבטא בחופשיות כי מעמדם באקדמיה לא מאפשר זאת.

    לגבי הטענה השניה, טענה חשובה מאין כמוה שראוי להתייחס אליה ברצינות רבה. הטענה הזו מניחה שמאבק נגד הכיבוש לא פופולרי פה, מה יש להגיד, זה נכון. אבל אני לא מסכימה עם הדיכוטומיה שלהאבק נגד הכיבוש משמע להפנות גב למאבק החברתי. כאשר כל האפרטוס של האקדמיה מוקדש לחלוקת מלגות לקציני צה"ל ולא לאוכלוסיות מוחלשות הרי שצריך להיות ברור שהדברים האלה קשורים זה בזה. ההנחה של טוען הטענה זה שכדי לשנות משהו פה, צריך לגייס את ההמונים קודם כל כדי להאבק במציאות הניאוליברלית. אני חושבת שהוא שוגה משתי סיבות, ההמונים לא יצאו בהמוניהם נגד הניאוליברליזם כי כולם ניאוליברלים – זו הגמוניה וציונות זו הגמוניה ולכן זאת אשליה (שלוקים בה רבים לצערי במאבק המזרחי) לצפות שמאבקים חברתיים יצליחו לגייס המונים לשינוי מערכתי יותר מאשר מאבקי כיבוש. לצערנו שני המאבקים האלה מתרחשים בשוליים וייותרו שוליים עד שלא נצליח למצוא דרכים לשלב ביניהם ולקשור ביניהם. אי אפשר לשאוף לסיים את משטר ההפרדה הישראלי בלי להתייחס לשאלת האחריות לכיבוש. מה שצריך זה לחשוף באופן ביקורתי את הקומון סנס הישראלי שמאפשר את העוולות הפוליטיות והחברתיות מבלי לשאוף לדבר בשם "העם" או לפנטז על גיוס ההמונים המזרחים, שמה לעשות, רובם, כמו רוב הישראלים, ציונים ניאוליברלים. ככל שנראה שההגיון של מערכת ההשכלה הגבוהה הוא שירות להון ולכיבוש מחד והפניית עורף לחברה מאידך כך נחשוף את האופן שבו פושטת האקדמיה את הרגל, כלומר העבודה היא לערער על הנחות היסוד של ההתנהלות של האקדמיה, עד שהן יראו באור לא-הגיוני. כיצד הקריאה לחרם מבפנים תורמת לכך? כי היא מאפשרת לדבר באופן ישיר על מעורבות בכיבוש, ומתוך ההגיון של הלחץ מבחוץ יש אפשרות לייצר דיון על הנחות היסוד מפנים. אקדמאים ישראלים לא יכולים להשאר אדישים לקריאת החרם. כל הטיעונים השמאלניים שלהם נגד החרם מופרכים. במקביל זה לא הגיוני להתייחס רק למאבק בכיבוש (להענות לדרישות החרם) בלי לדבר על אחריות חברתית של האקדמיה. אם נעשה רק את זה לא עשינו שום דבר. אני מאמינה ביחד, כקהילה אקדמית, אנחנו יכולים לעשות עבודה רצינית על בסיס ידע אמפירי שיחשוף את סדר העדיפויות המעוות של האקדמיה הישראלית שמתעדפת את הכיבוש ומפנה את גבה לחברה. אנחנו יכולים להציג את האקדמיה כמוסד לא "בר קיימא," כמוסד שמתנהל באופן "לא הגיוני" עם סדר עדיפויות מעוות. המאבקים החברתיים חשובים מאד, אבל במקום לשאוף שהעם יצטרף אליהם, התפקיד שלנו דרך המאבקים האלה הוא לשאול שאלות יסודיות על מה שמגדיר כאן את הקומון סנס של "העם" וזאת המשמעות של "מאבק מבפנים".

  7. דןש

    לנו איכפת מה קורה במדינת ישראל – מדינתנו. מדינה המתפארת ( ולא רק מתפארת ) בדמוקרטיה שלה, ביחס האנושי כלפי האחר ובטוהר הנשק ( עד כמה שנשק יכול להיות טהור ). כאשר קיימים חריגות או "קילקולים" בתחומים האלה נקים קול גדול על מנת לשוב למסלול הישר.
    אתה מביא דוגמאות ממדינות אפלות וכאלו שאינם מייחסים חשיבות עליונה ליחסי אנוש. האם אתה חפץ לדמות להן ? – אני לא !!!

  8. ברוך "ההומו" אורן

    תודה, טקסט חשוב מאוד.