שלושה בתים מתחת לביתי

התכתבות עם שלושה בוגרי סמינר הקיבוצים בעקבות עבודותיהם היפות שמנסות לבדוק, כל אחת בדרכה, מה זה הבית
תהילה חכימיתהילה חכימי

משוררת ומהנדסת מכונות. ספרה הראשון יצא בהוצאת "טנג'יר"

בשבוע שעבר ביקרתי בתערוכת הבוגרים 'תִּפְרַחַת' של המחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים. התערוכה הייתה ממש מתחת לבית שלי, ברחוב עמיעד ביפו. בגלריה הגדולה גבוהת התקרה.

שלוש עבודות מתוך המכלול המגוון צדו את לבי ובמרכז של כל אחת מהן באופן ייחודי לה, עמד הבית. שוחחתי עם שלושתם על העבודות שלהם.  

*

״אבא רוקד״ / סתיו אלמגור

בעבודתה "אבא רוקד", סתיו אלמגור מצלמת את אבא שלה רוקד בסלון, מאחוריו קיר לבן, הוא רוקד לצלילי מוזיקה פרסית, בחלל עוד שלושה מסכים עליהם מוקרנות עבודות וידיאו נוספות וגם הן מדברות בית כל אחת בדרכה. באחת מהן רואים אישה האוחזת בכלי נגינה, במבט ראשון ושני התמונה סטטית, פניה של האישה לא נראים, התמונה נחתכת מעל הסרעפת, קשה להבחין בנשימותיה, אך פתאום עובר זבוב, והתמונה הופכת חיה. העבודות שלה חזקות נושמות ומחסירות ממני נשימה. הפנים הנעדרות של האישה ונשימתה הגלויה נסתרת, האב הרוקד בחופשיות ומאחוריו הקיר הלבן מדברות כל כך הרבה ובעוצמה.

סתיו מספרת: ״בשנתיים האחרונות חזרתי לעסוק באמנות לאחר הפסקה ארוכה. הרגשתי שהאמנות זרה לי, שהעשייה האמנותית מיותרת, חסרת תכלית, ריקה. החלק הזה, שהיה כה מהותי עבורי, ששימש תפקיד פעיל באופן בו אני חושבת ומרגישה את סביבתי, את עצמי, הפך אחר. הבנתי שאני רוצה דברים חדשים מהאמנות; לא עוד כלי לביטוי עצמי בלבד כי אם כלי עוצמתי לשינוי חברתי״.

מדוע הבחירה דווקא בצילום?

״המצלמה מאפשרת לי לצפות בריחוק ולהתבונן לעומק. ניסיתי לבדוק דרך הצילום את המקום שלי ביחס לדמות האחר – על ידי בחינת סטריאוטיפים חזותיים והתבוננות באחר כשיקוף לעצמי. במהלך העבודה על פרויקט הגמר התעוררו בי שאלות חדשות בנוגע לזהות ושורשים. מודעות פוליטית וחברתית החלה להישזר בתוך העבודות ואתה ההבנה שהאמנות יכולה להיות כלי אקטיבי לשינוי וצמיחה חברתית. הייתי רוצה לחדד ולדייק את המקום הזה בעשייה שלי, אולי כחלק מקולקטיב שמבקש לשלב בין אמנות וקהילה״.

אישה עם כלי נגינה

ספרי קצת על העבודה שלך, שנושאת את השם "אבא רוקד".

״העבודה "אבא רוקד" שואבת אלמנטים מן הריקוד הפרסי המסורתי ומעולם היוגה וחוברת לכדי אינטרפרטציה אישית של אבי לריקוד ותנועה. הריקוד חופשי, עיני אבי עצומות, מבטו מופנה פנימה.

על אף שריקוד יכול לעסוק בפן החיצוני, התיאטרלי, המציג לראווה את הגוף הפיזי – הריקוד של אבי משוחרר מקודים ידועים, כמעט נטול קונטקסט תרבותי. הוא מגיש את עצמו כמנחה עבורי, בתו, כאות קליגרפית חשופה. בדומה לתצלום, לרעיונות התיאורטים העומדים בבסיסו, אבי מסמל עבר מתמשך בכך שהוא נושא עמו מטען חברתי-תרבותי. ללא יומרות, באופן נקי ופשוט. הוא בית במובן העמוק ביותר של המילה – לבד וביחד, כאן ובשום מקום״.

אבא רוקד 1

אבא רוקד 2

*

״אקו מאקו״ / אסף עזרא

"אקו מאקו" של אסף עזרא הוא סרט אנימציה עז. אסף מספר לנו סיפור, הסיפור הזה עשוי מקרעי זיכרון, של מי הזיכרון הזה? הוא מספר לנו על הבית שאולי לא זכה להיות בו ממש, על בית שהכיר מסיפורים שמתגלגלים במשפחתו. את הסיפור הוא מספר מתוך הבית שלו, זה שעכשיו. הבית משמש מעין תפאורה לסרט, תיאטרון בובות, לאט הוא חושף עוד חלקים מהסיפור ועוד דמויות שגם נמצאות סביבנו בחלל התצוגה: עומדות בתוך כלובי ברזל (שהם מלכודות לעכברושים) בני המשפחה הופכים שחקנים בהצגה גדולה.

אקו מאקו 2

בטקסט המופיע על הקיר שלצד העבודה נכתב:

"בוא תיכנס איבני", אמרה לי סבתי וטפחה בידה על המיטה כמסמנת לי לבוא ולשבת לידה. מולה על כורסת קש ישנה ישב איש זקן בחליפה אפורה ולראשו מגבעת, הוא הסתכל עלי מבעד למשקפים עבים וחייך. "תכיר, זה אחי, מנחם" אמרה סבתא. בהיתי בו, הוא המשיך לחייך, נדחקתי אל חזה של סבתי כמבקש מקלט. הדוד אמר "אל תפחד איבני, יש לי מתנה בשבילך" ותלש פיסה מזקנו הארוך, גילגל אותה בשתי ידיו לכדור צמרירי והניח אותו בכף ידי.  

"אקו מאקו"  הוא ביטוי בערבית יהודית בניב עיראקי אשר פירושו "יש אין". כבן הדור השלישי ליהודים יוצאי עיראק וכורדיסטן החיים בישראל משנת 1951 אני עוסק רבות בזהות החצויה שלי – ישראלי/ עיראקי. ישראל, מולדתי, ועיראק, מולדתם של אבותי ואבות אבותי, משמשות כמגדירות זהות בערבוביה. לעיתים זו עולה על זו ולעיתים להיפך.



אקו מאקו 3

אקו מאקו 4

אסף מספר לי:

״עבורי העבודה היא הזדמנות לשרטט את העץ המשפחתי שלי. שורשי העץ הזה אמנם התמוססו באדמה, בדממה, אבל אני חוזר ומנסה להחיות אותם בכלים שלי לכמה רגעים, שיעבירו עוד מעט חיות אל העלים ויספרו עוד כמה סיפורים לפני שהם הופכים שוב לרגבים. ׳אקו מאקו׳ היא עבודת מיצב שבליבה סרט אנימציה. בסרט בובות בדמות בני משפחתי מעיראק ומישראל מגלמות את עצמן בשברי הזיכרונות שלי, תצלומים וסיפורים משפחתיים שמרכיבים את הזהות העיראקית שלי. אני רואה עצמי כבן לתרבות הערבית יהודית, וזו נמחקה עקב היררכיית התרבויות הישראלית. לא נשאר לי אלא להחיות את הדמויות, בכדי שאוכל לחוות אותן שוב ולכתוב מחדש את ההיסטוריה של משפחתי, כמו גם של משפחות אחרות, היסטוריה שנעדרת מהאתוס הישראלי. הסרט מתרחש בדירתי כאשר משתלטות עליה דמויות הרפאים. הן מגלמות סיפורים נפרדים וקצרים, אך יש חוטים העוברים דרך כולם וקושרים אותם יחד״.

ספר על האמנות שלך.

״האמנות שלי, כמוני, עוברת שינוים בלי הפסקה ומסרבת לקבל צורה סופית. יחד עם זאת, חשוב לי לפרוץ את השפה האמנותית השמורה ליודעי דבר ולפנות לקהלים נוספים מבלי להתפשר על הסגנון האישי שלי״.

מה זה בית בשבילך?

בית הוא מכלול של הרבה דברים שפועלים יחד בשכבות. הבית הוא הגוף, הבית הוא חיבוק חם, הבית הוא קורת גג בטוחה. בעבודה הנוכחית הדמויות פועלות במרחב הביתי שלי, הבית פועל כמסמן לתת המודע שלי וחושף את געגועי לשורשי האבודים. אותן דמויות אינן פורצות רק מבעד לתנור והמיטה שבביתי אלא ממש לתוך המחשבות שלי ועושות בהן כרצונן״.

אקו מאקו1

*

emanuel/עמנואל / טאיסה סקריפצ׳ק

העבודה של טאיסה סקריפצ'ק, ״emanuel/עמנואל״, יפה כמו שיר. או אולי יפה כמו שרק שיר יכול להיות. במרכז העבודה נחות כריות התפורות זו לזו בחוט זהב. בשתי תמונות הניצבות זו לצד זו, טאיסה מזמינה אותנו לתוך בית, יש הרבה שקט ויופי בבית הזה, אין בו אנשים. משהו בהיעדרות האנשים מהדהד היעדרות של בית. אני מסתכלת ושומעת את השורה של השיר הזה בראש שלי, מה זה בית? בחלק נוסף של העבודה יוצא מהקיר נר קטן בתוך כלי, בעמק שעוות הנר נראות פניו של הסב.

בטקסט המופיע בתערוכה נכתב:

״בכל צעד אני יכולה להימצא במקום אחר, עם שפה שיכולה להיות זרה ויכולה להיות לי שפת אם. לעיתים המקומות האלו מתנגשים ומסרבים להיתמגנט, לפעמים הם אחד

זו לא נוסטלגיה, לא זיכרון מתוק. זו מהות הקיום, הזהות, הלמידה.

הכלים, הבדים, הקירות הרצפות לא דוממים. עוברים דרכם חיים שלמים, פנים רבות שמשתקפות, בדים הסופגים את מגע הגוף המתבגר

מקומות שלעולם לא נעלמים. הם נאספים בזיכרון בכל רגע כמו קולאז' שהדבקתי זה עתה״.

טאיסה 2

טאיסה מספרת:

״נולדתי במולדובה, קישינב. העברתי בה את ילדותי המוקדמת עד אמצע כיתה א', בבית ספר יהודי. בשנת 1997, בהיותי בת 7, אני הוריי ואחותי עזבנו את מולדובה ועברנו הישר לקצרין, שם העברתי את רוב חיי עד שאני ובן זוגי עברנו ללמוד במרכז

האמת היא שאת מולדובה מעולם לא עזבתי. מולדובה נשארה אצלי בראש כשרציתי וגם כשלא. סבי וסבתי, דודים, בני דודים, כל אלה נשארו שם וכדי לראותם נותר לי רק לבוא ולבקר, ביקור שנעשה כל כמה שנים. ככל שעבר הזמן, גדל המרחק ביני לבין מולדובה – היא נראתה לי זרה ומנותקת מהמציאות בה אני חיה כיום, אך למרות הניתוק והזרות תמיד הרגשתי שיש שם משהו שמרגש אותי. בדמיוני תמיד חזרתי לבית סבי וסבתי (שהיום כבר אינם), בית שמסרב לצאת לי מהראש״.

והעבודות שלך?

״עבורי, עבודותיי הן ביטוי לאותו ריחוק שאני חשה כלפי החיים במולדובה לעומת החיים כאן בישראל: הבדלי התרבות, הדת, השפה, החיים עצמם. בד בבד ובאופן דו-משמעי, העבודות משקפות גם את הקרבה שלי לחיים במולדובה, לרגעים שהם עבורי אבני דרך מאוד משמעותיות בחיים״.

מה זה בית בשבילך?

״בשבילי בית זה ריח חצילים שרופים, אבק, שמיכות מקומטות, רעש צעדים על פרקט עץ ישן חורק, טפטים, שטיחים על הקירות על הרצפות, נעלי בית (גם בקיץ), כרכורי תרנגולים, צעקות של כוכי השכנה, מדרגות ועוד מדרגות, מעלית עם ריח של פיפי, מחסן עם חולדה מתה, צנצנות קומפות וחמוצים, כיסאות על הספות (שמא סייקו הכלבה בבית הוריי תעלה עליהן), ארוחות שבת בסלון על שולחן נמוך מול הטלוויזיה״.  

טאיסה 1

על התערוכה ״תִּפְרַחַת״, מתוך הקטלוג (כתב אורן לנמן בשם הסטודנטיות והסטודנטים):

תפרחת – קבוצה של פרחים בעלי גבעול משותף. שמה של התערוכה נבחר על ידי הסטודנטיות/ים, כחלק מניסיון כולל להעמיד תערוכה קבוצתית שבשונה מתערוכות בוגרים/ות, אינה מורכבת מאסופה של תערוכות יחיד. ניתן לזהות בעבודות השונות קו מקשר שנוגע בנושאים של זהות, זיכרון, בית ושורשים. במשך שנה הסטודנטים עברו תהליך אינטנסיבי, בליווי ראש המחלקה לאמנות ד"ר הדרה שפלן קצב, המנחה אוצר התערוכה יאיר ברק ומנחים נוספים, שבו כל אחד ואחת לקח/ה באיזשהו אופן חלק בעבודה של האחר. הקטלוג של התערוכה נוצר על ידי הסטודנטיות/ים, וכל הטקסטים בתערוכה יהיו תלת לשוניים, בעברית ערבית ורוסית – מתוך מודעות חברתית ופוליטית למקום בו אנו חיים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.