string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

קול שבוקע מתוך נפש פקוחת עיניים

שירתו של עמיחי חסון נותנת מקום לשירה שהייתה כאן קודם ומעשירה אותה בצלילותה, ביופייה, בקולה שלה. תהילה חכימי כותבת על ספר השירים הראשון של חסון, ״מדבר עם הבית״
תהילה חכימיתהילה חכימי

משוררת ומהנדסת מכונות. ספרה הראשון יצא בהוצאת "טנג'יר"

את ספר השירים הראשון של עמיחי חסון, ״מדבר עם הבית״ (הוצאת אבן חושן), פותח השיר ״נסיעה״, ואולי יש בו בשמו של השיר הזה משום סימן או רמז, כי משהו בקריאה בספר הוא כזה – נסיעה במחוזות המקום הזה, נסיעה במחוזות השירה וההשראה של עמיחי, בשורשיו, כמו גם נסיעה בנפש אדם, משורר.

משורר שהמשאות שבנפשו נפרקים אט ובשקט לאורך הספר, והשירה מקלה על המשא הזה מעצם היותה, ולא רק על עמיחי, גם עלינו הקוראים. מין שירה כזו הנושאת בקרבה משאות של רוח, משאות של קודש וחול, משאות נפשו.

בחלקו הראשון של הספר מבין חמישה, ״אחרי שהאורות כבים״, עמיחי מעביר אותנו בנסיעה מואצת כמו זו שבשיר הפותח, מדרום הר חברון אל הסינמטק הירושלמי, על הנשים המבוגרות שבו, ואנחנו מרחיקים עמו מהסינמטק הלאה אל מחוזות רחוקים של נוף ערפל, ובסופו כמעט ונחנקים:

יְרוּשָׁלַיִם, נוֹף בַּעֲרָפֶל

                                     לתיאו אנגלופולוס

אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל נְשׁוֹת הַסִּינֶמָטֶק הַמְבֻגָּרוֹת

גְּבָרוֹת מְכֻבָּדוֹת מַדִּיפוֹת בֹּשֶׂם זָר יוֹרְדוֹת לְאַט

בַּמַּדְרֵגוֹת הָרְטֻבּוֹת אוֹחֲזוֹת אַחַת בְּכֶתֶף הַשְּׁנִיָּה לֹא

לְהַחְלִיק וַאֲנִי אַחֲרֵיהֶן נִזְהָר מִלַּעֲקֹף בְּהַצְהָרַת הָרַגְלַיִם

כַּמָּה קָשָׁה בָּלוּת הַגּוּף וְהַגֶּשֶׁם מַתְחִיל לְטַפְטֵף כְּשֶׁאֲנַחְנוּ

בַּמִּרְפֶּסֶת פַּעֲמוֹנֵי כְּנֵסִיַּת דּוֹרְמִיצְיוֹן אוֹמְרִים הִגִּיעָה הַשָּׁעָה

לְהִכָּנֵס לָאוּלָם לְהָסִיר מְעִילִים לִרְאוֹת שְׁנֵי יְלָדִים בְּרַכֶּבֶת

מְחַפְּשִׂים אֶת אַבָּא מוֹצְאִים לַהֲקַת שַׂחְקָנִים נוֹדְדִים מוֹצְאִים

נוֹכְלִים מוֹצְאִים עוֹלָם רָטֹב לָלֶכֶת בּוֹ בִּכְבִישִׁים כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם

לֹא פּוֹסֵק גַּם אַחֲרֵי שֶׁהָאוֹרוֹת כָּבִים בְּהַר צִיּוֹן הַנּוֹף בַּעֲרָפֶל

מִסּוֹף הַחוֹמָה הַתֻּרְכִּית עַד חוֹמַת הַהַפְרָדָה הַסּוֹגֶרֶת כְּחוֹסֵם עוֹרְקִים.

ומשם נמשכת הנסיעה של עמיחי, והפעם אל סניף רמי לוי בתלפיות, שם תחת הפלורסנטים של הסופרמרקט, עמיחי לא חושב לא על אלן גינסברג ולא על וולט ויטמן, הוא קונה חיתולים, וכל הנסיעה הזו, בנשימה אחת.

רָמִי לֵוִי בְּתַלְפִּיּוֹת

שׁוּם מַחְשָׁבוֹת לֹא פּוֹקְדוֹת אוֹתִי הַלַּיְלָה, ווֹלְט וִיטְמַן

וְאָלֶן גִינְסְבֶּרְג, נוֹכְלִים עֲרִירִיִּים חֲשׂוּכֵי יְלָדִים,

בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט בְּתַלְפִּיּוֹת מִתְלַבֵּט בֵּין מַאַרְזֵי חִתּוּלִים

רוֹאֶה אֶת אַחֲרַאי הַמִּשְׁמֶרֶת קוֹרֵא לְנַעֲרֵי הָאֲרִיזָה

לָשׁוּב לַעֲבֹד מֵאַרְגְּזֵי הַקִּשּׁוּאִים וּבָרַמְקוֹלִים מַכְרִיזִים

אָדוֹן רָמִי לֵוִי אָדוֹן רָמִי לֵוִי נִמְצָא בַּסְּנִיף שְׂאוּ שְׁעָרִים

רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מִי שֶׁאָמַר

לָעַגְבָנִיָּה שֶׁקֶל תִּשְׁעִים לְקִילוֹגְרַם.

 

המשורר והמילים

אולי כמעט בכוונה אקפיד לקרוא כאן לעמיחי כך, עמיחי, או עמיחי חסון, ולא חסון לבד כפי שנוהגים כשכותבים על משוררים, כי גם בשם הזה עמיחי, טמון עמיחי האחר [1] וכך כמו בשמו של עמיחי, גם ב״מדבר עם הבית״, בו עמיחי חסון נותן מקום לשירה שהייתה כאן קודם לפני שנכתבה שירתו, מהדהדת שירתו אבל גם שירה רבה אחרת.

השירה של עמיחי היא קול שנדמה כמו בוקע מתוך נפש שעיניה פקוחות אך צניעותה מדייקת את השפה, צניעות שלעתים כמעט מרסנת את השירה שלו ועושה אותה יפה כל כך שכמעט קשה לשאתה

ולא רק ששירתו של עמיחי נותנת לה מקום, לשירה האחרת, אלא גם מוסיפה עליה את שכבתה, ומעשירה אותה, בצלילותה, ביופייה, בקולה שלה, מחייה את השירה הקודמת ששקועה בה. השירה של עמיחי שבין דפי הספר עומדת לצד שירתם של פנחס שדה, יונה וולך, רבי נחמן מברסלב, חביבה פדיה, היא מדברת אתה ואליה, מאפשרת לה לדבר גם אלינו בשנית, נותנת לה מקום, כמו נובעת ממנה אבל לא רק, ממנה יחד עם המציאות עצמה, בקולו המיוחד של עמיחי. קול שנדמה כמו בוקע מתוך נפש שעיניה פקוחות אך צניעותה מדייקת את השפה, צניעות שלעתים כמעט מרסנת את השירה שלו ועושה אותה יפה כל כך שכמעט קשה לשאתה: 

וְאִם אֶקְרָאֵךְ

"יֹפִי כְּיָפְיֵךְ לֹא רָאִיתִי מִיָּמַי. מִי אַתְּ? אוּלַי אֶקְרָאֵךְ בְּשֵׁם 'מָוֶת'.

לוּ בָּאת וְאָמַרְתְּ לִי: 'אֲנִי הַמָּוֶת', הָיִיתִי הוֹלֵךְ עִמָּךְ, בְּשִׂמְחָה."

                            פנחס שדה, "על נערה מעמק חפר,

                            שניגשה אלי אך לא אמרה את שמה"

וְאִם אֶקְרָאֵךְ בְּשֵׁם 'שִׂמְחָה' תְּבַקְּשִׁי שֶׁאֶחְדַּל לְהִשְׁתַּטּוֹת

וְאִם אֶקְרָאֵךְ בְּשֵׁם 'נִימְפָה' עוֹרֵךְ יַלְבִּין עַד שֶׁ'מָּוֶת' יָשׁוּב לִהְיוֹת

וְאִם אֶקְרָאֵךְ בִּשְׁמֵךְ שֶׁלָּךְ וַדַּאי אֶתְחָרֵט כִּי אֵינוֹ מַסְבִּיר דָּבָר

וְאִם אֶקְרָאֵךְ בְּשֵׁם 'אַהֲבָה'? אָז אוּלַי תֵּלְכִי אַחֲרַי, מְכֻשֶּׁפֶת,

חוֹזֶרֶת שׁוּב וָשׁוּב: אַהֲבָה, אַהֲבָה

 

בין קודש לחול בארץ ישראל

ובכל המשאות הללו, עמיחי גם מדבר את משא הזהות, שהוא נושא עמו, מתוקף היותו כאן ושורשיו מעורבים, כך גם שירתו נושאת עמה את כל זאת, מעין מזרח ומערב מעורבב יחדיו, משם וגם מכאן, קודש וחול, אלן גינסברג ותורת הקבלה.  כך למשל בשירו ״מונולוג בנשף הלבן״, שפותח באיזה

ניואנס שמדבר עם שירו של סמי שלום שטרית, ״שירים באשדודית״ [2].

כאן בחלקו הראשון של השיר:

 

״קְלָלוֹת בְּעַרְבִית אֲנִי מְדַבֵּר אֲלֵיכֶםHasonCover

פְּסוּקִים מִדְרָשִׁים סְפִירוֹת אֲנִי

מְדַבֵּר אֲלֵיכֶם עוֹלָמוֹת אבי"ע* אָדָם קַדְמוֹן

הִנֵּה אֲנִי רוֹקֵד לִצְלִילֵי מוּזִיקָה שֶׁל עַרְסִים

בְּאֶמְצַע הַנֶּשֶׁף הַלָּבָן פּוֹתֵחַ כַּפְתּוֹר בַּחֻלְצָה

קַל יוֹתֵר לְדַבֵּר כָּכָה עַל קִירְקֶגוֹר פּוֹגֵשׁ אֶת

רַבּוֹתֵינוּ תַּאֲמִינוּ לִי הַתְּנוּעוֹת הַלָּלוּ

הֵן רִקּוּד הַגּוּף שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִצְעֹק מִתַּחַת לַמַּיִם

כְּשֶׁצִּירֵי הַלֵּדָה מִתְחַזְּקִים עַד שֶׁאֶפְשָׁר

לִשְׁתּוֹת מֵהָאַיִן בְּמִין יַלְדוּתִיּוּת קְצָת

מְגֻשֶּׁמֶת לִבְנוֹת בָּתִּים בַּאֲבָנִים

לֹא מְסֻתָּתוֹת כְּמוֹ הָאֲנָשִׁים כָּאן

לֹא מְסֻתָּתִים מַשֶּׁהוּ לֹא גָּמוּר

בְּדֶרֶךְ כְּלָל בַּפָּנִים

בֻּבּוֹת מְרוּטוֹת מִצְּבִיטַת לְחָיַיִם

לֹא אֲפוּיוֹת מַסְפִּיק…."

(*אבי"ע – מושג המורכב מראשי־התיבות של ארבעת העולמות המרכזיים על פי תורת הקבלה: "אצילות", "בריאה", "יצירה" ו"עשייה"

״מונולוג בנשף הלבן״ הוא אמנם שיר מובהק שעוסק בעירוב הזה, הזהותי, אך איננו יחיד. כך בשירים רבים אחרים בספר עמיחי ממשיך לנוע בין הזהויות השונות, בין השפות השונות שהוא מדבר, או יודע לשמוע, ובין הלשונות השונות, אלה שבין הקודש והחול, בין הערבית לעברית. בין הסופרמרקט לחוף הים, והוא זוכר כמו ישראל, כמו החול, כמו הסרפד.

נַעֲרָה יְחֵפָה רָצָה

מִי זוֹכֵר אוֹתָךְ נַעֲרָה יְחֵפָה רָצָה

בְּחוֹלוֹת תֵּל אָבִיב רָצָה

וּבִתֵּךְ הַקְּטַנָּה בְּחֵיקֵךְ

רָצָה מַהֵר בְּפַחַד עַקְרַבִּים

רָצָה רָחוֹק אֶל בֵּית הַהוֹרִים.

מִי זוֹכֵר אוֹתָךְ סָבָתִי נַעֲרָה

יְחֵפָה רָצָה בַּחוֹלוֹת בְּלִי גֶּבֶר

רָצָה וּבְיָדֵךְ שְׁנֵי דַּרְכּוֹנִים

מֵאָמֶרִיקָה לִרְחוֹב נַחֲלַת בִּנְיָמִין

רָצָה כְּשֶׁחוֹל נִתָּז עַל מַלְבּוּשֵׁךְ

וְעַל מַלְבּוּשִׁי מִזִּכָּרוֹן אֶחָד

שֶׁשָּׁמַעְתִּי עַד שֶׁמָּצָאתִי

חוֹל גַּם בְּכִיסִי.

עמיחי ובורחס בראש שלי

קראתי פעם איפשהו שאחד מהסופרים האהובים על עמיחי הוא חורחה לואיס בורחס, ובמחשבות והקריאות הרבות ב״מדבר עם הבית״, שאם פותחים בו חייבים לקרוא בו מתחילתו ועד סופו, חשבתי הרבה על הצניעות הרבה בו, על השקט והיופי שהוא טווה, והרגשתי גם את המוזיקה שעמיחי עושה בו, מוסיקה יפה כל כך, שקשה לקרוא לה בשם, שירה שעושה מוזיקה, אולי אפשר לקרוא למוזיקה הזו עמיחי גם. ומשהו בשירה הזו, הזכיר לי ראיון שקראתי פעם עם בורחס, בדבר השירה, ומה שהיא עושה, או מה שהיא צריכה לעשות.

הנה ציטוט [3] מתוך הריאיון:

ססאר פרננדס מורנו: "אז אתה אומר שהעיקר בשירה הוא לומר את האמת על המציאות, להראות כיצד היא אמתית ברבדיה העמוקים ביותר?"

בורחס: "כן. אינני חושב שהמשורר אומר, או צריך לומר דברים חדשים. הוא צריך לתת ביטוי לדברים שאנשים מרגישים, דברים שכולם הרגישו בזמן זה או אחר, או ירגישו במהלך חייהם. המשורר חייב להילחם ולהתאמץ עבור אותה מוסיקה מילולית, אשר תהיה ביטוי לרגשות שהם תמצית חיינו כבני- אדם."

————————————-

[1] יהודה עמיחי
[2] "אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם, / כלה דאר בוכם, / שלא תבינו מלה./ למה מה? /
למה מי?" – מתוך שירים באשדודית, סמי שלום שטרית
[3] הציטוט הבורחסי מתוך הריאיון "מבוכים מייגעים" ראיון עם חורחה לואיס בורחס, (ססאר פרננדס מורנו-מראיין) מתוך
פרוזה-שבוע הספר תשמ"א.
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מור שפיר

    ספר שהוא קסם, יש בו כמה מרגעי השירה היפים שקראתי בזמן האחרון
    ביקורת מאירת עיניים. תודה

  2. תהילה חכימי

    תודה מור.

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X