string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

תל חי של הבדואים

מערכת המשפט הישראלית מתעמרת בבדואים בענייני קרקעות כבר שנים. הריסתו של הכפר אם אלחיראן לטובת התיישבות הדתית-לאומית היא עוד שעל בדרך זו. אבל אולי יש דרך אחרת?
אריאל דלומי

בחודש יולי 2007 חזיתי באחד האירועים המצערים בחיי. מאות מאנשי כוחות הביטחון הגיעו ליישוב הבדואי אם אלחיראן בכדי לפנות את תושביו ולהרוס את בתיו. עריסות ובהן תינוקות הוצאו על ידי השוטרים מהבתים, דחפורים הרסו את המבנים ועצי הזית נעקרו מן החצרות. לכוחות הביטחון הצטרפו עשרות נערים, עובדי קבלן, שהובאו למקום בכדי לפנות את מיטלטליהם של התושבים לתוך מכולות ולפנותם מהמקום. משסיימו הנערים את מלאכתם, יצאו בריקודים מול התושבים ההמומים וזימרו כי "זו הציונות החדשה".

חלפו שמונה שנים ודיונים אין ספור בערכאות משפטיות שונות ושוב מעל הכפר אם אלחיראן מרחפת סכנת הריסה. הפעם סכנה זו מוחשית מתמיד, מכיוון שבג"צ דחה לאחרונה את ערעור התושבים ובכך אפשר למדינה להמשיך בתוכנית לפנות את אלף תושבי הכפר ליישוב חורה הסמוך, ולאפשר את הקמתו של היישוב היהודי חירן על אדמת הכפר. לא עזרו הצהרותיו של ראש המועצה המקומית חורה על כך שאין ביישוב שלו מקום לתושבי הכפר, לא עזרו גם הסברי התושבים כי המושל הצבאי, בשם המדינה, הוא זה שהורה להם להתגורר במקום בשנת 1956, עת פונו מאזור ואדי זובאלה, הסמוך לקיבוץ שובל.

קילומטרים ספורים מהכפר, במעלה הכביש המוביל ליער יתיר, יושבות 25 משפחות יהודיות מגרעין "חירן" במחנה זמני וממתינות ל"תהליכי אישור אחרונים לעלייה לקרקע לישוב חירן", כפי שמבשר אתר האינטרנט של התנועה המיישבת "אור". עוד נכתב באתר כי "הכוונה היא לבנות יישוב המיועד לקהילה הדתית-לאומית בצפון הנגב כחלק מהקמת רצף ישובים יהודים באזור". תיאורים אלה לגבי אופיו של הגרעין המתיישב עומדים בסתירה לטענת המדינה בפני בג"צ כי היישוב החדש יהיה ישוב "כללי" ללא מאפיינים ייחודיים, ושאינו סגור בפני אף תושב. כך, תוך מעשה של עיוורון חלקי, קורם עור וגידים סיפור נוסף על מאבק לאומי-אתני סביב קרקעות והתיישבות במדינת ישראל.

בדעת מיעוט קובעת שופטת בג"צ דפנה ברק-ארז כי "המדינה כלל לא שקלה נתון חשוב נוסף, ואף קריטי – העובדה שהמבקשים הם בני-רשות במקום זה עשרות שנים. בעניין זה המדינה התבססה על מידע מוטעה לפיו המבקשים הם מסיגי גבול. גרוע מכך: המדינה לא חזרה ושקלה את החלטותיה משהתגלו העובדות לאשורן. היא לא שקלה כלל את הזיקה שפיתחו בני-הרשות למקום מושבם […] ואת עוצמת הפגיעה בהם לאחר עשרות שנים בהן ישבו."

יש מקום לבחון האם בכלל יש סיכוי לערבים-בדואים בנגב לנצח במאבק קרקעות במערכת המשפט הישראלית. מדובר במערכת שהתעלמה לחלוטין מהשיטות המסורתיות של הורשת הקרקעות שנמשכו גם תחת האימפריות העות'מנית והבריטית; שהפקיעה את האדמות מהן גורשו הבדואים באמצעות חקיקת "חוק רכישת מקרקעין"; שפסחה על הישובים הבדואים כאשר עבר חוק התכנון והבניה בשנת 1965 והמשיכה להתעמר בהם בצווי פינוי, הריסות מתמשכות והצעות מעליבות לפיצויים.

בג"צ הוא מוסד חשוב ביותר במדינת ישראל, אמנם, אך יש מקום גם לבחון בביקורתיות האם בכלל יש סיכוי לערבים-בדואים בנגב לנצח במאבק משפטי כלשהו בנושא קרקעות במערכת המשפט הישראלית. מדובר במערכת שהתעלמה לחלוטין מהשיטות המסורתיות של הורשת הקרקעות שנמשכו גם תחת האימפריות העות'מנית והבריטית; מערכת שבשנת 1953 הפקיעה את האדמות מהן גורשו הבדואים בשנת 1951 באמצעות חקיקת "חוק רכישת מקרקעין"; מערכת שפסחה על הישובים הבדואים כאשר עבר חוק התכנון והבניה בשנת 1965 והמשיכה להתעמר בהם בצווי פינוי, הריסות מתמשכות והצעות מעליבות לפיצויים.

כפי שהדברים נראים כעת, בעוד כמה שנים ייצרב בזיכרון הקולקטיבי המאבק על היישוב אם אלחיראן כמיתוס "תל חי" של החברה הערבית-הבדואית בנגב. מעטים נגד רבים, הנאבקים על פיסת אדמה באזור מבודד ומותקפים על ידי כוחות חזקים מהם בחוסר צדק. נכון שבין מיתוס תל חי לבין הסיפור ההיסטורי ישנו פער אדיר, אך זה טיבם של מיתוסים – לספר סיפור שיצדיק תפישות גדולות יותר.

אבל יש אפשרות אחרת. כששוב ביקרתי בכפר בשבוע שעבר נאם בפני הנוכחים שייח' הכפר. בצעד מעניין הוא קרא להקמת יישוב משותף עם היהודים המעוניינים לגור במקום. עתה נותר לראות האם אם אלחיראן יהפוך לעוד מיתוס לאומי במאבק הקרקעות בין ערבים ליהודים בארץ הזו או לחילופין יהפוך למודל חדש של שותפות בין ערבים ויהודים שיהפכו משבר גדול להזדמנות חדשה ואופטימית לעתיד הנגב.

אריאל דלומי הוא מנהל משותף של ארגון אג'יק – מכון הנגב, הפועל לקידום תהליכי פיתוח חברתי וכלכלי בקרב החברה הבדואית בנגב ולשוויון בין האוכלוסייה הערבית והיהודית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שיילוק הנגבי

    בדעת מיעוט קובעת שופטת בג"צ דפנה ברק-ארז כי "המדינה כלל לא שקלה נתון חשוב נוסף, ואף קריטי – העובדה שהמבקשים הם בני-רשות במקום זה עשרות שנים. בעניין זה המדינה התבססה על מידע מוטעה לפיו המבקשים הם מסיגי גבול. גרוע מכך: המדינה לא חזרה ושקלה את החלטותיה משהתגלו העובדות לאשורן. היא לא שקלה כלל את הזיקה שפיתחו בני-הרשות למקום מושבם […] ואת עוצמת הפגיעה בהם לאחר עשרות שנים בהן ישבו."
    זה כתבה כבוד השופטת על חירן או על גוש קטיף ?