string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

הקשת הדמוקרטית המזרחית: מציונות לערביות

מה היה בפוליטיקה של הקשת הדמוקרטית המזרחית ומה היה חסר בה. ניתוח של נרטיב הקשת ושל ריבוי הביקורות המגוונות עליו אשר הדגישו את חשיבותו. עופר סיטבון סוקר את ספרו של אריה קיזל אודות הנרטיב המזרחי החדש
עופר סיטבוןעופר סיטבון

ד"ר עופר סיטבון הוא עמית במכון שחרית לפוליטיקה חדשה וראש הקליניקה לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים

לא קל לקרוא את ספרו של אריה קיזל. הוא ארוך מדי. יש בו משפטים ופסקאות ארוכות, לא מעט ז'רגון אקדמי ובעיקר גודש ציטוטים המקשים על קריאה רציפה. אולם, הוא מציע ניתוח מקורי, מקיף, אנליטי ומעורר מחשבה של השיח המזרחי הרדיקלי שהובילה הקשת הדמוקרטית המזרחית ושל השתמעויותיו של השיח הזה ביחס לנרטיב המרכזי של הציונות.

קיזל מנגיד את הנרטיב החדש של הקשת למה שהוא מכנה "המאבק המזרחי הישן" – ממרד ואדי סאליב דרך הפנתרים השחורים ותנועת האוהלים ועד הופעת תמ"י וש"ס – שנסוב בעיקר סביב הניסיון להשוות את מעמדם הכלכלי, החברתי והתרבותי של המזרחים לזה של האשכנזים ולתקן את העוולות שגרמה מדיניות "כור ההיתוך", שהוצדקה כחלק מתהליך בניין האומה. ההתנגדות המזרחית, על האידיאולוגיות השונות של מוביליה – מהמאבק המעמדי של הפנתרים ועד לחרדיוּת הש"סית – הובילה להכרה הדרגתית של הממסד בתהליכי האפליה הסמויים והגלויים ולמתן לגיטימציה למאבק המזרחי לשוויון. קיזל מכנה זאת מאבק ל"השתלבות מבקשת" (עמ' 66). אך מאבק זה, עיקש ותקיף ככל שהיה, לא אתגר את נרטיב-העל הציוני שעיקריו הם היותה של ישראל מדינת לאום יהודית בעלת זיקה ליהודי העולם, ואופיה המודרני-מערבי. כך, הפנתרים עשו שימוש במגילת העצמאות ודיברו על מיזוג גלויות, בעוד אנשי ש"ס טענו שהם-הם הציונים האמיתיים. למעשה, שאלת הקשר לציונות והיחס אליה מתבררת בהמשך הספר כפן החשוב והרדיקלי ביותר של השיח שהובילה הקשת, ובדיעבד, כנקודה שעליו שיח זה קם – ונופל.

הקמת הקשת לוותה בויכוח פנימי בין שתי מגמות – עמדה אקטיביסטית המבקשת ליצור תנועת המונים שתמשיך את המאבק המזרחי "הישן" ("מלמטה למעלה") לעומת גישה המבקשת להקים תנועת אליטה מצומצמת שתתמקד בפעולה אקדמית, אידיאולוגית וחוץ-פרלמנטרית שתעצב נרטיב מזרחי חדש ("מלמעלה למטה"). כידוע, זו העמדה שגברה.

השיח המזרחי החדש, על-פי קיזל, נולד על רקע תהליך אוסלו והתקוות שהוא עורר והוא תולדה של הופעתו של "דור זקוף" אסרטיבי ומשכיל, שאף שצמח מנקודת מבט פרטיקולרית הצהיר על עצמו כשיח אוניברסלי מכליל. הקמת הקשת לוותה בויכוח פנימי בין שתי מגמות – עמדה אקטיביסטית המבקשת ליצור תנועת המונים שתמשיך את המאבק המזרחי "הישן" ("מלמטה למעלה") לעומת גישה המבקשת להקים תנועת אליטה מצומצמת שתתמקד בפעולה אקדמית, אידיאולוגית וחוץ-פרלמנטרית שתעצב נרטיב מזרחי חדש ("מלמעלה למטה"). כידוע, זו העמדה שגברה.

בשונה מהמאבק המזרחי הישן, אנשי הקשת ביקשו להציג "נרטיב שכנגד" לנרטיב הציוני ההגמוני המבוסס על שלושה מהלכים: הראשון – "משפט היסטורי" לציונות הקולוניאליסטית על מעשיה כלפי קורבנותיה המזרחים, תוך התקת נקודת המבט ממושא הדיכוי (המזרחים) לנושא הדיכוי (הציונות) ומפוליטיקה שמבליטה את ה"שחורות" המזרחית לפוליטיקה שמבקרת את ה"לובן" האשכנזי (עמ' 294-292); השני – כתיבת היסטוריוגרפיה מזרחית חדשה שחדלה להתבייש בעברה; והשלישי – יצירת זהות מזרחית-ערבית (בעלת אופי פוסט-לאומי) שמתבדלת מהזהות האשכנזית. הבסיס האידיאולוגי למהלכים אלו נשען על הביקורת הפוסט-קולוניאלית המופיעה בכתיבתם של אדוארד סעיד, הומי באבא ובעיקר של "האם האידיאולוגית" אלה שוחט שהעמידה את הציונות כרוע אירופאי קולוניאלי מוחלט שעקר את היהודים הערבים מקהילותיהם, רצח את תרבותם, הובילם לשנאה עצמית כלפי הערביות שתויגה כנחשלת ונחותה והחליף בינם לבין הפלסטינים שגורשו מארצם. שוחט אף דחתה לחלוטין את תפיסת הציונות כתנועת שחרור והצלה של העם היהודי.

אלה שוחט, "האם האידיאולוגית"
אלה שוחט, "האם האידיאולוגית"

אחד הקשיים המרכזיים שעמדו בפני מעצבי הנרטיב החדש היה האמביוולנטיות של הזהות המזרחית, הן ביחס לציונות ולישראליות, הן ביחס ליהדות והן ביחס לערביות. "כור ההיתוך" הציוני ביקש להתיך לתוכו את הזהות האתנית של המזרחים ו"לטהר" אותה מערביותה הלא-מודרנית, כדי לאפשר את הצלחת הלאומיות היהודית. זאת, באמצעות "עיוורון צבעים" כלפי ההקשר הפוליטי והתרבותי שיצר את הזהות המזרחית, תוך הדגשה מהותנית של המנטליות המזרחית, מחד, ושל ההיבט המעמדי מאידך. הפתרון שהציעו יהודה שנהב ויוסי יונה היה כפול: התייחסות למזרחיות כאל תופעה נזילה, היברידית, בעלת שוליים רחבים שאינה כלואה בשיח הזהות, הלאומיות והעדתיות שכפתה הציונות ("הנרטיב הממוקף", מכנה זאת קיזל (עמ' 290)); ותביעה להפוך את ישראל ממדינת לאום יהודית-ציונית למדינה רב-תרבותית שוויונית, תוך יצירת זהות מזרחית חדשה בעלת אוריינטציה אוניברסלית אך גם בעלת זיקה עמוקה לתרבות הערבית וחיבור לקורבנות האחרים של הגזענות הציונית – הפלסטינים. במקום "השתלבות מבקשת" שאפיינה את הנרטיב המזרחי הישן, הנרטיב החדש הציע "בכורה שכנגד", אומר קיזל (עמ' 291).

הביקורת הפנימית

הביקורת הפנימית המעניינת ביותר, לטעמי, באה מכיוונו של מאיר בוזגלו (כמו גם מצד ארגון "ממזרח שמש") שטען כי חילוניותו של השיח החדש מתעלמת מן היסוד היהודי והמסורתי העמוק הטבוע במזרחיות וכן מן הרצון של מרבית המזרחים בישראל להשתייך לפרוייקט הציוני.

חלקו השני של הספר שעוסק בניתוח הביקורות השונות שהושמעו כנגד הנרטיב החדש מהווה, בעיניי, תרומה חשובה של הספר, שכן הוא חושף את עוצמת ההתנגדות שעורר השיח המזרחי החדש ומלמד בכך על חשיבותו הרעיונית הרבה. הביקורת הפנימית המעניינת ביותר, לטעמי, באה מכיוונו של מאיר בוזגלו (כמו גם מצד ארגון "ממזרח שמש") שטען כי חילוניותו של השיח החדש מתעלמת מן היסוד היהודי והמסורתי העמוק הטבוע במזרחיות וכן מן הרצון של מרבית המזרחים בישראל להשתייך לפרוייקט הציוני. בוזגלו טען שהן העמדה החרדית המזרחית (ש"ס) והן העמדה החילונית המזרחית (הקשת) עושות רדוקציה למסורתיות של מרבית המזרחים בישראל שתופסת את עצמה כחוליה בשרשרת הדורות, ברוח "והגדת לבנך". בנוסף, הנרטיב המזרחי החדש נעדר נקודת מבט יהודית פרטיקולרית ואמפטית של "אהבת ישראל" – לרבות האשכנזים (דובריו אף ראו בעמדה זו "כניעה נרטיבית" לציונות (עמ' 208)).

דודי מחלב,
דודי מחלב ז"ל, התנגד להגדרה "יהודים-ערבים".

לצד בוזגלו, ציר הביקורת הפנים-מזרחי על הנרטיב המזרחי החדש הוא מגוון מאוד: החל מביקורת על הדרת נשים מזרחיות דרך התעלמותו מהפיצול בין הקבוצות המזרחיות השונות ואישום באליטיסטיות (אך גם בהיעדר רדיקליות) וכלה בשאלת היחס הראוי לסוגיה הפלסטינית. ציר הביקורת הפנים-מזרחי החריף ביותר, לדעת קיזל, ששותפים לו, בין השאר, אלבר ממי, סמי מיכאל ודודי מחלב, נעוץ בהתנגדות להגדרה "יהודים-ערבים".

הביקורת החיצונית

עיקר הביקורת על הנרטיב המזרחי החדש בא "מבחוץ", מן ההגמוניה הציונית (אף כי ראוי לציין שהחלוקה פנים/חוץ שמציע קיזל ביחס לאופי הביקורת נראית לעיתים מעט מלאכותית, בהינתן אופיים הדומה של חלק מהטיעונים, ובאופן אירוני – גם זהותם האתנית של המשמיעים אותם). גם כאן, מראה קיזל, הביקורת אינה עשויה מקשה אחת: שיסוע הזהות הישראלית וחתירה תחת הסולידריות החברתית (ניסים קלדרון, גדי טאוב); חבירה לכוחות ההפרטה הניאו-ליברליים המנציחים את הריבוד החברתי (דני גוטויין); התעלמות מהגטואיזציה והשמרנות של הרב-תרבותיות שאינה מאפשרת שחרור אמיתי של המזרחים (אילן גור-זאב, מאיר עמור, בן-דרור ימיני); פגיעה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית (דוד אוחנה); חיבור שגוי בין ציונות לקולוניאליזם (אבי בראלי, אלכסנדר יעקובסון, אמנון רובינשטיין); התעלמות מן התמורות העמוקות בנרטיב הציוני עצמו והמעבר מממלכתיות וקולקטיביזם לאינדיבידואליזם, אמריקניזציה ופוסט-ציונות (עוז אלמוג); והופעתו של נרטיב אשכנזי שמבקש להתבדל מהציונות אך גם מוחה נגד הנרטיב המזרחי החדש (מרב רוזנטל-מרמלשטיין).

מסקנתו של קיזל היא שהנרטיב המזרחי החדש מצוי במלכוד. האנטי-ציונות של השיח המזרחי החדש היא בעוכריו.

בסופם של הדברים, מסקנתו של קיזל היא שהנרטיב המזרחי החדש מצוי במלכוד, בדרך ללא מוצא שבהכרח מובילה לקוֹרבנוּת שמשחררת מאחריות. אכן, השיח נהנה מעוצמה בלתי מבוטלת שנבע מהשילוב בין שיח אקדמי מעודכן וסמכותי לבין הפעלת כוח תקשורתי ומשפטי, כמו גם מהלגיטימציה הגוברת ממנה נהנים בני "הדור השלישי" (ראו למשל, את החיבוק שמקבלת "ערס פואטיקה" ב"הארץ"). אלא שכינונו של השיח המזרחי החדש כ"נרטיב שכנגד" נקלע למבוי סתום. לאחר הצלחתם של "שלב קריאת התגר" על הנרטיב ההגמוני, שהתאפיין בשיח אוניברסלי, ושל "השלב הממוסס" שביקש להציג הצדקה עצמית ו"גאוות יחידה" תוך שימוש בחד-משמעיות ובדטרמיניזם, לא הצליח השיח החדש להגיע ל"שלב השחרור" שבו יכול היה להפוך למטרייה פוליטית לכלל המיעוטים הישראלים. לדעת קיזל, הסיבה לכך היא שבמקום לבחור בדיאלוג שמאמץ עמדה דינמית המוותרת על הרדיקליות ובעיקר – מוכנה לראות את האחר (אפילו אם הוא הגמוני), נקלע השיח המזרחי החדש ל"שלב המלכוד" שמתאפיין בתחושת קוֹרבנוּת ובהאשמת יתר של הנרטיב ההגמוני כ"נבל מוחלט" (עמ' 315). זאת תוך התעלמות מסבלן של אוכלוסיות אשכנזיות רבות, כמו גם מהאלימות הערבית. התוצאה היא עיקור יכולת השינוי של השיח המזרחי החדש. בסופו של דבר, האנטי-ציונות של השיח המזרחי החדש היא בעוכריו.

יוסי יונה מחלק פליירים בעת הקמת "התנחלות" מזרחית אי שם בשנות ה-90 על המדשאות שמול קניון שפיים שהוקם על אדמות חקלאיות

לדברי קיזל, כינון הנרטיב המזרחי כנרטיב של האשמה הוא מהלך בדלני שאינו מעניק ממד של תקווה ואופק של בניית זהות משותפת, ובעיקר דורש ממרבית המזרחים בישראל להכחיש את ישראליותם ש(עדיין) מתאפיינת במימד חזק של שותפות וסולידריות. אפילו "הדור השלישי" של הכותבים והיוצרים המזרחיים הצעירים (מתי שמואלוף, אלמוג בהר, יונית נעמן, "ערס פואטיקה" אם למנות רק אחדים) שאימץ חלקים חשובים מהשיח המזרחי החדש, מבקש, בשונה ממנו, לשלב בין המזרחיות והישראליות, כדי ליצור ישראליות מכלילה יותר. כפי שכותב קיזל, "לרוב המזרחיות היא ישראלית, ובמקרים רבים, הישראליות היא מזרחית" (עמ' 328).

קיזל טוען גם שהנרטיב החדש מתעלם גם מהגידול הגובר במספרם של ישראלים וישראליות שנולדו לקשר זוגי בין-עדתי שמערער את הדיכוטומיה בין מזרחים ואשכנזים ומציע אפשרויות של "הכלאה תרבותית" (עמ' 334 המצטט את ברוך שמעוני). הוא מתעלם גם מהקושי לעצב זהות קולקטיבית חדשה במציאות של גלובליזציה ניאו-ליברלית שמעצבת גם את הצעירים המזרחים.

ניתוח פסיכואנליטי

קיזל מסיים את ספרו בהצעת ניתוח פסיכואנליטית: לדידו, הנרטיב המזרחי החדש הוא בעל מבנה איווי לא מודע המשתוקק להידמות לאשכנזיות מתוך הרצון המתמשך והכואב של המזרחים להיחלץ ממעמדם החברתי והכלכלי הנמוך כדי להישמע ולזכות להכרה. מכאן נובע המיקוד "הכמעט אובססיבי" (עמ' 348) של השיח המזרחי החדש באשכנזיות, שאינו מאפשר למזרחיות להשתחרר מהכבלים שהניחו עליה הציונות והערביות גם יחד.

הספר ראוי לניתוחים ולתגובות ארוכות אך אסתפק בשתי הערות: ראשית, דומה שהמשקל שמייחס קיזל לנישואין הבין-עדתיים (אולי בשל היותו אשכנזי שנשוי למצריה, כפי שהוא כותב בפתח הדבר) מתעלם הן מכך ששיעורם נותר קבוע למדי לאורך השנים, תוך שהוא משמר בתוכו אלמנט של מעמד והון חברתי (להתחתן עם הדומים לי); והן מכך שלמרות העירוב העדתי, אין "עיוורון צבעים" כלפי שם המשפחה שנבחר: המחקר של ד"ר מיכל רום מראה, למשל, ששם המשפחה הנחשק ביותר על-ידי נשים (גם "בשביל הילדים") הוא שם "של טייס", קרי – שם "ישראלי", נקי מסממנים אתניים, ואילו בתחתית הסולם מצויים שמות המשפחה המזרחיים. רום (ואפילו ברקוביץ') אין, תורג'מן עדיין אאוט.

שנית, "זגורי אימפריה". כי איך אפשר היום לכתוב על מזרחיות בלי להתייחס, ולו בקצרה, לסדרה יוצאת הדופן הזו שמצעידה את השיח המזרחי צעד חשוב בכיוון "שלב השחרור" שהקשת ניגפה בפניו. נכון, בבר לא עומד בצפירת יום השואה – אחד המסמנים הציוניים האולטימטיביים – כי הוא תובע הכרה ב"יום המעברות" ("אני לא ההיסטוריה של העם היהודי?"), אך קשה לראותו כאנטי-ציוני וכמסמן "נרטיב שכנגד": במובנים עמוקים, הישראליות היהודית והציונית שלו היא מובנת מאליה. "בסוף קיבלנו מדינה" הוא אומר לויויאן בסוף "פרק הצפירה", והם מסכימים לעמוד בצפירה בשנה הבאה, חצי דקה כל אחד. זה לא מס שפתיים, כפי שחושב רוגל אלפר, אלא, כפי שראינו גם בבחירות האחרונות לכנסת, ביטוי למרכזיותה של הזהות וההשתייכות בחיי המזרחים בישראל. ובניגוד למה שסברה הקשת, מקומן של היהדות והציונות בזהות זו הוא עדיין מרכזי.

arie-kizel-the-new-easten-nerative-in-israel

 

"הנרטיב המזרחי החדש בישראל"

אריה קיזל

הוצאת רסלינג

374 עמ'

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אילנה שזור

    יופי שיש ריכוז הארועים ההיסטוריים שעשתה הקשת. עם זאת, הקשת איננה "המזרחיים" אלא קבוצת אנשים פוליטית ואידיאליסטית. אי אפשר להשוות שני מיליון איש למאתיים ואין זה מייצג אלא את עצמם.

    עם כל הכבוד לאלה שוחט, היא מודה בספרה הראשון ללא מעט אנשים שהיו בקשת. הם הקדימו אותם, היא הביאה אותם לאקדמיה בשילוב תפישות פוסט מודרניות שצמחו שם (פרופ' סעיד). היא רק אחת ככל האחרים מהקשת, לא סמן ולא מנהיגות, למרות שהיו כמה שאכן העריצוה כך.
    אפשר לראות בקבוצה זו שיח אינטלאקטואלי עם השפעה מוגבלת על כלל הציבור והפוליטיקה בישראל. אם בעקבות הקשת נפתחה הדלת לעארס פואטיקה זה יופי, אבל זה לא יותר מאשר חריץ.

  2. יעקובי

    אתם לוקחים את עצמכם ברצינות. מה קשת, מי קשת, איפה קשת? כל המזרחים, כולם, לא מכירים ולא יודעים ולא ידעו לעולם מי זה ומה זה מה שמכונה "הקשת הדמוקרטית המזרחית". כל המזרחים הם יהודים ציונים לאומיים פטריוטים, מצביעי הליכוד וש"ס, נעדרי רגשי נחיתות כמוכם. איבכי עליכום ביכי.

  3. ג. אביבי

    אריה קיזל והשיח המזרחי החדש
    (לא קראתי את ספרו של קיזל ואני מסתמך על ד"ר סיטבון)

    קיזל טוען שההתנגדות המזרחית (מוואדי סליב, דרך הפנתרים השחורים ועד ש"ס) הובילה להכרה של הממסד הלבן בעוולות הקיפוח הגזעני ובלגיטימיות של המאבק המזרחי לשוויון (="השתלבות מבקשת"). להד"מ. הממסד לכל היותר הבין את ההתמרמרות של המזרחים כנגד שתי המפלגות האשכנזיות המובילות, כל אחת בתורה (בעיקר כנגד ה"שמאל"), ושריין על כן מקומות ליותר מזרחים בתפקידי ממשל ע"מ לא לאבד מצביעים פוטנציאליים. זאת בתהליך מבוקר ובהקפדה על ארעיות המזרחים במשרות הבכירות. מאחר וכיום הממסד הפוליטי (הימין וה"שמאל") סובר שהמזרחים שבעי רצון ממעמדם החברתי הנמוך ואין להם תביעה לנציגות אותנטית ושוויונית, צומצמה ב10 השנים האחרונות נוכחות המזרחים בפוליטיקה כאופן ניכר (בעיקר בליכוד). הממסד מוכיח כאן את דבקותו בעיקרון הדרת המזרחים מעמדות הכוח – לתת-ייצוג שלהם – לטובת האשכנזים. זאת בניגוד להכרה בעוולות פשעי הגזענות ובצורך בשוויון אתני, כפי שטוען קיזל.
    קיזל כורך את הביקורת של פרופ' מאיר עמור – ששואף למהפכה אזרחית שתטיב לשיטתו גם עם המזרחים – עם זאת של שוטמי מזרחים כגון טאוב, קלדרון, ימיני וגוטוין ("ביקורת חיצונית"). בכך הוא מגלה שטחיות רבה.
    כינון נרטיב בדלני של השיח המזרחי לא נובע מעמדת האשמה, כפי שטוען קיזל. עמדת המאשים היא נלווית לשיח המזרחי ולא הגורם לשיח הבדלני. הנרטיב הבדלני נובע מהצורך הבלתי מתפשר לתקן את נזקי הפשעים הסוציו-אקונומיים והאזרחיים שהממסד האשכנזי עולל למזרחים בשל היותם מזרחים, ושאת תוצאותיו אין לו ולציבור האשכנזי הפריבילגי כל כוונה לבטל/לתקן. הנרטיב הבדלני נובע במידה רבה גם מהמגמות האנטי-מזרחיות והגזעניות שמתגברות והולכות בציבור האשכנזי ב25 השנים האחרונות. במגמה שוטמת זאת ממחישה להרבה מזרחים את הצורך במאבק מזרחי המשוחרר מהלכי הרוח של ציבור האשכנזי בישראל. קיזל החטיא גם את תפקיד השיח המזרחי.
    קיזל מתקרב לאמת בעניין אחד: ההצמדות העיקשת לציונות לא תוביל את המזרחים לשום מקום, אבל גם הדבקות בעמדת היהודים ערבים היא מבוי סתום ומפלג למזרחים. השיח המזרחי צריך לנבוע ממצב המזרחים כאן ולייצג את השאיפה לשוויון אתני מלא. חז"לי הסוציאליזם גרסו שאין להכריז בראש חוצות, טרם ממוש המהפכה (כגון הרוסית ב1917), על היות תפישתם אתאיסטים – ע"מ לא לאבד את תמיכת ההמון הנוצרי מאמין. כך צריך גם השיח המזרחי לנהוג: לא לצאת חזיתית נגד הציונות כל עוד מזרחים רבים רואים עצמם ציונים וחלק לא מבוטל מהם עשוי לתמוך במהפכה השוויונית. כשהמאבק יתקדם ויצבור מספיק תומכים אפשר יהיה לבטא את עמדת המאבק המזרחי כלפי הציונות וכלפי הערביות.

  4. חזי

    אהבתי את ה"וויכוח" בין ממזרח שמש ובוזגלו לקשת הדמוקרטית. שני ארגונים נתמכי הקרן החדשה (אשכנזים אמריקאים) מתווכחים אחד עם השני לגבי איזה פוליטיקה פוסט-ציונית לעשות. מקסים. כל הסיפור על רגל אחת.

  5. אודי מנור

    מאמר מרתק וחכם על ספר חשוב ואמיץ. הסיכויים שהפסיבדו רדיקליזם הנבוב של הקבוצה הקיקיונית הזו שהתקרבנותם-אמנותם ילמדו משהו מסיטבון או מקיזל שקול לסיכויים שתעשייני השקרים עליהם כותב ימיני יחשבו מסלול מחדש. אבל בשונה מעמיתיהם הפוסט קולוניאליסטים בbds חבורת ״הביקורסיביים״ עליהם כתב קיזל לא התכוונה לשנות מציאות אלא להשתכשך בקתרזיס של נראטיביזמוס ריק

  6. דנה אביה דורון

    ספרו של ד"ר אריה קיזל הוא ספר חשוב כפי שכותב ד"ר סיטבון בביקורתו המקיפה. הוא מבצע ניתוח היסטורי, פילוסופי וסוציולוגי של הנרטיב המזרחי החדש – ומעמיד אותו אל מול המאבק המזרחי "הישן". הניתוח מצטיין הן ברמה אינטלקטואלית גבוהה (אני חייבת לציין גם של יושר אינטלקטואלי) וגם של ריחוק. הפריזמה שנבחרה לספר – הקשת הדמוקרטית המזרחית והשיח שהיא עוררה – מקורית בעיקר בגלל שכל נספחיה של הקשת – התנועות שבאו אחריה ועד השיח הנוכחי שנע כמובן לכיוונים שונים (ולעתים גם מעניינים ומשונים) היא הפריזמה הנכונה. הניתוח של קיזל מאפשר גם הבנה של אופן הבניית הנרטיב וגם את המילכוד הקורבני שאליו הוא נכנס (ואשר נחשף לא מעט בפוליטיקת הזהויות המזרחית במערכת הבחירות הנוכחית – מאוהדי איימן עודה ועל אוהדי אריה מכלוף דרעי). זהו ספר יסוד אמיץ. מן הסתם יתקפו אותו כעת בגלל נקודה אחת והיא העובדה שקיזל הוא אשכנזי. נו, טוף, הרי ידוע שכל אשכנזי שנכנס לזירה המזרחית מסתבך…

  7. ג. אביבי

    איך מזהים גזען אשכנזי מתחסד?
    כותב מנור: "…. הקבוצה הקיקיונית הזו [הקשת המזרחית, ג.א] שהתקרבנותם -אמנותם…תעשיני השקרים…". זאת אמירה של שוטמי המזרחים, שכמו תאומיהם הניאונאצים ומכחישי השואה באירופה, יוצאים מחוריהם ומנסים להשתיק כל מי שמנסה לקדם את רעיון השוויון האתני בישראל. לדוברים בסגנון הזה לא משנה שהמזרחים נמצאים בעמדת קורבנית מובנית ולא מדומה מעצם שלטון האשכנזים במדינה ללא מצרים, ולכן זכותם ואפילו חובתם להאשים את הממסד האשכנזי שפושע במזרחים עשרות שנים. אם אלה חבריו/תומכיו של כותב המאמר (מילא, של קיזל), הייתי מציע לו לחשב מסלול מחדש.

  8. עמירם קופר

    זכותם של אזרחים להתארגן על כל בסיס מצע ותחושה, אך לגופו של עניין חושב אני כי
    התארגנות הקשת המזרחית ובמיוחד מיקוד פעולותיה במקומות הלא נכונים, זהי תאונת דרכים. אני חבר קיבוץ ניר-עוז בנגב המערבי, ממייסדי הקיבוץ (1957) שממוקם סמוך מאד לגדר רצועת עזה מול פרברי חאן יונס. נולדי בארץ ישראל המנדטורית בחיפה ובילדותי גרנו בשכונה "רב עדתית" בדירה משותפת למשפחה מחלב-סוריה (4 נפשות בחדר), אנחנו האשכנזים (4 נפשות בחדר) ועוד רווק מחלב – סוריה ורווק אשכנזי (4 נפשות בחדר). בין חברי מהשומר הצעיר אשר ייסדו את קיבוץ ניר-עוז וקשורים זה בזה עד היום, היו דאהן , חזן, מזרחי, כהן, שהרבני ועוד "המזרחיים" , וכן האז, שקלאי, בולמן, ועוד ה"אשכנזים" (חלקם ילדים שעברו את השואה). עד עצם היום הזה חברי קבוץ ניר-עוז הם כור היתוך של עדות ישראל , מהם בוגרי השומר הצעיר מבית שאן, ודימונה בצד חיפאים תל אביביים ובאר שבעים. השבט הפרטי שלי הוא כור היתוך בין עדתי שמקורו במצריים , מרוקו, פרס,
    פולין, דרום אפריקה, ואר"הב. הקמנו את קיבוץ ניר-עוז בתקופה מקבילה להקמת אופקים
    שדרות ומושבי מרחבים תוך שאנו מקימים את ישובנו מרצון ומהכרה על גבול רצועת עזה. הילדים שלנו פעלו והדריכו בקיני תנועות הנוער באופקים ובבאר שבע. מעולם לא ראיתי את אנשי "הקשת המזרחית הדמוקרטית" מדריכים נוער לללמוד להשכיל, ולשתף פעולה בהתארגנות קואופרטיבית. האינטיליגנטים של "הקשת" השאירו את אופקים לנפשה כישוב עני בו השכר הממוצע עומד על כ5,300 ש"ח לחודש, ועברו כנראה, ללהבים, עומר,מיתר וכד' בהם השכר הממוצע עומד על למעלה מ 14,000 ש"ח. האינטיליגנטים הללו בחרו לתקוף אותנו קיבוצי הספר המעבדים את אדמות המדינה עד "הקו הירוק" ולכנות אותנו "חמדני מתנות" החושבים שהכל מגיע להם במקום להלחם בתופעות ההתעשרות החד כיוונית של מניפולטורים כ"תשובה" "דנקנר" ועוד כהנה וכהנה "מנופאים פיננסים" סתם אוליגרכים ועוזריהם המתרוממים בעזרת כספי בני תשעת העשירונים, אל העשירון העליון , ודורשים "תספורות" לכולנו והשתתפויות כספיות מפליגות מן המדינה בצר להם.
    ה"קשת" לא פועלת לקידום דימונה למשל אך מצטרפת ל האדרת גברת מדימונה אשר התעשרה ממניפולציות על אפריקנים , התעשרה, ובונה לעצמה בית מידות באחת משכונות הפאר בישראל. הקשת לא פועלת להפיכת ישראל (באורח דמוקרטי), למדינה הפועלת כמדינת רווחה אוניברסלית כפינלנד, נורווגיה, שוודיה, ודנמרק, אלא שואפת להאדיר את "רגשי הנחיתות" שנותרו עניים ופגועים. לא שמעתי על מדעני החברה החברים בקשת, מגיבים לממצאי מחקרי מרכז טאוב, מרכז אדווה, מכון ון ליר , הל.מ.ס
    ה OECD ועוד בקשר לשעורי העניים, הילדים העניים, הקשישים העניים, ההשקעה הנמוכה ברווחה לכל וכו'. כן נוכחתי בהשמצת ישוב הפריפריה הקואופרטיביים, ובנסיון
    לפגוע בהתרחבותם הדמוגרפית. בעת זו מתנהלת תביעה משפטית של "הקשת" נגד רשות מקרקעי ישראל, בקשר ל"חלופת האגודה" בהסדר חכירת קרקעות לבניה למגורים בישובי קיבוציים היושבים על גבול עזה. לא נוכחתי כי איש מן הקשת מוכן להצטרף אלי ולבנות את ביתו אל מול חאן יונס. ה"מונארך" ביביהו הנמצא בפרנויה מתמדת שמא יאבד את כסא המלך, ממשיך לתעתע באלו שנשארו "עם צרור נקוב", ולספר להם כי "האשכנזים" גנבו להם….. את הפטנט הוא למד ממנחם בגין שהיה אמנם איש צנוע ועניו אך דמגוג גדול שמכר חרוזים בזול לתושבי ערי הפיתוח במקום ליצור שם חברה פרוקואופרטיבית
    מקדמת את הדורות הבאים. כולנו זוכרים איך ביום הבחירות האחרונות המלך קרא ל"מזרחיים" "הערבים באים הערבים באים" לכו להצביע לביביהו המושיע. אני דורש ממובילי "הקשת המזרחית הדמוגרפית" התנצלות פומבית על הטעיית העניים בישראל , על חיפוש האשמים המדומים במקום "זורעי ההבל" מן הימין הכלכלי והמדיני, ועל שנאת האחר באשר הוא אחר.
    עמירם קופר
    קבוץ ניר – עוז

    1. צביצ

      כחבר קיבוץ בנגב בעבר ותושב שדרות בהווה, אינני יכול להתעלם מהתנהגותם של "המזרחים הותיקים" – הסובייקט ההיסטורי שהקשת מתיממרת להעיר – שמקפחים את המזרחים החדשים, שהם המהגרים ממרחבי ברית המועצות לשעבר ואתיופיה. מכאן שהאליטה של הקשת נוהגת על פי "חוק הלול": התרגולות שיושבות במקורות העליוניים מח..ב..ת על אלה שהגיעו אחרונות ויושבות למטה…
      מסתבר שעוולות שסבלו בעבר לא פוטרות מלבצע אותן בהווה, והקשת מסית את המאבק לצדק חברתי למאבק על מניעת יישוב הפריפריה על ידי מאבק משפטי נגד הקיבוצים. הפוליטיקה של הזהות עובדת לטובת ההגמוניה של ההון כי מפצלת את המגזרים השונים במקום לארגן חזית המונית. הקרקעות שייכות למדינה אבל המדינה מנוהלת על ידי האינטרסים של ההון.