string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

פרשת ילדי תימן: והיא זכרה שהחזיקה בידיה תינוק בריא ויפה

לקראת יום המודעות בפרשת ילדי תימן בשבוע הבא: מקבץ נוסף של עדויות מטלטלות, היסטוריה שבעל פה שמתחילה לקבל הדים רועמים יותר ויותר ולבקש תשובות. אנחנו מביאים כאן את הסיפורים כמות שהם
העוקץ

במהלך קום המדינה ובמשך עשור ויותר נחטפו אלפי תינוקות וילדים מהוריהם ונמסרו או נמכרו למשפחות אשכנזיות בארץ או אחרות בחו״ל. אין דרך יפה לנסח את זה, גם אין דרך אחרת. קשה לשכל וללב לתפוס את זה, אבל אין עדות שלא מותירה זעזוע. הדרישה מהמדינה להכיר בפשע ובעוול האיומים האלה היא דרישה מהותית ממי שמבקשת להתקרא מדינה, בטח זו שהקמתה הייתה קשורה בפשע הזה.

החל משנה שעברה התחלנו לציין את יום המודעות והזיכרון לחטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן. לאט לאט נחשפות עוד משפחות ועוד סיפורים, ומתברר שהכאב והחיפוש עדיין נוכחים בחייהם של אנשים וכך גם התקווה למצוא ולהתאחד עם אחיהם או אחותם ולברר מה עלה בגורלם. התהליך הזה חשוב עבור המשפחות וההורים: חלקם חשים כאב, אשמה ובושה על היעלמות ילדיהן וזקוקים ללגיטימציה הזו כל עוד המדינה לא מעניקה אותה. (שלומי חתוכה)

ימי המודעות שיתקיימו בשבוע הבא הם ביוזמת עמותת עמר״ם ומתקיימים בשיתוף מכון שחרית בתל אביב (לפרטים), אישה לאישה בחיפה (לפרטים) והקרוסלה בירושלים (לפרטים)

>> למקבץ העדויות הקודם

>> עוד על פרשת ילדי תימן

nurses
אחיות מטפלות בילדי עולי מבצע ״מרבד הקסמים״ בראש העין, 01.10.1949. צילום: טדי בראונר, לע״מ

+   +   +

בתמונה, היחידה שנותרה שלה, גמרה (לבנה) פריאנטי, בת להורים ילידי טוניס שעלו לארץ בשנת 1952 והשתקעו במושב גילת. מספר חודשים לאחר מכן כשהיא בת שנה וחצי התעוררה עם חום ודלקת עיניים. רופא המושב בו התגוררו בדרום הארץ הורה להעבירה לבית החולים הדסה (בירושלים דווקא, מרחק רב) וכך עשו הוריה. היא אושפזה ואחרי מספר ימים באו לבקרה אמה ודודתה. היא כבר החלימה והבריאה, ונותרה עם תחבושת בעין אחת, אבל נותרה באשפוז.
מדוע נותרה שם? שאלתי. ככה זה היה אז, נעניתי. לא שאלו שאלות.

הן שבו לביתן. כמה ימים לאחר מכן התקבל מברק במושב: בתכם מתה. אביה ודודה מיהרו לבית החולים אך נתקלו בחומה בצורה. גופה לא ראו, גם לא קיבלו תעודת פטירה או מקום קבורה. הצוות הרפואי השיב את פניהם ריקם והם חזרו כלעומת שבאו.

האמינו? שאלתי, ונעניתי: לא האמינו שהממסד ישקר. זה היה אז.

באותו שבוע בו שמעתי על הסיפור הזה לראשונה שמעתי גם ציטוט של אמא "מאמצת", אשכנזייה, שילדה ילד בבית החולים והוא נפטר. אמרה לצוות: ״בלי ילד אני לא יוצאת מפה." קיבלה לידיה תינוקת ויצאה.

לבנה פריאנטי (האחות, שנולדה שמונה חודשים אחריה ונקראה על שמה)

2

+   +   +

השנה 1950, שער עלייה. זוג הורים, עולים חדשים מתימן, מתגוררים באוהל עם שני ילדים בני ארבע ושנתיים ותינוק בן שישה חודשים. יום שישי של חורף קר, מחממים עם פרימוס על נפט. האמא צריכה לקחת את בן השנתיים ששמו מרדכי לרופא או לגן (פרט זה לא ממש ברור), משאירה את בת הארבע, יפה, עם התינוק, והולכת לדרכה. בחצי הדרך שומעת קול קורא: אמא אמא. פונה לאחור ורואה מרחוק את יפה רצה אליה ומנסה לומר דבר מה… מתקרבת ושומעת את המלים: אש אש שריפה. משאירה את שני הילדים ורצה לכיוון האוהל מלא העשן. מסביב המון אנשים, שכנים, שלא יודעים שיש תינוק באוהל.

היא לא חושבת יותר מדי: נכנסת ללהבות, שולפת את התינוק שבינתיים אחזה בו ובמיטה אש ורצה החוצה. היא מכניסה אותו בין כנפי מעילה ומכבה את האש ואז מסתבר הכוויות די קשות וצריך להגיע לבית חולים במהירות האפשרית. לאחר סיבוב מפרך היא מגיעה לבית החולים צריפין, מניחה את התינוק די מיואשת ובאיומים מודיעה שהיא לא זזה משם עד שהם מתרצים ומטפלים בו… נזכרת שהשאירה מאחוריה שני ילדים ובעלה אמור לחזור מעבודת הדחק וממהרת לחזור.

אחסוך מכם את הדרמה ואת חודשי ההחלמה של התינוק ונתקדם הלאה. באחד הימים שהיא מגיעה לבקר את התינוק, מבשרים לה בצער שאין תינוק. האשה, למודת קרבות וסבל מחיי היום יום, לא מוותרת ומקימה מהומה. היא מבקשת לראות את מה שנותר, לא משתכנעת מהתשובות ויוצאת לסיבוב חיפוש בחדרים. לבסוף מגיעה למסדרון שבו יושבים מספר אנשים גברים ונשים ומולם דלת. פותחת את הדלת ומאחורי פרגוד במיטה שוכב לו העולל… היא לוקחת אותו ויוצאת את שערי בית החולים בריצה.

התינוק הזה הוא אני, והאשה האמיצה והיקרה היא אמי ז"ל, בתיה פור בוכראי.

יהודה פור בוכראי

yehude

+   +   +

הייתי בן שבע או שמונה כשסבתא שיקרה לי בפעם הראשונה. מכרה לי סיפור על ילד שנולד לה קצת לפני אבא שלי ונעלם. אני שהייתי בסך הכל ילד קטן ומאוד אהבתי אותה, האמנתי לכל מילה. בהמשך בכלל הסתבר שזה הילד השני שנעלם לה, לטענתה כמובן, ואני עדיין לא הבנתי שהיא משקרת.

בשנים שעברו מאז, גיליתי שיש אלפי שקרנים כמותה (אגב, כמעט כולם תימנים), ושכנראה כולם גם תיאמו ביניהם את הסיפורים, לא יודע מתי, אולי במחנה חאשד לפני העליה לארץ. כנראה חשבו איך לעקוץ את המדינה, אז החליטו לספר שנעלמו להם ילדים ולקוות לפיצויים. לא ייאמן מה אנשים יעשו בשביל כסף, טוב נו למה אפשר לצפות, תימנים…

אבל לא הלך להם, שיטת "מצליח" לא הצליחה הפעם. שלוש וועדות חקירה בדקו והגיעו למסקנה שלהד"מ: סבא וסבתא שלי, שני שקרנים, הם ועוד אלפי הורים כמותם, כך קבעו הוועדות. והאמת, חשבו אתם בהיגיון, באמת נראה לכם שדבר כזה היה יכול לקרות? נראה לכם הגיוני שנעלמו אלפי ילדים סתם כך והאדמה לא רועדת מאז ועד היום? נראה לכם הגיוני שאם הסיפור הזה היה קורה באמת, לא הייתם לומדים על זה ב"תולדות הציונות"? כל בר דעת מבין שזה קשקוש מוחלט, סתם ניסיון עלוב לסחוט כספים מהממסד (אולי הם קינאו במקבלי השילומים).

האמת שעכשיו רוב השותפים לתרמית כבר נפטרו, כולל סבא וסבתא. לפחות לא ישקרו יותר.

אז ככה. לסבא וסבתא שלי נעלם בן אחד, גמליאל, בסוף שנות ה-40, ובן נוסף, אמנון, בתחילת שנות ה-50. בשנות ה-60 עברה סבתי אשפוזים פסיכיאטריים כי לא הצליחה להתמודד עם האובדן. במשפחה התביישו לדבר על זה. אני לא חושב שיש במה להתבייש. עשרות שנים אחרי, סבתא שלי עדיין הייתה משאירה את כל התריסים בבית פתוחים, ביום ובלילה, בקיץ ובחורף, כדי שאם מישהו מהם יחזור, שלא יחשוב שאין אף אחד בבית.

לאורך כל שנות נעוריי, אבא שלי לא היה נרדם עד שהייתי מגיע הביתה, גם כשזה היה לפנות בוקר:
– "תובל, זה אתה?"
– "כן".
– "לילה טוב".
לקח זמן עד שנפל לי האסימון למה זה ככה.

אחרי הברית של גלעד, בני האחרון, דודתי אחות אבי ניגשה אלי, חיבקה אותי ובכתה, "רציתי שתקרא לו בשם שמתחיל בגימ״ל, אבל התביישתי לבקש". גמליאל, אח שלה, עדיין יושב לה בראש בכל יום, בכל שעה. 60 שנה אחרי, חיים את הטראומה, והאובדן עדיין מהדהד.

תובל מדמון

madmon

+   +   +

תאריך הלידה שלי הוא 21.12.53. נולדתי עם אחי התאום בבית חולים העמק בעפולה להורים ממוצא טוניסאי, יעקוטה ומאיר כהן ז״ל. גרנו במושבת יבנאל. לאמי היו צירי לידה, והיא נסעה לטבריה לבית החולים הסקוטי – שם אמרו לה שיש לה תאומים והיא נלקחה בדחיפות לעפולה. אחרי הלידה הודיע לה צוות בית החולים שאחד התינוקות נפטר והבת נשארה. וזו אני. כל השנים סיפרו שאחי התאום נפטר בלידה.

לפני חמש שנים נגנב התיק שלי יחד עם תעודת הזהות. הלכתי למשרד הפנים לחדש ואז תוך כדי הודיעו שאיני נמצאת במרשם אוכלוסין. תמוה בעיני. התחתנתי, יש ילדים, יש נכדות. תודה לאל. לפני שנתיים וחצי בערך שוב הייתי במשרד הפנים להחליף את שם אמי ז״ל מעברית לערבית, ממרגלית ליעקוטה, ושוב היתה בעיה. כשאמרתי להם שאני תאומה ואחי נפטר בלידה הרימו גבה, בדקו, ולאחר זמן ממושך אמרו שאחי חי כי אין תעודת פטירה… תקחי חוקר פרטי, עדיף, ככה אמרו. מאז חיי נהפכו יותר ויותר עצובים. הרגשתי שאני חייבת למצוא את החצי השני שלי. פניתי לבית חולים בעפולה ואמרו שכל הארכיון נשרף. פניתי לעורך דין שמייצג את חטופי ילדי תימן והוא אמר שאין סיכוי למצוא וזה מסובך. פניתי לחיפושי משפחה וקרובים באתר הפייסבוק ומישהי מתנדבת ניסתה לעזור… ניסיתי דרך הפייסבוק לפנות לעזרה וכתבו לי שרק ב-2066 ייפתחו תיקי אימוץ ואנחנו כבר נהיה בעולם הבא.

לא ידענו שאני חלק מהסאגה של סיפורי וחטופי ילדי תימן וכלל  עדות מזרח. אבקש כל עזרה כדי שאוכל להגיד שאחי התאום חי… אני בטוחה שהוא הקים משפחה ויש לו הורים משלו… שהוא בטוח שהם שלו. פניתי לחברי כנסת ואמרו שהנושא רגיש ולא מתעסקים בזה. איפה שאני מספרת חוסמים אותי. מקווה לא להתייאש.

אילנה קרסנפיור

ilana

+   +   +

בתחילת שנת 1953 נולד בחיפה, בבית היולדות "אימהוּת", תינוק, בן בכור להוריו. הם לא זכו לקחת אותו הביתה, כי נאמר להם שהתינוק מת בלידה. ההורים לא ראו את הגופה ולא נמסר להם מקום הקבורה. לא נתנו להורים לראות את הגופה או לדעת איפה הקבר של הילד שלהם? היום זה נשמע פסיכי, אבל אז בשנות ה-50' אנשים לא התווכחו עם הממסד הרפואי. התינוק הזה הוא דוד שלי, שנולד להורים עולים מדרום אפריקה ממייסדי מושב "הבונים".

האמא של התינוק, סבתא שלי, זכרה שהחזיקה בידיה "תינוק בריא ויפה", ועד יומה האחרון חיה עם הרגשה מנקרת שהתינוק לא מת, ומשהו פה מסריח. החלטנו לחפש את האח האובד הזה, רוב הסיכויים שהוא חי היום בישראל, בגיל 61, ולא יודע שיש לו אחים ובני משפחה ממש לא רחוק ממנו.

מצורפות פה תמונות של שני אחיו ואחותו מתקופות שונות, בבקשה תסתכלו ותראו אם התמונות מזכירות לכם מישהו. עזרו לנו למצוא את האח האובד.

אוריה אוסין

1

+   +   +

לסבתא שלי, סעידה לוי ז"ל, היו מנגנונים הישרדותיים שטיפחה עוד בילדותה הקשה והקצרצרה בתימן. אחד מהם היה מנגנון שנקרא "לא לפתוח את הפצעים…". בכוחות שרק אלוהים יודע מאיפה הביאה אותם, היא הצליחה לעצב את חייה כך שיהיו מלאים שמחה אמיתית ומשפחה רחבה וחמה. לישראל הגיעה בשנות ה-20 לחייה, כשהיא בהריון ומטופלת בשלושת דודיי ובאמי בת השנה. וכאן, בארץ הקודש והכיסופים, ילדה את בתה, במעברה. היא קראה את שמה שרה, כשם אם ישראל הראשונה. כשהייתה שרה בת תשעה חודשים נלקחה לבדיקות, היא לא הייתה חולה אבל הודיעו שהיא מתה.

סבתא סעידה התעקשה לראות את גופתה בעיניה, ולשם כך צעדה לבדה במשך שעות לבית החולים. כשהגיעה לשם, לאחר מאבק ודרישה, הוציאו אליה האחיות גוש אדם קטן, עטוף כולו בסדינים. היא מיששה את הרגליים הקטנות והקרות, אבל יותר מזה לא יכלה לראות… חזרה בידיים ריקות, לב מלא, שדיים תפוחים בחלב והרבה ספקות. דודה שרה-זהרה (שתחיה), שנולדה שנה לאחר מכן, באוהל קטן, נעלמת מעיני מדריכות המעברה, הוחבאה ע"י סבתא בארון הבגדים בכל פעם שהייתה העו"ס מגיעה לביקור… מעשים שסיפרו את ששתקה. שנים ספורות לפני מותה, כשרוני, נכדתה הצעירה והיפה נולדה, הרהרה סבתא סעידה בקול "כזאת ילדה הייתה לי ולקחו ממני"…ולא הוסיפה, חוזרת ומבקשת לא לפתוח את פצעיה… מוזר לי שאלו הן הפריבילגיות שלי היום – לפתוח את הפצעים, לכתוב על זה סטטוס…

ולכל מי ששואל שוב ושוב האם אמיתי, כך היה? אני משיבה שאני מאמינה לסבתא שלי חכמת הלב, אשת האמת והטוהר. ועל כך אמר הרמב"ם בפירוש הפסוק "וגם בך יאמינו לעולם", (שמות יט ט) כי כשהסיפור/תורה/אמת נמסרת מהורים לילדים (ולבנות בנותיהן) "ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאילו ראוהו כל הדורות. כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו (יעמידו בספק) כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שסיפרנו להם…"

פזית עדני

פזית עדני

+   +   +

נחמיה שרעבי, יליד פברואר 1948, בן שביעי במשפחה. כשהיה בן שנתיים וחצי בחודש אוגוסט 1950 חש לא בטוב – על פי עדות האחים הגדולים היתה פריחה לא ברורה על גופו. אבי ז"ל הופנה לבי"ח הדסה בתל אביב שם החליטו לאשפזו. את אבי שילחו הביתה שכן לדברי הצוות הרפואי: "אין ההורים נשארים בבית החולים – תבוא מחר"…

למחרת כשאבי הגיע לבית החולים הוא מצא את המיטה ריקה וקיבל את בשורת האיוב כי בנו נפטר בלילה. לשאלתו היכן הגופה, נענה כי הגופה כבר נקברה. אבי, שהיה אדם דתי מאוד, נאלץ בתמימותו לשוב על עקבותיו, למסור את ההודעה לאמי שהיתה אז אחרי לידה של הבת (השמינית) ולשבת שבעה על בן שלא קבר וללא לוויה ראויה. שנים רבות אחר כך התייסר על כך ונפטר לאחר מס' אירועים מוחיים.

לאחר פטירתו, החלו אחי להתחקות אחר ההיעלמות – פנו לבית החולים, למשרד הפנים, ולחב' קדישא, ולאחר שקיבלו גוש וחלקה אנשי חב' קדישא אף דאגו לחפור במקום בו כביכול אמור היה להיות קבור, אך כצפוי לא נמצא זכר ודבר… ניסינו לפחות לקבל תעודת לידה ופטירה: תעודת לידה סירבו להוציא, אך תעודת פטירה המציאו לנו בצורה חובבנית, בכתב יד, כאשר כל הפרטים בה שגויים לחלוטין!

היום האח צריך להיות בן 67, הזמן הולך ואוזל ואין לנו כתובת לאן לפנות ומה לעשות.

רות כוכבי

3

+   +   +

הורי, ג׳וליה וממוס בוארון, יוצאי טריפולי, ואחיי הגדולים ממני, עלו לארץ בשנת 1949 ונשלחו כמו רבים אחרים למחנה העולים בית ליד. בשנת 1950 נולד הבן השלישי, הרצל בוארון, אשר בגיל שלושה חודשים חלה והועבר לבית חולים ששירת את מחנה העולים בית ליד (לא ידוע לי שמו). לאחר שהרגיעו את אמי שהכל בסדר שתחזור לילדים הקטנים שלה במעברה, חזרה אמי למחנה העולים ולאחר יומיים כאשר שבה לבית החולים נאמר לה שהתינוק נפטר והוא נקבר כדין.

אני יודע שאמי התייסרה שנים בגלל מה שקרה ומעולם לא רצתה לדבר על הנושא. גם כאשר שאלנו אותה "האם ראית את הגופה של התינוק?" היא הייתה מחליפה נושא ומעולם לא ענתה לנו, רק הבנו שקשה לה עם זה. אני נולדתי בשנת 1954. בשנת 1959 חליתי והיה צריך לאשפז אותי בבית חולים, אכן אושפזתי למשך יותר מחודשיים ימים בבית החולים תל השומר (לטוינסקי בשמו הקודם) בביתן 29 – מחלקת ילדים. מפחד שיקרה לי אותו המקרה, אמי לא נטשה אותי לרגע. יום ולילה ישבה/ישנה על כיסא מתכת במשך יותר מחודשיים – למרות שהיו לי אחיות קטנות בבית בנתניה.

אחרי שנים, בערוב ימיה, העזתי לשאול את דודתי, הצעירה מאמי, את השאלה שניקרה במוחי כל השנים: "דודה, האם אמא ראתה את הגופה של הרצל אחרי שאמרו לה שהוא מת?" תשובתה היתה: "אסור לי לדבר… אבל לא ראתה…". זה גורם לי כבר שנים לאי רגיעה ואני מעוניין לקבל פרטים אמיתיים על אחי… איזה בית חולים הוא היה ואם מת איפה נקבר ומתי…. האם סוף סוף אני יכול לקבל תשובה… אני רואה בכך קיום צוואתה של אמי.״

אלי בוארון

boaron

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

להגיב על כרמית וקנין לבטל

 

  1. כרמית וקנין

    לאמא שלי יש סיפור דומה על אחותה תמר שהיתה תינוקת במעון בנהריה בשנות ה-50+ ויום אחד כאשר סבתא שלי באה להוציא את התינוקת תמר נאמר לה מהגן שהיא מתה ושרפו את הגופה וכך קיבלו את הבשורה ולא שאלו שאלות . סבא שלי המשיך לקבל קיצבה על תמר ואפילו צו גיוס שהגיעה לגיל 18 וסבא פחד לדבר שמא יבקשו ממנו את הכסף של הקציבה חזרה אימי היתה ילידת מרוקו ויש לה אחות שנלקחה ממנה לפני כ65 שנים כמובן שכששמע נו אני ואחיי את הסיפור נדהמנו על האדישות והתמימות להאמין לבשורה על מותה( של תמר)אך בזמנו החיים היו אחרת ולצערי כיום כל מי שיכול לתת עדות בנושא רובם מתים לכן אף פעם לא התעסקנו בזה.

  2. יפת צעירי

    אסור להפסיק עים החקירות האלה תמשיכו לחקור עד שתימאו את הנבלום שגנבו ילדים יש לי סיפור חזק וגדול על תינוקת תמניה שניגנבה מאימא אחרי הלדה הנבלות שבאו מיגרמניה נצלו את זה שהעם התמני היהלום שבכתר ממש נאיוי וטוב לב ומאמין לכל מה שהאשנזיפטים אמרו יש לי את הסיפור האמיתי עים שמות וכתובת של הילדה שניגבה אני מכיר אותה בעצמי סיפור שלא יאומן כי יסופר

  3. דןש

    היה או שלא היה זו השאלה.
    בכל מקרה אם היה הדבר נעשה מתוך חשיבה על עתיד הילוד ומתן תנאים משופרים מאלו שהיו מסוגלים, בזמנו, לתת לו הוריו מולידיו.
    אני תמהה שהתלונות באות אך ורק מכוון אחד – כוון ההורים הטוענים על העוול הגדול שנעשה להם. לא שמעתי כל התייחסות מצד אותם הילדים ( שהיום הם מבוגרים ) לגבי מצבם דהיום ולא שמעתי על חיפושם אחרי הוריהם.

  4. חנה

    אז איפה הם הילדים? משהו תמוה, הנושא מדובר משנות השבעים ואפיךו לפני כן, זאת מדינה קטנה, הם היו מוצאים את דרכם להוריהם.

  5. יש ולו עדות אחת שהיא לא של ההורים?

    אי אפשר לגנוב אלפי ילדים, בלי שיהיו למעשה הזה אלפי עדים.
    כלכך הרבה שנים, ולא שמעתי או קראתי ולו עדות אחת של מישהו מהממסד, או ליד הממסד. מישהי שעבדה כמטפלת, מישהו שעבר ליד, שראה, מישהו שנתקל במסמכים. כלום.

  6. תימני כנרת

    כמה גאוניות מפגין מר דןש!
    הנ"ל שואל – איך זה שרק ההורים מתלוננים על החטיפה ולא הילדים (כ"הוכחה" שלא היו חטיפות)?
    מה דעתך שההורים המאמצים לא סיפרו ברוב המקרים לחטופים שהם מאומצים? מה גם שהמאמצים ממילא לא ידעו מי ההורים האמיתיים של החטופים (הרי הם שלמו לחוטפים תמורת האימוץ).
    לא נעשו רישומים על החטיפות וממילא לא נרשם באף מסמך ממשלתי ממי נחטף כל ילד. זה טיבעו של פשע מושלם שנעשה ע"י פושעים שפלים המגובים ע"י ממסד אוהד.

  7. יעקב עמרם[עמרן]

    אמי היתה פליטה חד הורית עם ילד וילדה שנולדה במחנה חאשד.כנראה שאמרו לה שהילדה מתה ואמי האמינה לשקר הזה.היא לא ראתה גופה.לדעתי היא נלקחה לאמוץ כנראה ב 46.
    הייתי שמח לקבל פרטים על הלידות במחנה חאשד ב 46.וכן פרטים על האימוץ שכנראה התרחש עוד בהיותנו במחנה.אני מאמין שהיו שם מעט מקרים ולכן קל הדבר לבדיקה!

  8. שושנה נחשון. שם הילד שנגנב שלום נחשון בן שנה ו-10 חודשים.בתעודת העולה שמו סאלם חנש.

    לאמי שתיבדל לחיים ארוכים נגנבו 2 ילדים.כשהגיעו לארץ מתימן ב-9.1949 אמרו שהילד מרגיש לא טוב. אבי מנוחתו עדן לקח אותו לבית התינוקות. למחרת בבוקר אמי התעוררה וראתה שהילד לא באוהל. ישר הלכה לראות אותו היה ישן ותמיד אמרה שהיה בריא ולא היה לו כלום.אבל היו תמימים.אמי היתה כבר בחודש ה-9 להריונה.כשחזרה שוב אמרו לה בבית התינוקות שתחפש במקומות אחרים כאשר הילד לא נמצא חיכתה על יד בית התינוקות במחנה עולים בית ליד פרדסיה מהבוקר עד אחרי הצהריים.לבסוף הרופא ביקש שתחתום על המסמכים ולא הסכימה.הרופא האכזרי תפס לה את היד והחתים אותה בכח .אמי שאלה אז איפה הילד אמר לה שהוא מת.היום ברור שהוא כבר נמכר לאימוץ. אחרי מס ימים ילדה את השני אחרי 3 ימים גנבו את הילד ואמרו שהוא מת.אמי לא ראתה את הילד לא עשו לו ברית ולא נתנו לו שם.לי ברור שהחתימו מראש על השניים. היו הרבה מסמכים לחתימה על השולחן.היא אפילו לא הבינה על מה חתמה.היא אולצה בכח.כל זה מופיע בערוץ 2 עם העיתונאית דפנה ליאל מה-21.6.2016 בחדשות של השעה 20:00 .אמי לא דיברה עברית אלא תימנית.