פה שצריך לסתום עם זונדה

מדוע מתעקש השלטון להאכיל בכפייה את שובתי הרעב? בדיוק בגלל שמעשה זה מהווה עינוי בפני עצמו, בדיוק בגלל שזהו אקט משפיל ושובר רוח. על הצעת החוק להזנה בכפייה – חוק פוליטי המהווה זלזול במוסר ובאתיקה הרפואית
רוחמה מרטון

ד"ר רוחמה מרטון היא המייסדת והנשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם

אסיר פלסטיני, מה יש לו בחייו? יש לו חייו ויש לו קולו. ולעתים, כשזה ממש חשוב לו, הוא מוכן לתת את חייו כדי להשמיע את קולו. את זה בדיוק ממשלת ישראל, זו שכלאה את אותו אסיר פלסטיני, בהחלט לא אוהבת. על כן הממשלה רוצה להשתיק את מחאת האסיר הפלסטיני.

הצעת החוק להזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב שאושרה השבוע בממשלה, רואה באסיר שובת הרעב פה שצריך לסתום עם זונדה.

זו ממשלה שאוהבת חוקים, בעיקר את החוקים שהיא מחוקקת, תוך התעלמות מחוקים אחרים (למשל החוק להגנת החולה או האמנות הבינלאומיות של מלטה ושל טוקיו). ויש למחוקקים הצדקות ונימוקים: המחוקק דואג להציל את חייו של שובת הרעב מחד, ומאידך רואה בו עוד סוג של מחבל פלסטיני מתאבד הרוצה להרוס את מדינת ישראל, כמו כל מחבל מתאבד אחר.

הצעת חוק זו עומדת בניגוד לעמדתה של הקהילה הרפואית בארץ ובעולם. ההתנגדות לחוק האכלה בכפייה נובעת הן מהפן המוסרי-אתי והן מהפן המעשי. האכלה בכפייה הנה פרוצדורה אכזרית, אלימה ומשפילה המסכנת את המטופל בפציעות, בחנק ובזיהומים ואשר עלולה להביא למוות. האכלה בכפייה אינה הצלת חיים, אלא סיכון החיים או אבדן החיים. זהו אקט המזוהה בעולם כולו עם עינויים האסורים בחוק ובאמנות בינלאומיות שונות, הרואות בו צורה של דיכוי וענישה מהקשים שיש.

אם כך, מדוע מתעקש השלטון להאכיל בכפייה את שובתי הרעב? בדיוק בגלל שמעשה זה מהווה עינוי בפני עצמו, בדיוק בגלל שזהו אקט משפיל ושובר רוח. זאת יש לדעת: העינויים באשר הם נועדו רק לדבר אחד – לשבור את רוחו ואת גופו של המעונה, של משפחתו ושל החברה הסובבת אותו. אין להאמין לשקר הנפוץ כי עינויים נועדו לספק מידע. הם לא. האכלה בכפייה, שהיא עינוי גופני ונפשי נועדה גם היא, כמו העינויים בידי השב"כ, לאותה מטרה בדיוק: לדכא ולשבור את גופו ורוחו של האסיר שובת הרעב.

החוק להאכלה בכפייה הנו חוק פוליטי המבקש לדכא שביתה פוליטית. האסירים שובתי הרעב מוחים על עצם המאסר המנהלי, שהוא מאסר ללא משפט. הממשלה תובעת מרופאים להוציא לפועל את החוק שהיא מבקשת לחוקק, כלומר – שרופאים יבצעו את הפשע (החוקי) הזה באסירים שובתי הרעב, בטענה השקרית שהרופאים מחויבים להצלת חיים ואי לכך הם חייבים לבצע את ההאכלה בכפייה.

העינויים באשר הם נועדו רק לדבר אחד – לשבור את רוחו ואת גופו של המעונה. אין להאמין לשקר הנפוץ כי עינויים נועדו לספק מידע. הם לא. האכלה בכפייה, שהיא עינוי גופני ונפשי נועדה גם היא, כמו העינויים בידי השב"כ, לאותה מטרה בדיוק: לדכא ולשבור את גופו ורוחו של האסיר שובת הרעב

הרופאים המתנדבים של עמותת רופאים לזכויות אדם (רל"א), שטיפלו בשובתי הרעב בשנים 2011-2012, השכילו להביא את השובתים לכך שלא יחריפו את שביתת הרעב ויסכימו לקבל מינרלים שיעכבו את הידרדרות בריאותם. הם אמנם מסכנים את בריאותם ואת חייהם, אך יכולים להחזיק מעמד בחיים גם למעלה ממאה ימים רצופים. ואילו בשנים קודמות, בעיקר בשנות השמונים, כאשר רל"א לא היתה בתמונה, האכלה בכפייה גרמה באופן ישיר למותם של חמישה אסירים.

אך מעל להיבט המעשי הזה נמצא העיקרון של כבוד האדם, רצונו החופשי (החופש היחיד שיש לאסיר) ונאמנותו של הרופא לאדם החולה. נאמנות זו אינה ניתנת לחלוקה או להמרה בשום נאמנות אחרת. אם רצונו של האסיר למחות באמצעות שביתת רעב – אין לכפות עליו טיפול בניגוד לרצונו ובניגוד לכבוד האדם שלו. אין זה מתפקידה של המערכת הרפואית להיות כלי משחק פוליטי בידי הממשלה. התנגדותה הנחרצת של הקהילה הרפואית בישראל – בתמיכת ארגוני בריאות וזכויות אדם בינלאומיים – עיכבה במעט את המירוץ החפוז והמביש לאישור החוק בשנה שעברה.

ישנה סכנה שהחוק יעבור, אך אני מאמינה כי רופאים אינם עושי דברם של השלטון. טענתו של ראש הממשלה משנה שעברה שנשמעה שוב מפיו של השר לביטחון פנים השנה, כי הוא בטוח שימצא רופאים שיסכימו להאכיל בכפייה, הנה זלזול מופגן במוסר ובאתיקה הרפואית וחסרת כל בסיס במציאות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    על מנת להיות ברור אני נגד ההאכלה בכפיה.
    יחד עם זאת אינני חושב שהחוק בא על מנת לענות ולהשפיל ולשבור את רוחם של האסירים/העצירים. עצם שביתת הרעב מהווה עינוי והישיבה בכלא משפילה ומדכאת את רוחם של האסירים, במיוחד את אלו ששנים לא הוציאו נגדם כתבי אישום ולא נדונו בפני בית המשפט.
    החוק האומלל בא מתוך החשיבה, שאסור לתת לעשרות אסירים ואפילו לאסיר אחד למות במהלך שביתת הרעב.
    הפתרון היחיד למנוע את שביתת הרעב והצורך להאבק בה הוא להיות יותר קשובים לאסירים, להוריד גזירות מיותרות ( המהוות עונש נוסף על המאסר ), להפיח בהם תקווה לשנוי מצב ובמיוחד לשחרר את כל העצירים שגם לאחר שנתיים לא הוגשו כנגדם כתבי אישום.