string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

פרשת ילדי תימן: בחזרה לרגע המפגש בין אשכנזים לתימנים

כדי להבין את פרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן, יש להתחיל את הדיון בראשית המאה ה-19. סיפור ההתיישבות של התימנים הראשונים חושף כיצד אלה לא נחשבו לחלוצים ציונים ראויים מתוך תפיסות של היגיינה גזעית – המשתקפות בתרבות ובחינוך עד היום. ד״ר רפי שובלי נוגע בשורשים האידיאולוגיים של אי הצדק החלוקתי
רפי שובלי

ד"ר רפי שובלי הוא חבר בעמותת אפיקים, מתעניין וכותב בתחומי היסטוריה חברה ותרבות ובקשר ביניהם, שותף לקמפיין המחאה בנושא חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן למעלה מעשרים שנה

פרשת ילדי תימן "נחקרה" רשמית שלוש פעמים: ועדת בהלול מינקובסקי הוקמה ב-67׳, ועדת שלגי ב-88׳, ו-ועדת כהן קדמי ב-95׳. בבדיקת כתבי המינוי של הוועדות השונות, מתברר שעל החקירות הוטלו שתי מגבלות: לחקור תלונות של משפחות ממוצא תימני אשר מתייחסות לשנים 1948-1954 בלבד. הגבלת מוצא המשפחות בכתבי המינוי מטרתה ברורה – לתחם את הפרשה כבעיה של תימנים בלבד. עניין סקטוריאלי, שאין לו משמעות רבה לחברה הישראלית, בהיותו מיתולוגיה תימנית ללא אחיזה במציאות. בפועל, כל הוועדות נאלצו לטפל בתלונות של משפחות רבות נוספות, אשר כמעט כולן ממוצא מזרחי. זו הסיבה שהרב עוזי משולם ז״ל, בקמפיין המחאה שלו, הקפיד לקרוא לפרשה "פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן". הגמישות בשאלת מוצא המשפחות נובעת מכך, שהרחבת הפרשה למשפחות מזרחיות אחרות לא נתפסה כעניין עקרוני. סיבה נוספת ל"גמישות" הממסדית בנושא, היתה הדאגה מדרישה לחקירה נבדלת של משפחות מזרחיות שאינן תימניות, חקירה אשר תסכן את תיוג הפרשה כתימנית בלבד.

אך למרות הרחבת היקף הפרשה לתחום של כל יהדות המזרח, בתקשורת הפרשה כונתה בעקביות ״פרשת ילדי תימן״ וכך היא קובעה בתודעת הציבור.

הגבלת תאריכי המקרים הנבדקים היא החשובה יותר. הניסיון לתחם את חקירת הפרשה לשנות העלייה ההמונית נועדה לאפשר את היתכנות הסיפור המקובל: יישוב קטן שקלט עלייה גדולה, ואם נעשו טעויות בקליטה הן נעשו בתום לב (״מי שלא עושה לא טועה״). לפי גישה זו, התקופה המדוברת הייתה ייחודית, כאוטית, והדיון בה היום, ממעמקי הכורסה, לוקה בהכרח בחסר. סיבה נוספת להתמקדות באותה תקופה היא הרצון לערפל את התשובה לשאלת האחריות. בחסות הכאוס המתואר, התשובה הממלכתית לשאלת האחריות היא ביורוקרטית בעיקרה: נהלים לא תקינים או העדר נהלים, פקידים עמוסים ומעליהם שום דבר זולת אלוהים.

בנושא התאריכים היה סירוב עיקש להתגמש (למעט מקרה אחד אשר נבדק ע"י ועדת שלגי). נוקשות זו יצרה לעתים מצבים אבסורדיים. כך למשל, יעקב בן משה אשר התלונן בשם הוריו, שלום חיים וברכה בן משה, על חטיפת חמישה מאחיו – כאשר שלושה נחטפו לפני 1948 ורק שניים נחטפו בתאריכים ה"נכונים" – זכה להתייחסות רק בהקשר לאחרונים.

תוך כדי קמפיין המחאה בשנות התשעים הגיעו לרבים מן הפעילים משפחות עם סיפורי חטיפת ילדים מלפני 1948 וגם אחרי 1954. חטיפת הילדים החלה לקראת סוף שנות העשרים של המאה הקודמת וכנראה הסתיימה לאחר למעלה מארבעים שנה באמצע שנות השבעים או מאוחר יותר. השנים 1948-1954 מהוות רק אפיזודה באמצע תקופה זו, שבמהלכה, מסיבות ברורות, התופעה מתרחבת מאוד. אם כך, חטיפות הילדים במהלך השנים 1948-1954 אינן תופעה חדשה אלא הרחבה של תופעה קיימת לממדים מפלצתיים בגלל מצב היסטורי ייחודי. הדיון בהמשך התופעה בצורתה המולבנת, של הוצאת ילדים מביתם למוסדות בחסות הרווחה תוך תיוג הוריהם כ״חסרי מסוגלות הורית״, חורג מתחומו של מאמר זה.

בין הפועל האידיאליסטי לפועל הטבעי

אתרכז לצורך הדיון כאן בהבנת הפרשה ומשמעויותיה בתקופה בה החלה: המדובר הוא בשנות העשרים של המאה הקודמת, בסמוך לטרנספר הציוני הראשון, גירוש תימני כנרת. סמיכות זו אינה מקרית. שני אירועים אלו מלמדים אותנו, שהרקע ההיסטורי הרלוונטי לענייננו הוא מוקדם בהרבה כפי שמקובל לחשוב. נדרש כאן מבט אחר, מוקדם יותר כרונולוגית ובעל אופי אחר: במקום דיון ביורוקרטי על בלגן של קליטה ונהלים, נדרש כאן דיון אידיאולוגי אשר תחילתו בראשית הציונות, במאה ה-19. לדיון מסוג זה יש, מטבע הדברים, מימד פוליטי אקטואלי ברור לאור המעמד המיוחד של הציונות במדינת ישראל ותפקידה בכינון הריבוד האתנו-מעמדי בה. משמעות זו היא לדעתי הסיבה המרכזית, גם אם לא היחידה, לטיוח הפרשה ולסירוב להביא לפתרון מכובד שלה. חשוב לזכור כי טיוח הפרשה אינו נחלת העבר – הוא מתרחש כאן ועכשיו. מטרה נוספת של דיון זה היא לזהות באמצעות העבר את מגמות העומק בהווה. במובן זה, במקום דיון היסטורי טהור אני מבקש לראות בעבר משאב תודעתי וחברתי בעל משמעות פוליטית.

תימנייה בכנרת.
תימנייה בכנרת. השיבה לאדמה קיבלה משמעות רבה גם בהקשר ליצירת האדם החדש הציוני עם הגוף החדש

ראשוניות המפגש
המפגש היומיומי האינטנסיבי ביישוב החדש, אשר היווה את לב העשייה הציונית, הוא במידה רבה מפגש בין תימנים לאשכנזים. למעשה, מדובר במפגש בין ארבע אוכלוסיות אשר לכל אחת המאפיינים שלה: האיכרים, החלוצים, התימנים והערבים. חשיבותו של מפגש זה הוא בראשוניותו ובהיותו הטריטוריה בה נקבעו מספר מוסכמות יסוד בתחום התרבותי והכלכלי. מוסכמות אלו מוחלות מאוחר יותר, בווריאציות שונות, על קבוצות מזרחיות נוספות עם הפיכתן משמעותיות יותר מבחינה דמוגרפית.

פוליטיקה
בתחילה, הגוף הציוני המרכזי היה המשרד הארץ ישראלי של הסוכנות היהודית, והדמות המרכזית בגוף זה היתה ארתור רופין. מאוחר יותר, מוקמים בחסות המשרד בשנת 1920 אסיפת הנבחרים, הוועד הלאומי וההסתדרות. התאחדות האיכרים מוקמת ב-1922, ויצו מוקמת בבריטניה ב-1920 והדסה ב-1912. לפנינו ביטוי מוסדי לארגון הפוליטי של היישוב בארץ והתנועה הציונית בעולם. מוסדות אלו, מי יותר ומי פחות, היוו את המדינה שבדרך. היישוב נהנה מאוטונומיה רבה בניהול ענייניו תחת שלטון המנדט הבריטי – ואוטונומיה זו חשובה לשאלת האחריות לכל מה שנעשה בפרשה הנדונה ובפרשות אחרות גם לפני 1948.

אידיאולוגיה
בתקופת עלייה שנייה ועד שנות העשרים אנו עדים לדיונים מכוננים של המחנות הפוליטיים השונים. יחד עם ההתבססות המוסדית, יש הבשלה אידיאולוגית: מוקמות מפלגות, נוסדים כתבי עת ונכתבים חיבורים ומאמרים בארץ ובחו"ל. בעלייה שנייה מגיעים לארץ אישים אשר בעתיד יעמדו במרכזי הכוח הציוניים ויעצבו את דמותה של מדינת ישראל לשנים רבות. חלק מדיונים אידיאולוגיים אלו כללו עמדות בדבר יחס התנועה הציונית למרחב המזרח תיכוני בו מצויה א"י וליהדות המזרח, תוך התמקדות מיוחדת ביהודי תימן. המדיניות הציונית הרצויה כלפי עולי תימן בפרט ויהדות המזרח בכלל היו חלק מדיונים אלו.

חלק חשוב באידיאולוגיה הציונית הייתה שאלת הטריטוריה. השיבה לאדמה קיבלה משמעות רבה גם בהקשר ליצירת האדם החדש הציוני עם הגוף החדש. בניגוד ליהודי הגלותי העוסק בעסקי אוויר (שאינם קשורים באדמה, כמו ״הלוואה בריבית״), האדם הציוני החדש חוזר אל האדמה – אשר מצדה, מחזירה לו אהבה ומגדלת את הדור הבא של החלוצים החסונים. לפי רופין, היהודים המקוריים השתייכו לגזע האינדו-גרמאני, אשר במרוצת הדורות התערבב עם הגזע השמי. הרכיב השמי הפך עם הזמן לרכיב הדומיננטי וניתק את היהודים מהטבע ומהאדמה ומדרך החיים החקלאית-יצרנית. הרכיב השמי פיתח בקרב היהודים את החומרנות, האהבה לכסף והאינסטינקט המסחרי (בלום 2007 עמ׳ 9).

אין פלא שעולי תימן לא נתפסו כחלוצים ציונים וכראויים לקבל קרקע להתיישבות. כשמיים מנוונים הם נתפסו ככלי בידי התנועה הציונית להשגת מטרותיה ולא יותר מזה. הם לא יועדו במקור להתיישבות: הפעם הראשונה שהוקם עבורם יישוב זה היה כדי להיפטר מהם, בכנרת ב-1930. גם כאשר ניתנו להם חלקות קרקע הם קיבלו הרבה פחות מהאשכנזים

אין פלא שעולי תימן לא נתפסו כחלוצים ציונים וכראויים לקבל קרקע להתיישבות. כשמיים מנוונים, הם נתפסו ככלי בידי התנועה הציונית להשגת מטרותיה ולא יותר מזה. הם לא יועדו במקור להתיישבות: הפעם הראשונה שהוקם עבורם יישוב זה היה כדי להיפטר מהם, בכנרת ב-1930. גם כאשר ניתנו להם חלקות קרקע הם קיבלו הרבה פחות מהאשכנזים. בתקופת העלייה ההמונית גישה זו התחזקה. בעוד שמרבית האשכנזים אשר קיבלו קרקעות של ערבים לאחר מלחמת העצמאות קיבלו קרקע עם זכות קניינית (בעלות מלאה או חכירה), יהודים מזרחים, כמו פליטים פנימיים ערבים, קיבלו בתים אלו במעמד של ברי רשות שימוש במקרקעין. לפנינו אפרטהייד חוקי: מסלול חוקי אחד לאשכנזים ומסלול אחר למזרחים וערבים, ששורשיו האידיאולוגיים נעוצים באידיאולוגיה הציונית. תוצאת האפרטהייד הזה הוא תהליך של טרנספר זוחל של פינוי השכונות המזרחיות בערים השונות לטובת יזמי נדל״ן תוך התעמרות בתושבים המפונים, המתרחש גם בימים אלה (כפר שלם, גבעת עמל, ליפתא ומקומות רבים נוספים).

היגיינה גזעית (אאוגניקה)
השיח הגזעי היה לגיטימי עד מלחמת העולם השנייה. האידיאולוגיה הציונית צמחה בעיקר במרכז אירופה ובמידה מסוימת במזרחה. האדם החדש האירופי לסוגיו השונים היה חלק מפרויקט המודרניזציה האירופי, שכלל מהפכות של צעירים המורדים במוסכמות. בתחילה, צעירים יהודים רבים ראו עצמם חלק מפרויקט זה והצטרפו לתנועות המחוללות אותו, אך נתקלו בדחייה ואנטישמיות מצדן. דחייה זו תייגה אותם כנטע זר, שמי, באירופה הלבנה. התיוג כאחר השחור גרם לחלק מצעירים אלו לפנות חזרה אל יהדותם, ולראות ביהודים גזע נפרד אשר מהווה חלק מהפסיפס הגזעי של אירופה (פלד 2002, עמ׳ 19-30). תהליך זהותי זה אפשר לצעירים אלו לראות עצמם שוב כלבנים – תהליך המכונה "לבקנות נרכשת" ותואר באופן מפורט ע"י שרה חינסקי (חינסקי 2002). הם לוקחים את התהליך צעד אחד קדימה ובהשפעת התנועות הלאומיות באירופה הם מקימים את התנועה הציונית, אשר במסגרתה השחורים של אירופה הופכים להיות הלבנים בתנועה הציונית ובארץ ישראל.

הסיפור הציוני המרכזי מדבר על תנועה שצמחה מתוך היהדות. בהקשר זה מוזכרים מבשרי הציונות קלישר ואלקלעי שהיו רבנים ומשה הס (1812-1875) המופיע תמיד שלישי ברשימה. הראשונים מוזכרים כמבשרי הציונות, למרות שאין קשר אידיאולוגי אמיץ בינם לבין התנועה הציונית, והסיבה לאזכורם הוא הצורך הציוני ליצור קשר רציף בינה לבין היהדות. למעשה, משה הס הוא החשוב מבין השלושה ומי שהיה בין הראשונים אשר ביקש לבסס את היהדות על בסיס גזעי. לפי ברדיצ'בסקי, הס ביקש להרים את דת ישראל למדרגה של דת מדעית (מדע בהקשר זה הוא התיאוריות המדעיות של סיווג גזעי שהיו רווחות באותה תקופה) ואשר ביקש להעמיד את הכל "על הגזע, על המורשה הנפשית בת הדם".

הס היה הציוני הראשון אשר דיבר במונחים של גזע, והשיח הגזעי הפך במרוצת הזמן מפורט יותר ויותר. במינכן 1913 מפרסם מוריס פישברג בגרמנית את ספרו "גזעים של יהודים" המתאר את כל הקהילות היהודיות כולל יהודי אתיופיה. דוגמה נוספת היא מאמר שמתפרסם בעיתון הבריטי Glasgow Herald בשנת 1936 תחת הכותרת "The Yemeni Jews – a link between two races" (יהודי תימן – חוליה המקשרת בין שני גזעים). שני גזעים, משום שחלק מתהליך הלבקנות הנרכשת היה הצורך לבדל את יהודי אירופה הנמנים על הקהילות דוברות היידיש באופן גזעי מיהדות המזרח השמית. ארתור רופין, אשר רכש מוניטין בתחום האאוגניקה עוד לפני שהגיע לארץ כדי לעמוד בראש המשרד הארץ ישראלי של הסוכנות, היה ממובילי גישה זו. לפיו, האשכנזים שייכים לגזע האינדו-גרמאני וזאת בניגוד ליהדות המזרח ותימן המייצגת את האלמנט השמי, המתנוון (בלום 2007). קל להבין מדוע עולי תימן לא השתלבו בכל זה, גם מצד עצמם. הם לא ביקשו להשתלב בסביבתם המוסלמית וממילא לא נדחו ממנה, הם גם לא ביקשו להרוס את העולם הישן ולבנות חדש תחתיו. בניגוד לתנועה הציונית, אצלם העלייה לארץ, גם אם נבעה מסיבות שונות, הייתה המשך ישיר ליהדותם.

Amos-Morris-Reich-2

בספרו "מבשר טוב" מציין הרב אברהם אלנדאף, אשר עלה לארץ ב-1891 והיה ממנהיגי עולי תימן בעלייה ראשונה ולאחר מכן, את קירבתו האידיאולוגית לקלישר ואלקלעי ולא להוגים פרה ציונים אחרים, ולא במקרה. אישים ציוניים מרכזיים כהרצל, פינסקר, נורדאו ורופין דיברו וכתבו על שיקום הנפש והגוף של יהדות אירופה באמצעות הציונות. האאוגניקה הובאה לארץ ע"י אישים מתחום חקר החברה כמו רופין וכן ע"י אישים מתחום הרפואה כמו יוסף מאיר והפסיכיאטריה כמו מרטין פפנהיים ומרדכי ברכיהו.

לאחר מלחמת העולם השנייה, השיח הגזעי נעשה לא לגיטימי. במקום לעשות חשבון נפש, התנועה הציונית על ממסדיה השונים עשתה תרגיל בלשון: מחקו את המילה גזעית מהביטוי היגיינה גזעית והמשיכו לטעון את אותם רעיונות בניסוחים חדשים תחת הכותרת היגיינה. דרך זו מובילה אחר כך לגישת "שיקום האינטליגנציה" וכל נושא "טעוני הטיפוח"

בשנות העשרים מתבססת הגישה האאוגנית במידה ניכרת וב-1935 ניתן לה ביטוי מוסדי בדמות ייסוד החברה להיגיינה רוחנית ע"י פפנהיים ברכיהו ורוקח ראש העיר ת"א (זלשיק עמ׳ 83-87). גם יבניאלי אשר ביקר בתימן עוד בתקופת עלייה שנייה (1911) מתאר בספרו "מסע לתימן" את "חוסן גופם" של הטיפוסים התימנים השונים אשר פגש שם.

לאחר מלחמת העולם השנייה, השיח הגזעי נעשה לא לגיטימי. במקום לעשות חשבון נפש לגבי גישת ההיגיינה הגזעית (אאוגניקה), התנועה הציונית על ממסדיה השונים עשתה תרגיל בלשון: מחקו את המילה גזעית מהביטוי היגיינה גזעית והמשיכו לטעון את אותם רעיונות בניסוחים חדשים תחת הכותרת היגיינה. דרך זו מובילה אחר כך לגישת "שיקום האינטליגנציה החבולה" וכל נושא "טעוני הטיפוח" אשר הוחל עוד לפני קום המדינה ונמשך עד היום בכל הנוגע ליחס ליהדות המזרח. ביסוס האחרות הגזעית גם בגלגוליה המאוחרים הוא חלק חשוב בהבנת פרשת חטיפת ילדי תימן. ובעיקר בהבנת הצורך להשתיק אותה.

כלכלה
אתחיל בתיאור המפגש בין החלוצים לתימנים. השמאל הציוני היה המחנה המוביל ביישוב ובמדינת ישראל שנים רבות. לציונות הסוציאליסטית היתה טיפולוגיה מסודרת אשר דיברה על שתי קטגוריות אתניות המוציאות זו את זו: מצד אחד "החלוץ" או "הפועל האידיאליסטי" ומצד שני "הפועל הטבעי". קל לראות את החפיפה בין קטגוריות אלו לבין הסיווג הגזעי מבית מדרשו של רופין וחבריו. החלוץ, אשכנזי במוצאו ובד"כ רווק, תואר כגורם האיכותי ביישוב, כמי שרמתו התרבותית גבוהה וצרכים החומריים מרובים ולכן קיבל משכורת גבוהה יותר. לעומתו, הפועל הטבעי, תימני במוצאו ובד"כ בעל משפחה, תואר כמי שרמתו התרבותית נמוכה, צרכיו החומריים מועטים ולכן יקבל משכורת נמוכה יותר (ניני 1996 עמ׳ 39-49). הוא מעלה את היישוב בכמות (דמוגרפית) אבל לא באיכות, ומקבל את עול האיכר בהכנעה. לפי רופין התימנים לא מיועדים להתיישבות, הם כלי בכיבוש העבודה והפיכתה לעבודה עברית, ואין מקום לטענותיהם על התנאים הקשים כי הם נוצרו לכך (בלום 2007 עמ׳ 15). החלוץ, אשר נכשל בכיבוש העבודה, ישמש כמדריך של הפועל הטבעי. מהלך רעיוני זה בגלגולו המאוחר מוביל לפרקטיקות הטיפוח למיניהן אשר הוזכרו למעלה. הפלאח הערבי אשר עבד גם הוא אצל האיכר קיבל את המשכורת הנמוכה ביותר.

תקפותן של הקטגוריות הכלכליות שתוארו כאן נשמרת במידה רבה גם היום. מי שיעיינו בדו"חות השנתיים של מרכז אדוה, יגלו כי שכיר אשכנזי מרוויח בממוצע את השכר הגבוה ביותר, שכיר מזרחי מרוויח פחות ממנו והשכיר הערבי מרוויח הכי פחות. כדי ללמוד על עומק הזרות בין החלוצים לתימנים צריך לקרוא דברים אשר נאמרים היום על מהגרי עבודה – הם דומים דמיון מפתיע למה שנאמר בשעתו על הפועל הטבעי.

החלוצים
החלוצים.  לפי רופין התימנים לא מיועדים להתיישבות, הם כלי בכיבוש העבודה והפיכתה לעבודה עברית

האיכרים במושבות היו דתיים (בניגוד לחלוצים שהיו חילונים שמרדו בבית אבא) והמושבות בד"כ נוהלו ע"י פקידי הברון רוטשילד. ככלל, האיכרים והפקידים היו עוינים כלפי התימנים. חלק מהם ראו עצמם מלכתחילה כאדוני נחלות אשר לא ראוי שיעבדו בעצמם, בזכרון יעקב למשל הביאו איתם האיכרים מחוץ לארץ צעירים משרתים שיעבדו את האדמה. בארץ היו חיכוכים בין האיכרים לצעירים, וכשהצעירים עזבו את עבודתם הם הוחלפו בתימנים (דגן עמ' 91). כאשר הגיעו התימנים הם נתקלו ביחס גרוע עוד יותר, מקרים של אי תשלום שכר, אלימות פיזית ומילולית היו נפוצים (טבעוני עמ׳ 137-138 וגם טובי עמ׳ 53). ילדי האיכרים בזכרון יעקב היו מיידים אבנים בילדי התימנים בכל הזדמנות, האיכר ראה עצמו כאדון וכאפוטרופוס של התימני והיחס ביניהם היה מעין יחס של אדון ועבד. התימנים, בהיותם בעלי משפחות, לא יכולים היו לנדוד בארץ יותר מדי כמו החלוצים וכדי לשרוד נאלצו במקרים רבים להיכנע לגחמות האיכרים.

זלמן שזר כותב דו"ח על מצב התימנים ב-1920 ובין היתר נכתב בו כך:

…האיכר בחוש הריח שלו חש מיד בעוניים של אותם אחים שבים. כהרף עין נפוצה השמועה על מיעוט הצרכים שלהם ונולדה התוכנית השטנית לשמר אותם במצוקתם ולהפוך אותם לאובייקט לניצול ככוח עבודה זול … העסקנים הציונים הרשמיים רתמו מיד את כל כושר הארגון שלהם ואת סמכותם להגשמת חלום זה של האיכרים. הכול נעשה כך שהתימנים ימלאו אותו תפקיד שטני שהועידו להם … משפחת תימנים עם חמישה ילדים קיבלה דונם קרקע אחד – כלומר, החלק השלוש מאות ממה שקיבל מתיישב אשכנזי מייק"א! וזאת – כדי שיהיו התימנים שרויים בחוסר כול ובאין ברירה ירוצו אל האיכרים למלכודת.

תימנים בראי התרבות: בין החמור ליהודי הגלותי

הקירבה בין התימנים והמזרחים לחיות
התימנים, כתת-אדם, נתפשו כקרובים לעולם החי. אחד הדימויים החזותיים והספרותיים הנפוצים הם הצמד של התימני והחמור, ולא תמיד היה ברור מי הוא מי. אם נבדוק את שירי הזמר נראה כי התימני הוא לא ממש איש הוא "גדליה רבע איש" (אלתרמן). ובשיר "מרים בת ניסים" (אלתרמן) החמור הוא חלק מהמשפחה, לא ברור מתי המשפחה נגמרת והחמור מתחיל…

יש אבא מורי ניסים, ירחם השם,
ויש ניסימה האם ירחם השם,
ויש נחמיה, גדליה, זכריה ועזריה –
סלים, סעדיה, מיכאל, חנן, חנניה.
וירוחם ורחמים,
ברוך השם הם תאומים,
והתינוק שלום הצוחק בחלום,
ואני אחותו מרים,
והחמור הקטן בילעם, והחמור הקטן בילעם.

בשיר שושנת תימן (אלתרמן) אנו עדים לאיחוד קסום בין השניים והתימני והחמור חד הם, שני צדדים של אותה מטבע:

אני אהיה חמור קטן
אני אהיה לך לחתן
אני אשא כדי חלב
ורק אותך תמיד אוהב.

Screen Shot 2015-06-18 at 10.42.54 PMוהרי לכם את סעדיה אשר לא נפרד מהחמור גם לא על עטיפה של מסטיק (יוצרה לאחר קום המדינה). עטיפה זו מוסברת בספר "מסטיק של פעם" (חיים גרוסמן וחגי מירום) כדוגמה לדימוי ה"חיובי" ממנו נהנים התימנים לעומת הדימוי השלילי ממנו סובלים מזרחים אחרים. כדאי לציין, כי בתימן יהודים לא הורשו לרכב על סוס שהרי הוא חיה אצילה מדי בשבילם ויכולים היו לרכב על חמור בלבד; אכן הסכמה בין המוסלמים לציונות היכולה אולי להיות בסיס למזרח התיכון החדש לו מייחל השמאל האשכנזי בישראל.

הגבול המטושטש בין התימני-מזרחי לעולם החי לא הצטמצם רק לחמור, אופקיו היו רחבים הרבה יותר. אחד הדימויים הנפוצים בהקשר זה הוא הקוף. אריה גלבלום ב״הארץ״ (1949) כותב על יהודי מרוקו כ"נעדרים כל שורשים ביהדות וכנתונים למשחק האינסטינקטים הפרימיטיבים והפראיים". מאמר הבבונים של אמנון דנקנר ב״הארץ״ ב-1983. יעקב לוי (נשיא מכון הסקרים גאלופ לשעבר) מצהיר בתוכנית התחקירים "המקור" (ערוץ 10, 15.01.13) כי בדק במשך השנים את הדימויים החייתיים אשר נקשרים בעיני הציבור לדמותם של פוליטיקאים – הפוליטיקאי היחיד אותו הוא מציין כמי שדימויו הציבורי נקשר לקוף הוא דוד לוי, ומיד הוא הוסיף ״קוף נחמד״.

בנוסף, ניתן לציין את מערכון הבייבי ערס בעל התכונות הקופיות אשר מהווה חלק מעולם החי של ירוחם, ואת עוזי כהן המגלם דמות קופית סדרתית ב"ארץ נהדרת".

תזכורת עכשווית לאותו דבר אנו מקבלים מתיאורה של ג'קי אזולאי, תגלית העונה השלישית של ״מאסטר שף״, ע"י לילך וולך מאתר וואלה (21.12.12): "הגילוי של ג'קי אזולאי הוא קצת כמו למצוא את מוגלי בג'ונגל – יצור פראי עם אינסטינקטים בריאים, היגיון שעולה על זה של תרבות בני האדם שסביבו, חן וסקרנות ואנושיות בלתי מעושים". בין גלבלום לוולך מפרידות מעל שישים שנה, אבל החשיבה הבסיסית נותרה כשהייתה. כל זה יכול ללמד אותנו כי בדיכוטומיה של וילה מול ג'ונגל המצויה במקומותינו, מזרחים רבים חושבים שהם שייכים לצד של הווילה בעוד שלמעשה הם נתפשים ע"י מרכזי הכוח החברתיים כחלק מהג'ונגל.

דוגמה אחרונה שאביא כאן היא הסרט הצה"לי "סעדיה שורשים במולדת", מראשית שנות החמישים, שם התנהגות הנוער המזרחי העולה מזכירה אמנם קופים (אוכלים ומתפרעים עמו קופים בגן חיות), אך הדימוי המנצח של הסרט היא משפחה תימנית אשר אוכלת יחד ארוחה, כשהעז שלהם אוכלת יחד עם המשפחה באותו שולחן. כי העז כמו החמור בשיר ״מרים בת ניסים״ היא לא רכוש המשפחה, היא חלק מהמשפחה.

ב״מעריב״ 11.11.49, כותב מנהל סוכנות הידיעות הצרפתית מאמר בשם "שבט שנתגלה מחדש" המתאר את עליית התימנים ובתוכו מופיעות המילים הבאות:

ברגע שהם יורדים מן המטוסים בישראל, הם נדהמים, מבוישים ונבהלים, רמתם עולה רק במקצת על רמת חיות שנתפשו. הדברים הנראים לא יאומנו כי יסופרו… אחדים מעיזים ומבקשים מאתנו אש לזנבות הסיגריות שהם מוצצים בפיהם. אחר כך הם מנסים לפתוח בשיחה… רבים אינם מדברים לא עברית ולא ערבית, אלא שפה משונה, בלתי-ידועה, הדומה יותר לנהימת חיות.

תפיסה זו של הקירבה בין התימנים לעולם החי מסבירה את מגורי התימנים במושבות בתקופת עלייה שנייה. בניגוד לחלוצים הרווקים, התימנים בעלי המשפחות שוכנו בתחילה ברפתות ובלולים יחד עם בעלי החיים – שהרי הם כנראה מרגישים שם בבית.

אנתרופולוגיה פיזית
חלק משמעותי מהצלמים אשר עסקו בצילומים בשירות התנועה הציונית עסקו גם בצילום לצורך סיווג גזעי (ראו מאמרי על קטלוג התערוכה ״דיוקן תימני״ מ-2012). המדובר הוא בפרקטיקות אאוגניות אשר ניסו למצוא קשר בין מבנים אנטומיים של קבוצות אתניות שונות לבין תכונות האופי והאינטליגנציה שלהן.

ספרות ילדים
עוד במרכז אירופה בספרות הילדים אשר נכתבה בגרמנית או תורגמה לשפה זו מופיעה דמותו של התימני. ספרות זו מתפרסמת בתוך חברה אשר הולכת ונעשית אנטישמית יותר ויותר. מטרתה של ספרות זו ובכללה ספרות הילדים של הזרם הציוני היתה לחזק את הילד היהודי, אשר חי בחברה המגזיעה אותו. חלק חשוב ממגמה זו נעשה ע"י הצגת התימני כאחר אשר מולו מתעצבת זהותו של הילד היהודי גרמני האשכנזי. דמות המופת של עיצוב זהות זה הוא החלוץ יוצא אירופה. לפי ספרות זו המייצגת את הזרם הציוני ביהדות גרמניה, תכונות התימני הן: עליבות, לכלוך, חיים קשים ומנוונים בסביבה עירונית שוקעת, נחשלות, מורך לב, עקמומיות גופנית ונפשית, העדר כבוד עצמי, חוסר נכונות להתגונן מפני אלימות, חוסר אמון בבני אדם וקטנוניות. יש כאן שילוב של שני סטריאוטיפים: תכונות היהודי הגלותי עם תכונות הערבי המתמצות בתימני (לבנת עמ׳ 423-442).

לגבי ספרות ילדים בארץ, אציין כאן שתי דוגמאות: בספר "ניסים ונפלאות" מאת לאה גולדברג, ניסים הוא ילד מזרחי אשר אמו חולה ואינה מתפקדת, לכן הוא ואחיו אליהו עוברים לגור בביתה של הדודה של שום-איש המייצגת את הישראליות החדשה. בספר "אל הילדים בתימן", מתאר אהרון מגד קבוצת ילדים אשכנזים אשר מתרימים כסף להצלת הילדים בתימן. הילדים התימנים נזקקים ואינם יכולים לעזור לעצמם. מיתוס ההצלה הציוני את יהדות המזרח מופיע גם בסרט "סעדיה שורשים במולדת" המוזכר למעלה.

מחנה העולים חאשד, עדן.
מחנה העולים חאשד, עדן. דימוי גוף המנוגד ל״על אדם״

דימויי גוף
דימוי הגוף של התימנים בספרות ובשירה מנוגד לגוף הציוני הרצוי. הם רזים, מצומקים ומייצגים את הניוון הגופני. בשירו של מחבר ״התקווה״ נפתלי הרץ אימבר "לא לכם אחי התימנים ציפינו, לא לכם ציפינו בעיניים נשקפות", הוא מבהיר בהמשך את כוונתו: הוא, כנציג התנועה הציונית, ציפה לטיפוס ה"על אדם" החסון, שיגיח מעבר לסמבטיון ויכסח בשירות הציונות את כל העולם ואחותו. במקום זאת מגיע מתימן קריקטורה של תת אדם, צימוק, אשר תיאור נאמן שלו מופיע במבוא לספר "היושבת בגנים" מאת חיים הזז. ההתעניינות בחוסנם הגופני של התימנים היא גם נחלתו של יבניאלי, אשר בספרו "מסע לתימן" מתאר את החוסן הגופני של תימנים מקהילות שונות בהן ביקר.

קרימינליזציה
חלק מהכתמת הזהות התימנית והמזרחית נעשה כבר אז בדרך של קרימינליזציה. בספר ״ניסים ונפלאות״, יחיא הילד התימני הוא ראש כנופיית ילדים העוסקת בגניבות. בשיחה שקיימתי עם חיים בדיחי, מבכירי התימנים של מפא"י לפני ואחרי קום המדינה, שאלתי אותו מה דחף אותו לפעילות ציבורית: תשובתו היתה "הרגיז אותי שהיו מכנים אותנו "תֵּמוֹנִי גָּנֵב".

דוגמה עכשווית יותר לתיוג המזרחיות כתרבות קרימינלית אפשר למצוא אצל אייל מגד (nrg, 18.08.11) בתגובתו לפרשה הפלילית בה הסתבכה מרגלית צנעני:

המיעוט השקט, התרבותי באמת, הולך ומתכווץ, הולך ומתמזער, ושום אוהלים בשדרות ובגנים לא יועילו ליפות את המציאות הזו או להאפיל עליה. אני תוהה אם העם המרותק לפרשה, לא רק שלא יסיר את חוצנו מהתופעות הדוחות האלה, אלא אף יהפוך את גיבוריה הים-תיכוניים רודפי הבצע של הדרמה הטלוויזיונית המוקרנת בשעות שיא של חדשות, מוקפים בנערות זוהר, בשומרים, באמרגנים ובפרקליטים – למודל שאותו ישאפו לחקות ביתר שאת.

דימויה הספרותי של תימן
תימן תוארה בדרך כלל כארץ מדברית ורחוקה, דימוי מופרך שנועד להצדיק את היחס לתימנים בארץ. הטענה הייתה שהם רגילים לחיים קשים עוד בתימן ולכן לא נורא אם נמרר את חייהם כאן. מטרה נוספת של תיאור זה של תימן הוא חיזוק מיתוס ההצלה הציוני את יהדות תימן בפרט והמזרח בכלל. היחסים בין הערבים ליהודים בתימן מתוארים בצורה גורפת כקשים יותר ממה שהיו באמת מאותן סיבות. תיאור יחסים זה הוא רדוד שטחי ואינו מתאר את המורכבות של המציאות האמיתית בתימן: האמת היא, שכשמונים אחוזים ויותר מיהודי תימן חיו באזורים ירוקים ושופעי מים. בתימן יש בנוסף לגשמי חורף גם גשמי מונסון בקיץ כמו בכל האגן הצפוני של האוקיינוס ההודי.

תימן1
אזור העיר אִיבּ – דוגמה לנוף טיפוסי לרמת תימן המרכזית בה חיו רוב יהודי תימן

חינוך: מי ראוי להיות הורה

מערכת החינוך מראשיתה (סוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20) ועד היום משכפלת ומשמרת את הריבוד האתנו-מעמדי הקיים בישראל. תכניה ומדיניותה הארגונית מקבעים את המזרחי כאחר של הציונות האשכנזית. במאמרו ״בתי הספר ביפו״ (1901), כותב אחד העם על מנהלת בית הספר העברי לבנות את הדברים הבאים: "הכותבת חילקה את הבנות לשלוש קבוצות: האשכנזיות, הספרדיות והמערביות, דהיינו שהוריהן מוצאם מארצות ערב. ואח"כ מצטט את מכתב בעניין: "המצב המוסרי של האשכנזיות טוב מזה של הספרדיות, אולם תרבותן של אלה האחרונות נסבלת כל עוד הן נכנסות לבית הספר בגיל צעיר ובו הן לומדות את התרבות החיובית. לעומת זאת, אם נכנסות כשהן גדולות כבר קלטו את קרבן השפעת החיים הסגורים של נשי הספרדים עם כל מגרעותיהן ושחיתויותיהן, בנות יד'-טו' הרי הן כבר כנשים גמורות ואין ביה"ס מושך עוד את לבן … המערביות הן הגסות יותר מן האחרות, כישרונותיהן בכלל גרועים יותר ועל הרוב הן בעלות אמונות תפלות" (גורני 2001).

אמנם, בהמשך הכותבת מסייגת את אבחנותיה לגבי שלוש הקבוצות באומרה שיש גם בנות היוצאות מן הכלל, אך עדיין האבחנות שהיא עושה על בסיס גנטי מסבירות איך נתפשו התימנים והמזרחים באותה תקופה וגם מאוחר יותר. בית הספר בו מדובר נתמך ע"י חובבי ציון באודסה – כלומר הוא ציוני, והטקסט של המנהלת יכול היה בהחלט להתאים ללא מעט בתי ספר בימינו: אותו קו מחשבה מוביל לגדר הפרדה בתוך בית ספר לבנות בעמנואל אשר יגן על האשכנזיות הצדיקות, נזר הבריאה, מהספרג'וקיות (כך הן קראו לבנות הספרדיות) שמעבר לגדר. אותו קו מחשבה מוביל גם להסללת מזרחים למסלולים נחותים יותר בהשוואה לאשכנזים בתוך מערכת החינוך הממלכתית (מתוארת בספרו של שלמה סבירסקי "החינוך בישראל – מחוז המסלולים הנפרדים").

פסילת ההורות המזרחית
כאשר אנו בודקים את ההתייחסות לתפקוד ההורים התימנים או המזרחים מראשית ימי הציונות בארץ, אנו מוצאים שלוש דרכי התייחסות:

ילדים תימנים מופיעים בספרות כעזובים, נאלצים לעבוד קשה כדי להתקיים, לעתים מופיעה המילה יתמות כחלק מתיאור של אורח חייהם. התימנים מתוארים כיתומים של היישוב היהודי אשר זקוקים להדרכה, כאילו כל התימנים – מבוגרים וילדים – הם למעשה ילדים הזקוקים לאבא חלוצי שיעזור להן להשתנות ולהפוך לבני אדם במלוא מובן המילה

העדר נוכחות הורית – ילדים תימנים מופיעים בספרות, באמנות החזותית ובטקסטים תיאוריים שונים כעזובים, כמי נאלצים לעבוד קשה כדי להתקיים. לפעמים מופיעה המילה יתמות כחלק מתיאור של אורח חייהם. לעתים, כל התימנים מתוארים כיתומים של היישוב היהודי (לבנת עמ׳ 427) אשר זקוקים להדרכה, כאילו כל התימנים – מבוגרים וילדים – הם למעשה ילדים הזקוקים לאבא חלוצי שיעזור להן להשתנות ולהפוך לבני אדם במלוא מובן המלה.

נוכחות הורית קיימת אך בעייתית – הורים תימנים נתפשו כגורם שלילי ומזיק בחיי ילדיהם. ההשפעה המזיקה הייתה בתחום המוסרי, התרבותי, הנפשי והפיזי. אמהות מזרחיות ותימניות מתוארות (בשנת 1934) כמי שאדישות לגורל ילדיהן ואשר רשלנותן גורמת לעתים למות התינוק (סטולר ליס 1998 עמ׳ 47). תיאור נוסף של תימנים משנת 1944 בתל מונד (שם) מאת חנה ציפמן מכיל את הטקסט הבא: "…כל האמהות עבדו, ואז היו הילדים מוזנחים בהחלט, האם קשרה את הקטן בחבל למטה הכניסה לפיו פרוסת לחם והגדולים התגלגלו בבוץ. ראיתי שהאם התימנית יכולה לנסוע למרחקים לחפש עבודה והדאגה לילדים הנשארים מאחור לא תעכב אותה". בתקופת העלייה ההמונית פורסמו ידיעות בעיתונות יומית על הורים תימנים ומזרחים אשר מסכנים את שלום ילדיהם ואת חייהם: "האם יוצאת תימן, למשל, הנוהגת בתינוקה בדרך שנהגו במולדתה אינה יודעת מזון תינוקות מהו, לרוב רגילה היא לתת ארוחה אחת ביום לתינוק וארוחה זו פירושה לחם ומים או קפה" (״הארץ״ 21.11.50). בכתבה נוספת מתואר מאבקן של מדריכות ויצ"ו באמהות: "מלחמה נואשת נלחמו בכל הנוגע לתזונה, הנוהג לתת את כל המזון לבעל ולא להותיר לילדים אלא פרוסה יבשה או ההרגל להשקות פעוטות בקפה בלבד…"(״הארץ״ 20.05.52)

kid yemen
הורים תימנים נתפשו כגורם שלילי ומזיק בחיי ילדיהם. צילום: אלדן דוד, לע"מ

הטלת דופי במבנה המשפחה המזרחית וביחסים בתוכה – גישה זו קבלה גם גיבוי אקדמי. אייזנשטדט, אבי הסוציולוגיה הישראלית, קבע כי המשפחה המזרחית היא משפחה בה אין קשר רגשי עמוק בין הורים לילדים ובין בעל לאשתו (השש עמ׳ 24). שוקד טען כי לסוציולוגים והאנתרופולוגים היה תפקיד חיובי בקליטת עולים מזרחים, משום שראו עצמם מחויבים לפירוק המבנה החברתי המסורתי כדי לסייע לעולים אלו ליהנות מערכי והישגי התרבות המערבית הנאורה (שם). פירוק המבנה המשפחתי מוצדק גם ע"י מגמה "פמיניסטית" פטרונית אשר דיברה על הצורך לשחרר את האשה התימנית מעול בעלה (מלמד עמ׳ 80-82). גישה זו של דיכוי האשה והמשפחה המזרחית במסווה של "פמיניזם" כביכול אנו מוצאים גם בניסיון לתאר את כפיית זריקות הדפו פרוברה על נשים אתיופיות כדרך "לשחררן" מעולו של הגבר לו נישאו.

ערעור על הזכות של הורים מזרחים להביא ילדים לעולם – לגישה זו היו כמה מקורות מתחום הרפואה והאאוגניקה, מצד אישים כמו ד"ר יוסף מאיר שבית חולים מאיר נקרא על שמו (סטולר ליס עמ׳ 3), ומתחום הדמוגרפיה, מצד פרופ' רוברטו בקי שהיה דמוגרף, סטטיסטיקן ומייסד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בקי כתב סקירה על נתוני ילודה בראשית המדינה, ומציין כי ריבוי הילודה של נשים ממוצא אסיאתי ואפריקאי לעומת מיעוט ילודה של נשים ממוצא אירופי אמריקאי מהווה בעיה תרבותית. הוא גם היה גורם מרכזי בעיצוב המדיניות הממלכתית אשר ביקשה לעודד ילודה אצל נשים אשכנזיות ולהורידה אצל נשים מזרחיות. בדיוני ועדת הילודה, הוא קשר בין מוצא לבין נחיתות תרבותית השכלתית. הפחד משיעור הילודה המזרחי הגדול בא לידי ביטוי בדיונים על חוק הנישואין. ח"כ עדה מימון (מפא"י) מסבירה את חוק גיל הנישואין בצורך להוריד את הילודה של תימניות ומזרחיות, ואלה היו דבריה בדיוני החקיקה: "המצב מחמיר והולך בשטח זה בקשר לעלייה מארצות המזרח. הרי רואה עתידות חישב ומצא כי כעבור עשרות שנים מועטות נהייה כולנו בני עדות המזרח, כלומר – בנינו אחרינו, לכן כולנו מעוניינים בתחיקת חוק מתאים." בהמשך מתרצת מימון את גישתה גם בפמיניזם ובצורך "לשחרר" את האשה התימנית והמזרחית מעול בעלה (בתוך מלמד עמ׳ 78-79).

חשוב לומר, כי הדעה הרווחת המדברת על עידוד ילודה יהודית באשר היא אינה נכונה. סיפורים על מקרים בודדים של נשים אשר ילדו עשרה ילדים וקיבלו פרס מבן גוריון אינם משקפים את המדיניות הממשלתית בנושאים אלו, ואינם אלא מסך עשן אשר נועד להסתיר מה קרה באמת.

התימנים – יהודים או לא?
הטלת ספק ביהדותם של התימנים – כאשר מגיעים עולי תימן לארץ ב-1881 הם נתקלים באווירה חשדנית כלפיהם, שמא, אינם יהודים אלא ערבים. לפי דברי הרב שלום כסאר (בתוך קובץ הראל לזכר הרב רפאל אלשיך), הדבר נבע מחזותם ומשפתם השונות. גישה זו מצד היישוב הישן חלחלה גם לתנועה הציונית, שם היו שתי גישות: האיכרים שהיו אנשים דתיים ראו בתימנים מעין יהודים למחצה, חוליית ביניים בין יהודים לערבים. ולכן למרות שהיו דתיים התעמרו בתימנים ואילצו אותם, לעתים, לחלל שבת נגד רצונם (טבעוני 72-73). נשי ובנות התימנים נאלצו בהתחלה לעבוד בבתי נשות האיכרים שבעה ימים בשבוע כולל שבת. גם יחסי העבודה בין האיכר והפועל התימני לא עמדו בשום קריטריון יהודי בסיסי. זכויותיו של הפועל הטבעי היו פחותות מאלו של העבד  העברי לפי מקורות היהדות (למשל, משנה תורה להרמב"ם).

בזכרון יעקב וכנראה במקומות נוספים, האיכרים לא הרשו לתימנים ללקט לקט שכחה ופאה כנהוג לפי היהדות (טבעוני 137). לשמאל הציוני הייתה גישה כפולה: מצד אחד ראה בתימנים, בדומה לאיכרים, יהודים ערבים, מין חוליה ביניים גבולית, ומהצד השני תייג את התימנים כמשיחיים. התיוג כמשיחיים היה ביטוי להדרה של התימנים מהשותפות במעשה הציוני (לכן לא ניתנה לתימנים הבכורה על פני הבילויים למרות שהם עלו לפניהם, כי עלייה משיחית אינה עליה ציונית). הם היו כלי למימוש המטרות הציוניות ולא  שותפים שווי זכויות. התיוג המכתים שלהם כמשיחיים הזויים (למשל, ברומן "היושבת בגנים" לחיים הזז) עמד בניגוד לחולמי החלומות הציונים אותם כינו אידיאליסטים – כינוי עם תיוג חיובי בשדה הדימויים הציוני.

הטלת ספק ביהדותם של מזרחים לא הוגבלה לתימנים. אריה גלבלום בסדרת כתבות מאפריל 1949 בעיתון ״הארץ״, כותב על העלייה מצפון אפריקה את הדברים הבאים: "יהודים אלו נעדרים גם שורשים ביהדות…". גם יהדותם של העולים מאתיופיה הוטלה בספק. במקראה של משרד החינוך לבתי ספר יסודיים בשם "מסע במושבות הראשונות" משנות התשעים, יש פרק הקרוי ״התימני הקטן״, ובמסגרתו יהדותו של התימני עוברת מעין הליך אישור מהילדים האשכנזים במושבה. לבסוף, גם כיום מערכות החינוך הדתיות על כל סוגיהן מבצעות תהליכי סלקציה והסללה שונים למזרחים על רקע טענות שהם לא "דתיים" מספיק.

ביטוי נוסך לדחיית יהדותם של מזרחים ניתן למצוא בעבודת ועדת החקירה הממלכתית לעניין ילדי תימן. בדו"ח הסופי שלה היא קבעה לגבי הרוב הגדול של הילדים החטופים, שהם נפטרו. קביעות אלו לא עומדות, במקרים רבים, במבחנים משפטיים בסיסיים וגם לא במבחני ההיגיון הפשוט והישר. במדינת ישראל, בנושא של קביעת מוות, נהוג לערב את הרבנות. חלק משמעותי של משפחות החטופים הן דתיות ומסורתיות וקריטריונים הלכתיים לקביעת מוות חשובים להם. אי ההתייחסות לקריטריונים אלו, אשר היו ככל הנראה מפריעים לוועדה לטייח את הפרשה, הוא עוד ביטוי לזלזול ביהדותן של המשפחות וברגשותיהן.

+   +   +

לסיכום הדברים, אנו רואים שמלכתחילה התנועה הציונית ראתה ביהודי התימני והמזרחי את האחר. אחרות זו קבלה ביטויים אידיאולוגיים, דתיים, תרבותיים וביורוקרטיים. אחרות זו עומדת בבסיס ההבנה של פרשות כמו פרשת ילדי תימן. ניתן אפילו לומר, כי בהתחשב ברקע המובא כאן חטיפת ילד והצלתו מהוריו הוא המעשה המתבקש לעשותו.

טיוח הפרשה עד כה מתאפשר בעזרת משוואת כוחות לא שוויונית: מצד אחד למדינה יש כוח רב והיא מונעת בעזרתו פתרון מכובד של הפרשה. מצד שני, כדי לסגור סופית את הפרשה ולקבוע כי לא היו דברים מעולם המדינה זקוקה לאישור של הקורבנות. התימנים בכוחם הדל מונעים את סגירת הפרשה והסרתה באופן סופי מסדר היום הציבורי.

אחת הסיבות המרכזיות לטיוח הפרשה, היא העובדה שהיא מעלה שאלות הנוגעות לשורשי הסיפור האשכנזי בכלל והציוני אשכנזי בפרט. שאלות אלו מאיימות על הזהות האשכנזית. הן נוגעות לאי הצדק ההכרתי אשר עומד ביסוד אי הצדק החלוקתי בין אשכנזים למזרחים ובין המסודרים למוחלשים בישראל. ללא צדק הכרתי לא יהיה צדק חלוקתי. שאלות אלו עוזרות לנו (כפי שהשתדלתי להסביר כאן) להבין את ההווה לעומק ומתוך כך למקד את המאבק לעתיד טוב יותר. זו הסיבה שלפרשת ילדי תימן ופרשות דומות לה יש משמעות פוליטית אקטואלית הן לגבי החברה הישראלית פנימה והן לגבי יחסי ישראל ושכנותיה.

האיום המדובר על הזהות האשכנזית מודגם יפה במאמרו של עמרי חורש "אני מואשם". וכך הוא כותב: ״אני מואשם בכל הרעות החולות בארץ הזו מאפליה ודיכוי, דרך גזילת אדמות ובזיזה על רקע אתני וכלה בעיקור של נשים אתיופיות… אחרים אומרים כי אני מבצע פשעים נגד האנושות, חוטף ילדים תימנים מאמותיהם…". עוד באותו מאמר הוא כותב: "קיומי פה לא מובן מאליו. אני מרגיש מאוים, לא נוח. הצבע שעל גופי הפך להיות שלט הניאון שמעל לראשי. עלי להתכופף ולקוד בפני השליטים החדשים. אני אשכנזי".

עמרי חורש מספיר, בן 31, הוא קול מההווה והעתיד, הוא הדור האשכנזי הצעיר, אשר אם נסתכל על ההרכב האתני של מוקדי הכוח בישראל (סגל קבוע באוניברסיטאות – 90% אשכנזים. שופטים – 90% אשכנזים. כמעט כל המנהלים הבכירים במוסדות התרבות אשכנזים וכיו״ב) יאייש את מוקדי הכוח אלו. אשכנזים צעירים כמוהו אינם מעוניינים בדיאלוג ובשינוי המצב הקיים, הריבוד החברתי הקיים נוח להם ואת הניסיון לשנותו הם מגדירים כסכנה קיומית עבורם. כל שינוי פירושו ויתור על הפריבילגיות הכרוכות בלהיוולד אשכנזי בישראל. 

מאמר זה הוא הרחבה של הרצאה באוניברסיטת בר אילן בכנס שהתקיים ב-8.1.2013 ועסק בחטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן. כנס זה אורגן בעקבות אירוע מהתאריך 23.5.2015 במסגרת פסטיבל "ליבי במזרח" בשיתוף עם תנועת "אחותי" שהתקיים בסינמטק תל אביב בנושא חטיפת הילדים. גרסה קודמת של מאמר זה פורסמה בכתב העת ״אפיקים״, גיליון קלח-קלט אפריל 2013 בשכ"ד לשטרי. בגיליון זה פורסמו עוד שני מאמרים מתוך הכנס, אחד של שושי זייד והשני של גלית ברקת-דניאלי. שושי ואנוכי לא הוזמנו לכתוב מאמרים לספר שיצא בקרוב בעקבות הכנס

 

מקורות (רשימה חלקית)

בלום איתן – למקורותיה הגרמנים של התרבות העברית. מטעם 11. 2007
גורני יוסף – כור ההיתוך החלקי במעשה ובמחשבה הציונים. בתוך ציונות מאסף כג 2001
דגן שאול – עקשנים על ההר. 2012
השש יאלי – כמה ילדים זה שמחה? מין מעמד ועדה במדיניות הילודה בישראל 1962-1974 עבודת גמר לתואר שני. חיפה 2004
זלשיק רקפת- עד נפש. 2008
חינסקי שרה – עיניים עצומות לרווחה. על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלי. תיאוריה וביקורת 20. 2002
טבעוני שלמה – ראשונים ונחשונים. 1991
טובי יוסף – אעלה בתמר 1982
לבנת חנה – כמה יפה להיות יהודי. 2009
מלמד שוהם – אמהות, פריון ו"האיום הדמוגרפי" בתוך תיאוריה וביקורת 25. 2004
ניני יהודה – ההיית או חלמתי חלום. 1996
סטולר-ליס שחלב – כיצד אגדל תינוק ציוני. עבודת גמר לתואר שני. תל אביב. 1998
פלד רינה – האדם החדש של המהפכה הציונית 2002

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אמיר

    סקירה מדהימה.

  2. דןש

    טיפה משלי או זיכרונות ילדות
    התימנים היו תמיד נושאי ההערצה בזכות יושרם, אמינותם, חריצותם, טוב ליבם ואולי גם תמימותם. הם עבדו קשה למחייתם, בפרדסים ובמשקי הבית ונראו תמיד שמחים בחלקם. בצעירותי יצא לי להיפגש רבות ולעבוד, זה לצד זה עם בני העדה התימנית. בתחילה עם עוזרת בית, שיום הופעתה היה יום חג בביתנו. התכוננו לבואה ושרתנו אותה בכל טוב ובכל מה שיכול היה להקל על עבודתה. לעיתים היא באה עם אחד מבניה, שלימים הפך להיות ראש מועצה אהוד ומאוחר יותר לראש עיר. בבגרותי עבדתי לצדם של תימנים בפרדסים ( בקטיף, נטיעה והרכבה ) ושררו בינינו יחסי ידידות כנים. גם עם אותו ראש עיר יצא לי לעבוד כחבר בהנהלה משותפת של ארגון ציבורי.
    בתקופת המנדט כל הספקת הבשר הייתה ב"אחריות" שוחט תימני. פעם בשבוע הוא הסתובב בכפרנו ועל גב חמורו חבילות בד ארוזות מוכנות. כל משפחה "זכתה" ( תמורת תשלום כמובן ) בחבילה ( שכונתה על ידו כ"חלק" ), שהייתה מורכבת מחלקים שונים של הבהמה ( בשרים מחלקיה השונים וחלקי פנים ( כבד, תכול, ריאות, כליות ולב )) – כולם היו שווים ללא זכות בחירה.
    במהלך כל הדרך לא הייתה הרגשה של עליונות – אלא של שוויון . ממש בניגוד גמור לרוח הכתבה. האם היה כאן נס ? האם פעלנו כנגד הציפיות ? לכותב פתרונים.

  3. משה משה

    אכן אכן

    מומלץ מאוד לקרוא את מאמרו מאיר העיניים של בועז סנג'רו – באין חשד אין חקירה אמיתית – https://drive.google.com/file/d/0B3BCYAiVozqkVE1VVjBwN3A5UWc/view

    במיוחד מי שמתפלא מדוע ואיך ועדת חקירה ממלכתית מטייחת פרשה שכזו

  4. יוסףה מקיטון

    תודה. מספק רקע מאד מאיר עיניים לפרשת החטיפות.

  5. שרלי

    מאמר מעולה ומהודר שבמהודרים אבל יש טעות הגהה קטנה
    בסוף

    מאמר זה הוא הרחבה של הרצאה באוניברסיטת בר אילן בכנס שהתקיים ב-8.1.2013 ועסק בחטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן. כנס זה אורגן בעקבות אירוע מהתאריך 23.5.2015 במסגרת פסטיבל "ליבי במזרח"

    כנראה אתה מתכוון ל 2012. ולא לא 2015.

  6. נאוה בן ארצי שיבר

    למיטב ידיעתי התימנים עברו פרעות והוגלו לחבל ארץ חרב בתימן – מישור מלח . גלות שבה כשליש מהם מתו. חבל שלא מרחיבים על כך את השיח. לא פעם הם סבלו פרעות ויחס אלים מצד המוסלמים שמזכיר במידה רבה את הפרעות שעברו יהודים במזרח אירופה. חבל שפרק זה בהיסטוריה נותר עלום.

  7. ג. אביבי

    כתבה חשובה ומשכילה.
    ד"ר שובלי מציין את העובדה שהממסד מעולם לא הודה בפשעי חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן. ואכן הממסד האשכנזי השולט במדינה גם לא מודה בפשעים האלה (וגם בהרבה פשעים אחרים) וגם מכחיש את הפשע בנוסח "התינוקות נפטרו" (מדובר באלפים).
    לא לחינם גרסו חז"לינו "מודה ועוזב ירוחם". הממסד האשכנזי לא מודה ולמעשה גם לא עוזב. פרשת עיקור הנשים האתיופיות ארע רק לפני שנים מעטות, הטרנספר לתושבי גבעת עמל וכפר שלם נמשך עד ימים אלה. אולם אי הודאתו והכחשתו האלימה את הפשעים, ראה פרשת הרב משולם, מעידה שגם כיום ובעתיד כוונותיו כלפי המזרחים והאתיופים הן זדוניות.

  8. אילנה עמרמי ירימי

    לרון דוד רונן , כנס לגוגל ורשום: ," ספורו של אורי וכטל מחטופי תימן" צפה ושמע את סיפורו.

    2 כתוב בגוגל: "יגאל אלון הביא אותי מתנה לחבריו".

  9. משה מיה

    מאמר חשוב. אנא תקנו בכותרת המשנה: ראשית המאה ה 20 ולא ראשית המאה ה 19 כפי שנכתב.

  10. לילי

    אני זוכרת בשנות התשעים, כשהתמנים הגיעו לניו יורק, הם שהו בבתים של הסטמרים, רבים לא ידעו מה זו אסלה ועשו את הצרכים בתוך האמבטיה. הסטמרים, התיחסו אליהם כאל חייזרים שהגיעו מהעולם החיצון. מאחר שהמטרה שלהם היתה להלחם בציונים, הם לימדו אותם את הלכות המערב. הבעיה היא שהם לקחו בעיקר ילדים, את ההורים השאירו בתימן, ולימדו את הילדים לדבר רק ידייש. כשהאמא באה להתאחד עם בנה, הם לא הבינו אחד את השני. הילד דיבר יידיש והאמא ערבית.

  11. ד"ר אהרון יצחקי

    ד"ר רפי שובלי מתאר את השתקפות היהודים בתודעת האשכנזים בעידן הציוני ביישוב ובמדינת ישראל. עמדה זאת מקובלת על כל האשכנזים במרחב הציבורי הישראלי. גישה גזענית זו קובעת וממשיכה לקבוע את גורלנו לשבט בשל העובדה שהשלטון הוא בידי האשכנזים. מצב זה מתוכנן להחמיר במשך הזמן. האאוגניקה מתייחסת לגזע הלבן בלבד ומתקיימת במסגרת המדינה האירופית ואינה נוגעת לגזעים אחרים. אין אוגניקה מסוג אחר. הכינוי אאוגניקה, ביישוב ובמדינת ישראל לתורתם החדשה הוא הסוואה לתורה אכזרית שדומה לה לא נודע לפני כן. בשל כך, אני נוהג להשתמש ביחס לתורה זו בכינוי: פסבדו-אאוגניקה. בהגות הציונית מדובר ביחס לגזע אחר שאינו לבן. הפסבדו-אאוגניקה בישראל מתייחסת לגזע היהודים שהוא מבחינת האשכנזים גזע שמי פגום. המשמעות שנגזרת מהמכלול של האידיאולוגיה הציונית והפסבדו-אאוגניקה, היא מתן היתר אידיאולוגי-מוסרי ואף מחוייבות, מבחינת המוסר האשכנזי, להשמדה מלאה של היהודים. לבקשת אחד החברים כתבתי פוסט ב-31.10.2016, תחת הכותרת "פסבדו-אאוגניקה וניסויים רפואיים של האשכנזים בעם היהודי". כן דנתי בנושא בהרחבה בספרי "אקטואליה", כרך א, בפרק "בין אוגניקה לגזענות", עמ' 113-118. שבת שלום.