string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מקום מזרחי בצפת

הדרך היחידה לשים את המזרחיות על המפה הישראלית הוא לחיות את האופציה הזו באופן ממשי, במקום עם לב מזרחי, כמו גרנדה, או צפת
איתן כהן

לורקה לא חדל מימיו להרהר באופיה של גרנדה, והוא למד לראות ב"אסתטיקה של הזעיר אנפין" – אהבת הדברים הקטנים, נתינת הדעת על הפרטים – את תמציתה של האמנות הגרנדית, המבטאת את "דמותה המצטנעת, המתבוננת פנימה, של העיר״. [1]

ברור שארמון אלהמברה נתפס על ידי לורקה כמופת של האמנות הגרנדית ושל זהותה של העיר, אולם ברור פחות מה מצאתי לנכון להביא מדבריו של לורקה במאמר העוסק בישראל. ובכן, ראשית: המזרחיות כמובן אינה נחלת עם זה או אחר ואפילו לא של יבשת זו או אחרת. שנית: גרנדה שבאנדלוסיה (שבספרד), מחוז ילדותו ומושא אהבתו והגותו של לורקה, היא לא רק מחוז מוצאם של יהודים ספרדים רבים (ביניהם יוצרים מצויינים כמו שמואל הנגיד ומשה אבן עזרא) אלא שאותם יהודים וצאצאיהם הם אשר הפכו במאה ה-16 את צפת לעיר מיוחדת וחשובה. הקשר בין גרנדה לצפת הוא אפוא חזק מן המשוער וניתן לזהות אותו באמצעות הרימונים [2].

לורקה לא בקש להתנער מהמודרניות, להיפך, אך הוא ביקש לשמור על איזון בין רגש ומיסטיקה לשכל, בין כפר לעיר, בין ישן לחדש ובין העממי לגבוה. למעשה, לורקה בקש עבור גרנדה מציאות שבה הטכנולוגיה משתלבת כמשרתת והאסתטיקה והקישוט הם המהות. לפיכך אמורה היתה גרנדה להימנע למשל מסלילת כבישים רחבים וישרים בתחילת המאה ה-20. שימור דמותה האדריכלית של העיר, כלומר הצבת ה'כרמן' (גן מוקף חומה לבנה, במרכזו מזרקה ובתוכו פורחים גרניום ויסמין) כאלמנט אדריכלי מרכזי, מבהיר את העליונות הערכית של המזרח על פני המערב בגישתו, אותה כינה 'גרנדיזם אוניברסלי'. שילוב של טכנולוגיה ונהלים מודרניים בתוך הצורה המזרחית עשוי היה ליצור מציאות אותה נוהגים לכנות לבנטיניות, ואולם את לורקה, כמו את ז'קלין כהנוב, הדבר לא הרתיע. להיפך, שאיפתם הגדולה היתה להבטיח את הרלבנטיות של הלבנטיניות בגרנדה ובישראל גם בעידן המודרני והמדינתי.

פרט מציור בארמון אלהמברה שבגרנדה
פרט מציור בארמון אלהמברה שבגרנדה

בישראל של שנות החמישים היה היחס אל הלבנטיניות שוללני. את היחס הזה ביטא למשל משה קול, שהיה דמות חשובה במפעל העלייה: "גלים של לבנטיניזם ושל בערות עלולים לשטוף אותנו ואת ערכי התרבות שיצרנו בארץ על ידי תנועת התחייה הציונית״ [3]. החברה הישראלית היתה מוכנה לראות בתרבות המזרחית קישוט. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היתה הזמרת שושנה דמארי, אשר ביצעה באופן מזרחי שירים של יוצרים אשכנזים, שהמוסיקה והמילים שלהם היו עבריים ומערביים באופיים. גילה פלם סיכמה את תפקידה של דמארי בעיצוב התרבות הישראלית כך:

דמארי שיתפה פעולה עם ה'תרמית' הישראלית של מיזוג גלויות וקבלת המזרח, אולם למעשה הציגה וייצגה את התרבות הישראלית הדומיננטית, שהמזרח משמש לה קישוט חינני, אך חסר משקל. [4]

מדובר היה אז, איפוא, בתפיסה רחוקה מאוד מתפיסתו של לורקה, אשר ראה את הקישוט (ואפשר לומר את המסורת והאמנות) כמהות.

גרנדה שבאנדלוסיה (שבספרד), מחוז ילדותו ומושא אהבתו והגותו של לורקה, היא לא רק מחוז מוצאם של יהודים ספרדים רבים (ביניהם יוצרים מצויינים כמו שמואל הנגיד ומשה אבן עזרא) אלא שאותם יהודים וצאצאיהם הם אשר הפכו במאה ה-16 את צפת לעיר מיוחדת וחשובה. הקשר בין גרנדה לצפת הוא אפוא חזק מן המשוער

בניגוד לטענה שהחל משנות השמונים התרבות הישראלית התגוונה, אני גורס כי הישראליות עדיין רואה את המזרחיות כקישוט. שנות החמישים נחתמו עם המרד של המרוקאים בחיפה. המרד של העדה האישית הזו (ששמעון בר יוחאי הידוע מהילולת ל"ג בעומר הוא אלילה ודמות המופת של השכבות הרחבות שלה) הסתיים בהוקעה ובדחייה של טענות הקיפוח הכלכלי והתרבותי. המרד של המרוקאים בירושלים – הכוונה כמובן ל'פנתרים השחורים' בראשית שנות השבעים – זכה אמנם לתמיכה ציבורית, אך היא הסתכמה במישור של פערים כלכליים ולא נגעה להיבטים תרבותיים. כל שהתרחש במישור התרבותי באותן שנים היתה המימונה, שהנוכחות המסיבית של הפוליטיקאים בה לא אפשרה לה להוות מנגנון שמקדם ערכים מזרחיים אישיים (וגם לא היתה כל כוונה שתשמש לכך). הרפורמה בחינוך, שהביאה לעולם את חטיבות הביניים, היתה אמורה להקדים קשרים חברתיים ולקדם תלמידים מזרחים, אך בסופו של דבר היא בוצעה תוך הפגנת התעלמות משוועת מצרכיהם של תלמידים חלשים [5]. ניתן להסביר זאת באמצעות שתי המלחמות – הניצחון של ששת הימים וההפסד של יום הכיפורים – אשר יחד הבטיחו את שימור מעמדה של תרבות הביטחון ושל האירופוצנטריות (בעיקר מול 'האדם הערבי' אך גם אל מול היהודי הנחשל ה'מזרחי') בחברה הישראלית.

הפעם הראשונה שבה עלתה שאלת המעמד והרלבנטיות של התרבות המזרחית היתה בשנת 1977, בעקבות הקמתה של מחלקה לשילוב מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך. ביום עיון שנערך בחודש פברואר, חודשים ספורים לפני 'המהפך', העלו מפקחים העוסקים בהכשרת עובדי הוראה את הטענה כי הרקע להקמת המחלקה החדשה הוא פוליטי בעיקרו, ותבעו כי המבחן היחידי הראוי להדריך את כל העוסקים בשילוב מורשת המזרח הוא המבחן הענייני, או כפי שניסח זאת יעקב נימן:

מבחנה של מורשת יהדות המזרח יהא בגין סגולותיה וסגוליותה. לא באשר של יהדות המזרח היא; לא באשר ׳חבים׳ אנו לה חוב שבזלזול ובהזנחה; ולא באשר שבאנו עתה לכפר על חטא שחטאנו בניכור ובקיפוח ולכן שומה עלינו לפצותה ולהפיצה ולחייב את לימודה. טיבה – בטובה! ואם טובה היא, כשלעצמה, ככל ספרות טובה, שיש מן הטוב ומן המקסים ומן השובה את הלב ומחיה את הנשמה ונוסך בנפש תעצומות עוז – אם יש בה הטעמים הללו, תשולב נא ברקמת תרבותינו. [6]

באותו יום עיון הוצגו סגולותיה של התרבות המזרחית. עלתה כמובן הנטייה המזרחית לפתיחות עם הזולת, ועלתה גם החכמה העממית. אחד המפקחים שבקש לעמוד על שתי הסגולות באמצעות סיפור אחד, סיפר על אישה שנוהגת להביא אל ביתו קציצות העשויות מעלי גפן ואורז:

מביאה את ה"יפרח" לביתנו בחיבה אישה כורדית אנאלפבתית, שלא למדה בילדותה, אבל האינטלגנציה הטבעית שלה והיחס האנושי שלה עולים בהרבה על אלה של דוקטורנטים ודוקטורים. [7]

ואולם, לאור אופייה האנטי עממי של הישראליות, הסגולות המזרחיות לא קודמו על ידי המחלקה למורשת יהדות המזרח. להיפך, הפעולה המרכזית של המחלקה היתה הוצאתו לאור של כתב עת אקדמי המציג מחקרים אודות קהילות המזרח – כתב העת 'פעמים' – בשיתוף עם מכון בן־צבי והאוניברסיטה העברית. באין כל נכונות לשנות את מצבה של החברה הישראלית, נותר העיסוק בערכי המשפחה והחברות בידי זמרי הקסטות, בתחנה המרכזית של תל־אביב [8]. המזרחיות במיטבה מתגלמת ביצירותיהם של שלמה אבן גבירול ומשה קורדובירו. שניהם מפגינים שילוב בין רגש ודמיון לשכל ושיטתיות ברמה הגבוהה שנראתה אי־פעם.

בשנות התשעים היו אלה שתי תנועות שונות שנטלו לידיהן את המאבק המזרחי. הכוונה לתנועת ש"ס ול'קשת הדמוקרטית המזרחית'. אולם ש"ס היא תנועה דתית וההתמקדות של 'הקשת' בפן החומרי והמעמדי הרחיקה את החברה הישראלית מעיסוק בשאלה התרבותית, ולכן פגעה קשות בסיכוי לבצע תיקון של הישראליות.

מתוך ״המזרח כותב את עצמו״ בהוצאת גמא
מתוך ״המזרח כותב את עצמו״ בהוצאת גמא

האופן שבו השתלטו חברות ההיי־טק על המשק הישראלי והפערים האדירים הנפערים בתוך החברה הישראלית הם העדות החותכת לנוכחותה הדלה של המזרחיות בתוך הישראליות. הפערים אינם רק תוצאה של מתן עדיפות לכלכלה על פני החברה, הם נובעים לא מעט גם מכך שהישראליות מתייחסת אל המזרחיות כאל תרבות־עוני בלבד. התשובה ליחס הזה היא תביעה לכבד גם את נקודת המבט העממית של העניים על החיים. ישנם סימפטומים רבים נוספים המצביעים על כך שהישראליות מתעלמת לחלוטין מן האדם הפשוט ולכן מן הראוי לקבוע כי לא זו בלבד שאין בה מזרחיות – היא אפילו רחוקה מה'נורמליות' המערבית באירופה.

להכיר, איפוא, בעובדה שעדיין לא נוצרו התנאים ולא נמצאה הדרך לשנות את החברה. נראה כי הקשר החזק בין ציונות לתנועת ההשכלה האירופאית, שהרצל בעצמו גילם, התייחסות אל האוייב הערבי בעיקר כאל מזרחי, והסגר שבו נמצאת מדינת ישראל במזרח התיכון – כל אלה (אם מתעלמים לרגע מהשואה) מונעים ממנה להיות באמת מחוברת אל המישורים הטבעי והאישי. כאן הכל פוליטי. בהחלט יתכן שמדובר במלחמה אבודה וישראל לעולם לא תשנה את אופיה, ולכן יש מקום לחשוב על אסטרטגיה שונה. לא עוד מאבק על אופיה הכללי של המדינה אלא יצירת אלטרנטיבה. מכאן ואילך ברצוני לעסוק ב"מקום מזרחי". על היעדר מקום עבור המזרחי בתוך הישראליות, ועל הצורך להתמקם ולהפיץ מחדש את הרוח המזרחית במרחב, כתבה חביבה פדיה בהקשר של המוסיקה המזרחית והפיוט:

מרחב מוזיקאלי שלם שסימן מרחב תרבותי רוחני נדחה מחוץ למקום. אם האמת גרה בתוך הלשון המוזיקאלית (בפראפראזה על דברי וולטר בנימין), והמוזיקה היא לשון, כי אז דחיקתה של המוזיקה היא כריתת הלשון והמקום. ההגירה משמרת בתוכה אגירה של שירה, והיא מקור כוחה להמשיך ולחיות על אף ההיתלשות. אבל אם גם השירה נמצאת תחת דיכוי כי אז אובדת הרוחניות של המרחב שהיא מערכת התנאים הסמויים לקיומו של המרחב בתוך מקום ולפריונו התרבותי בו מדור לדור. מה שקיבל לעצמו את ה"שום־מקום" מבקש עתה לשוב ולהתמקם. [9]

לא פעם טוענים "רדיקלים מזרחיים" כי במסגרת פלורליזם תרבותי צריך להציג את המזרחיות כ"אופציה חיה" הפתוחה לדיון ביקורתי ואף לאימוץ [10]. יש להודות כי הדרך היחידה לשים את המזרחיות על המפה הישראלית הוא לחיות את האופציה, במקום מסויים, באופן ממשי. צריך כמובן לבחור במקום שיש לו לב מזרחי. מהלך כזה של יצירת מקום בו מוגשמת השקפת עולם מזרחית (כזו המעניקה לרגשי, לעממי ולמסתורי – לים־תיכוני, אם תרצו – מעמד מרכזי בהווי החיים) מתקשרת לאופן בו נפתר הקונפליקט בין חרדים לחילונים. לא מדובר אפוא בפתרון של פשרה אלא בפתרון של הפרדה – כמו שבני ברק חרדית ותל־אביב חילונית. אם לא ניתן לתקן את הישראליות, אזי צריך לנסות ולאזן אותה באמצעות אלטרנטיבה. כל אותם אנשים שמקננת בהם כמיהה לישראליות יותר מזרחית, יצטרכו להביא עצמם אל מקום בעל עבר מזרחי ולבנות בו מערכת חברתית כזו. לדעתי, כאמור, המקום המתאים ביותר ליצירת החיבור בין תרבות וזהות של עיר לתרבות וזהות של אנשים היא העיר צפת.

צפת. צילום: ג׳וזף וידה
צפת. צילום: ג׳וזף וידה

הרעיון לשלב את העיר צפת במאמר העוסק במעמדה של המזרחיות עלה אצלי קודם כל בגלל סיפור שהתרחש בנעוַרי. היה זה בעת שעזבתי את בית הספר התיכון המקיף באשדוד, העיר שבה נולדתי וגדלתי, ועברתי באמצע כיתה ט לבית הספר 'בזק' בירושלים. בכיתה החדשה שלי, שהורכבה מנערים שהגיעו מכל רחבי הארץ, היו גם שני נערים מצפת. אצל השניים האלה הבחנתי באופי מיוחד ובביטחון עצמי – על גבול היהירות – כאלה שמעולם לא נתקלתי בהם אצל נערים ממוצא מזרחי. אוחנה הוא ממוצא לבנוני וביטון הוא ממוצא מרוקאי, ושניהם סיפרו לי שהמשפחה שלהם נמצאת בצפת כבר יותר מעשרה דורות. כשהם היו אומרים את זה היה עולה על פניהם חיוך שגרם לי להתמלא קנאה, למרות שאז עדיין לא ידעתי שחוסר הנוחות הקשור בהעדר שורשים ישפיע בצורה כל כך חזקה על חיי. היום, חוסר הנוחות התרבותי הזה גורם לי לעתים להתגעגע לצפת ואפילו לרצות לעבור לגור בה, מתוך מחשבה ששם אמצא תחושת בית. צחוק הגורל הוא, שכשהגיעה משפחתו של אבי ממרוקו לישראל, בשנת 1955, היא הופנתה על ידי הסוכנות למעברת צפת. אבל היא לא נשארה לגור בעיר משום שאבי ואחיו, שהגיעו לקיבוץ דורות שבנגב המערבי, במסגרת עליית הנוער, 'הצליחו' להעביר את המשפחה לעיירת העולים הסמוכה, שדרות.

מתוך המאמר ״מקום מזרחי בצפת״, המופיע בספר ״המזרח כותב את עצמו״ בעריכת חביבה פדיה (הוצאת גמא, 2015). השקת הספר תיערך ב-16 ביולי בבית ביאליק בת״א.

------------------------------------------
[1] - א' גיבסון, לורקה, תל־אביב: עם עובד, 2006, עמ' 59.
[2] - פירוש השם גרנדה הוא 'רימונים', וגם סמלה של העיר צפת הוא הרימון. הדבר מוסבר בעובדה שהיהודים היו דומיננטיים
בגרנדה והספרדים היו דומיננטיים בצפת. גם יצירות חשובות שנכתבו בצפת, דוגמת "פרדס רימונים" של ר' משה קורדובירו,
שימרו את מעמדו של הרימון.
[3] - מ' קול, אריחים לדרכה של תנועת העבודה הציונית: מאמרים ונאומים, פאריז: המזכירות האירופית של הנוער־הציוני,
תשי"ב, עמ' 219.
[4] - ג' פלם, "השתקפות המזרח בזמר העברי", אילן בן עמי (עורך), ישראל בעשור הראשון, יח' 8: בראי התרבות והאמנות,
תל־אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"א-תשס"ב, עמ' 83.
[5] - הוועדה הציבורית לבדיקת הרפורמה במערכת החינוך בישראל (דין וחשבון), ירושלים, 1979. בעמ' 42 כתוב: "אין תכניות
לימודים נפרדות להקבצות השונות, חוץ מבמקרים ספורים, ובעיקר אין הן מכוונות להקבצות הנמוכות ולתלמידים החלשים".
[6] - חיים אורמיאן ויעקב נימן (עורכים), שילוב מורשת יהדות המזרח בהכשרת המורים )יום עיון(, ירושלים: משרד החינוך
והתרבות, 1977, עמ' 16.
[7] - שם, עמ' 12.
[8] - מ' רגב, "מבוא לתרבות ישראלית", אפרים יער וזאב שביט (עורכים), מגמות בחברה הישראלית, תל־אביב: האוניברסיטה
 הפתוחה, 2001, עמ' 52.
[9] - ח' פדיה, "הקול הגולה", הארץ (מוסף 'תרבות וספרות'), 29.09.2004; עתיד לראות אור בתוך ״קול, תמונה וטריטוריה״
(בדפוס).
[10] - י' יונה, "פלורליזם תרבותי לעומת אינטגרציה תרבותית והשלכותיהם על תחום החינוך", מגמות, ל"ד (תשנ"ב), עמ' 130.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות