• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

השעה היא לנצח יום ראשון, חמש אחר הצהריים

כשקוראים בעיתון על הורים שהרגו את ילדיהם, בשוגג או במתכוון, אפשר לצקצק בלשון, אפשר אפילו לשבת לרגע ולחשוב עליהם ואז לעבור הלאה. לא בהצגה הזאת. על ״נדנדות״ של תהל-רחל רן
דנה ג. פלג

סופרת, משוררת ומתרגמת, חברת "מאבק סוציאליסטי". בעברה בעלת טור בנושאים להט"ביים, ופעילה בקהילה הבי-פאנסקסואלית בישראל. היום מתגוררת עם משפחתה בסנטה קרוז, קליפורניה, ופעילה במאבקים מקומיים.

המחזה הזה מצמית בה במידה שהוא מרתק. מבעית בה במידה שהוא שובה את הצופים, בוודאי את הצופה שחתומה על המלים האלה. ואם רציתי לברוח ממנו, היה בי גם חלק שהיה דבוק לכיסא באולם הקטנטן של תיאטרון הסימטה. הפסקה הקצרה שמתארת את ההצגה לא מעבירה את אפס קציה של הדרמה שמגולל המחזה: "המחזה מתרחש בבית חולים פסיכיאטרי, לשם נשלחת שרה להסתכלות בעקבות מעשה נורא שעשתה. יעל, שכנתה וחברתה הקרובה, לא נוטשת אותה ובאה לבקרה מדי יום. זהו מחזה על אהבה ושנאה, מסירות וחברות ללא תנאי". שרה, גיורת שעלתה מגרמניה, רוצחת את שתי בנותיה. היחסים בין יעל לשרה הם "ללא תאוות בשרים", כדברי יעל בפתיחת המחזה, ואני חושבת על המאמר המפורסם של אדריאן ריץ', "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי", שמדבר בדיוק על זה, על הרחבת ההגדרה הלסבית לקשרים בין נשים שחתרו תחת הפטריארכיה, בין אם היה בהם סקס ובין אם לאו, בין אם זכו להכרה ובין אם לאו.

אבל הקשר הזה לא שורד את הפטריארכיה. אם בפטריארכיה גברים נדרשים להוכיח את גבריותם, בכוח או באון מיני, הרי שנשים נדרשות להוכיח את אמהותן. ובקשר הזה יש תחרות, גם אם מוסווית בתחילה, על האמהוּת לילדותיה הרצוחות של שרה, שיעל היתה להן כאם: "הילדות שלך היו כל החיים שלי, הם היו הנשימה שלי הדופק שלי, בחודש האחרון הן קראו לי אמא", היא זועקת לשרה.

יעל מורדת בפטריארכיה ומסרבת להקים משפחה: "אף פעם לא רציתי שיהיו לי ילדים, בשביל מה? שימותו לי באיזה שהיא אגדה שקרית? בכביש ללא מוצא? במעבר חצייה? בשדה מוקשים שמחר ייהפך לשדה פרגים?", היא לועגת לאופן שבו מטיפה הפטריארכיה לנשים ללדת ילדים, לשלוח אותם למות במלחמות או סתם ברשלנות פושעת, ואז להנציח את זכרם בטקסים וסמלים נטולי חיים. אבל היא משלמת על כך מחיר כבד. "אותך צריך לאשפז! אשה שלא רוצה ילדים צריך לאשפז אותה במוסד סגור לכל החיים", מדברת הפטריארכיה מגרונה של שרה.

תהל רן
״נדנדות״. בהצגה הזאת, בא לידי ביטוי הפחד הגדול ביותר של כל הורה. עד עכשיו טעיתי לחשוב שזהו הפחד מפני מות הילד. לא היא: זהו הפחד שההורה עצמה תמית את בתה-שלה. צילום: נורית מוזס

יעל מסרבת לתכתיבים ששרה נענית להם בשמחה. היא מתגיירת, עולה לישראל, נאבקת בבעל לשעבר שרוצה להחזיר את הבנות לגרמניה. לכאורה מתאימה לכל המיתוסים הציוניים, עונה לכל הציפיות. והיא דוקא זו שלא מסוגלת להתמודד עם נטל האימהות. והאמת? אחד הדברים המפחידים ביותר במחזה הזה, הוא האופן שבו הוא משתקפים בו הפחדים התהומיים, הקשים ביותר. כי כשקוראים בעיתון על הורים שהרגו את ילדיהם, בשוגג או במתכוון, אפשר לצקצק בלשון, אפשר אפילו לשבת לרגע ולחשוב על הילדים המסכנים, שחייהם נקטעו. ואז אפשר לעבור הלאה, לעמוד הבא, לידיעה הבאה, למטלה הבאה. לא בהצגה הזאת. בהצגה הזאת, בא לידי ביטוי הפחד הגדול ביותר של כל הורה. עד עכשיו טעיתי לחשוב שזהו הפחד מפני מות הילד. לא היא: זהו הפחד שההורה עצמה תמית את בתה-שלה.

והורים עושים זאת, מכוחן של נסיבות. הם עושים זאת, לרוב ללא שליטה. הם עושים זאת מתוקף כוח חזק הרבה יותר מהכוח החברתי שגרם להם להביא ילדים. לא תמיד מדובר במוות שבא עם תעודת פטירה רשמית וקבר. לפעמים זה יותר ממוות אחד. תהל-רחל רן, המחזאית והשחקנית, יודעת. בסיפור החיים שלה היא נרצחה בפעם הראשונה כשגורשה מביתה, ואחר כך מבית אומנה, כשעברה ניצול מיני והוכתה ונוצלה ואושפזה. והיא הצליחה לקום כל פעם, ולכתוב את ספריה ואת המחזות שלה, ולשחק ולזכות באהבה גדולה. אז הנה אני מוצאת כאן נקודה אופטימית, כי אני חייבת, כי אני לא יכולה להסתכל אל תוך התהום הזאת יותר מדי. כי גם לי יש ילד, וכמו כל הורה, גם אני עברתי רגעים קשים בהורות. והיה לי כוח, והמון תמיכה מסביב, ובעיקר שפיות, מה שכנראה נעדר מהסיפור של שרה.

אבל אין הורה שלא מכירה את הקשיים האלה, את הרצון להיעלם, שהם ייעלמו. עם כל האהבה הגדולה, הקשיים האלה נמצאים שם. ואנו מתבקשות להתכחש אליהם, להפוך לאמהות מופלאות ומושלמות ששורדות הכול, ובין לילה, בבקשה. אחרת איזה מין אימהות אנחנו. איזה מין בני אדם אנחנו, ומהי זכות הקיום שלנו בעולם כזה, במדינה שכזאת, שבה השכול הוא חלק מהשגרה, חלק ממחזור חיים מעוות.

אבל אין הורה שלא מכירה את הקשיים האלה, את הרצון להיעלם, שהם ייעלמו. עם כל האהבה הגדולה, הקשיים האלה נמצאים שם. ואנו מתבקשות להתכחש אליהם, להפוך לאמהות מופלאות ומושלמות ששורדות הכול, ובין לילה, בבקשה. אחרת איזה מין אימהות אנחנו. איזה מין בני אדם אנחנו, ומהי זכות הקיום שלנו בעולם כזה, במדינה שכזאת, שבה השכול הוא חלק מהשגרה, חלק ממחזור חיים מעוות. הפטריארכיה שמבקשת מאיתנו ללדת את הילדים מבקשת מאיתנו שנשלח אותם למלחמה, להירצח ולרצוח ילדים של אחרים. וכשיעל, הלוא היא תהל-רחל, מסרבת ללדת היא עדיין לא חומקת מאותו גורל. כי הילדות הן הרי גם הילדות שלה.

אז אולי החיים מספקים נחמה, אני חושבת לעצמי. רוב הילדים לא נרצחים, נכון? והילד שלי בסדר. אבל לא במחזה. במחזה השעה היא לנצח יום ראשון, חמש אחר הצהריים. ואם זה לא ברור, תהל-רחל רן וגבריאלה ברשמן הן שחקניות מופלאות, והשירה של ברשמן בגרמנית קורעת את הלב לחתיכות קטנות. ויש עוד נקודה מעניינת, והיא משחקי השחור-לבן. האשה הגרמניה, הלבנה והזרה לכאורה, אבל למעשה התגלמות האידיאל של הציונות האירופאית, לעומת האשה הכהה, המזרחית. יהודיה ובת המקום לכאורה אבל למעשה התגלמות הסיוט הציוני, זו שנדחקה לשוליים. זו רוצחת וזו נרצחה בילדותה ונשארה בחיים. והנה עוד עניין בלתי פתור שהמחזה הזה מעלה. כמו שאמרתי, תשובות אין שם, גם לא אופטימיות גדולה. רק מבט. וזה מספיק.

נדנדות
כתיבה ובימוי: תהל-רחל רן
משחק: גבריאלה ברשמן, תהל-רחל רן
תיאטרון הסמטה ביפו

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.