פמיניזם זה גם ל״שקרניות קטנות״

כיצד סדרת הנעורים האמריקאית ״שקרניות קטנות״ מציגה, באופן מפתיע, סולידריות בין נשים שקשה למצוא כמותה על המסך
חמוטל סונג

אי אפשר להגיד עלי שאני מהאנשים ש"אין להם טלוויזיה בבית". למדתי קולנוע וטלוויזיה, ואני חושבת שגם בעולם הזה, שכל כך עמוס ועוד יותר מזה מזויף, יש מקום לעשייה טובה, ואפילו טובה מאד. לפעמים הטלוויזיה היא גם מקום מפלט בשבילי, ואני מרשה לעצמי "לרדת ברמה" ולראות סדרות שאין שום דרך לטעון שהן איכותיות או מורכבות. וככה התחלתי לצפות בסדרה Pretty Little Liars ("שקרניות קטנות" בשמה הישראלי ובתרגום שמפספס משחק מילים גם מתוחכם וגם סקסיסטי). לא ישנתי בלילה, והייתי צריכה דרך להעביר את הזמן.

העלילה של הסדרה היא עלילת מתח, והיא מופרכת לחלוטין. וממש כמו שכותרת הסדרה מרמזת, כל הדמויות בה (לא רק ארבע הראשיות) לא מפסיקות לשקר. לפעמים אני ממש לא מבינה את השקרים הרנדומליים שלהן, אבל ככל שהסדרה מתקדמת אני מבינה שהשקרים ועלילת המתח הם אולי הדבר הכי פחות חשוב בסדרה.

במרכז הסדרה עומדות ארבע נערות בוגרות וחברתן הנעלמת, שאולי נרצחה ואולי לא. אפשר לראות באופן ברור את המקומות בהם הסדרה עונה לצרכי התרבות הפופולרית, שהופכים אותה ללהיט טלוויזיוני בעונתו השישית. כמובן שהאלמנט הבולט ביותר הוא העובדה שגיבורות הסדרה הן מאד, מאד, יפות. העיסוק במראה החיצוני קיים בסדרה אמנם, אך ככל שצופים בה יותר ההרגשה היא שהעיסוק הזה נעשה כדי להזכיר לנו שהדמויות הן נשים צעירות שחיות בעולם שלנו, שבו קשה מאד לברוח מהעיסוק בחיצוניות.

כהערת שוליים יש לציין כי חלק מהדמויות הראשיות, בעיקר הדמות של האנה מרין (בגילומה של אשלי בנסון), לא עומדות בסטנדרט הרזון הנוקשה שאנחנו כנשים מתמודדות עמו, ולמרות שבסדרה עוסקים במפורש בעברה השמן של הדמות, עדיין יש בגוף שלה משהו שנערות ונשים רבות יכולות להזדהות אתו מבלי להרגיש אשמה על המראה שלהן עצמן. גם ספנסר הייסטינגס (טרואיין בליסאריו) היא אמנם נערה יפה, אבל היא בהחלט לא בעלת מראה מיינסטרימי אלא עם פנים משונים ויופי לא "קלאסי" כמו שאר הנשים בסדרה.

האחווה הנשית בין הדמויות היא בדיוק מה שכבר שנים מנסים למכור לנו שלא קיים בין נשים ונערות. החבורה בסדרה מסמלת תפיסה אחרת של יחסים בין נשים, הקרובה הרבה יותר למציאות: הרצון בטובת הקרובות אליך, הפרגון והדאגה העמוקה והשלמה לנשים אחרות, הם-הם הבסיס האמיתי לחברויות בין נשים. זאת בניגוד לשקרים שהמדיה הפופולרית מנסה להאכיל אותנו בהם כבר עשרות שנים באמצעות מאות סרטים וסדרות, מקומדיות ועד אופרות סבון

כשהתחלתי לצפות בסדרה בלילות חסרי שינה היחס שלה לסוגיות של מראה חיצוני הרגיש לי שונה ממה שבדרך כלל מקובל להראות, וזה מצא חן בעיני, במיוחד כי זה לא אופייני לסדרות שקהל היעד העיקרי שלהן הוא נערות.

אם בתחילת הסדרה נדמה שהמשתתפות מקבלות מקום שווה, בשלב מסוים של הסדרה הדמות של ספנסר, ה"גאון" שבחבורת הנערות, מקבלת יותר מקום, בעיקר בגלל מעשיה, המניעים את עלילת המתח, ובגלל הנחישות הבלתי ניתנת לעצירה ומעוררת ההערכה שלה.יותר מכך, ככל שהסדרה התקדמה התחלתי לזהות עוד ועוד מאפיינים לא טיפוסיים לסדרות שמתייחסות לנשים בכלל, ולנערות בפרט. אחד הדברים הבולטים שאפשר להגיד על ארבע הדמויות הראשיות – אריה, ספנסר, האנה ואמילי – הוא שהן מאד שונות זו מזו ושמאפייני האישיות השונים שלהן הולכים ונעשים בולטים ומשמעותיים יותר לאורך הסדרה. למרות שכל אחת מהן ממלאת תפקיד מסוים בעולם הדרמה האמריקאית הטיפוסית – החכמה, האמנותית, האתלטית ובעלת לב הזהב – הצפייה בהן עדיין לא מובילה לתחושה שאני מביטה בסטריאוטיפים צפויים ומשעממים. כל אחת מהן יוצקת לתוך התבנית שלה כל כך הרבה נחישות ומאפייני אישיות ייחודיים לה, עד שהן מפסיקות להיות הדבר הגנרי הזה שכל כך התרגלנו לראות. והן מדברות זו עם זו, הרבה. על השוני ביניהן, על חוויות החיים שלהן, ובאופן כללי הן פשוט מדברות זו עם זו – מדד פמיניסטי חשוב שלא מתקיים בהרבה מהסדרות והסרטים הפופולריים (שווה בהקשר זה לחשוב על מבחן בקדל, הבודק באמצעות שלוש שאלות פשוטות לכאורה ייצוג נשי ביצירות קולנועיות).

pll-525
"שקרניות קטנות״. חורגות מסטנדרט היופי המערבי

אספר בקצרה על הדמויות, אבל החוויה של הבדל אמיתי בין הדמויות, לצד הנאמנות הנשית החזקה שלהן (שגם היא, כידוע, לא תכונה שמרבים להציג בסדרות על נשים) אינה רק נובעת מאינפורמציה עליהן אלא היא חוויה שהיא גם רגשית. קשה להסביר עד כמה יכולה חוויה זו להיות משמעותית עבור הצופה הצעירה שהתרגלה לשמוע על יריבויות וקנאה בין נשים, על היסחפות עם הזרם, או על התאמה חברתית כערך עליון.

הדמות השנייה שמקבלת לא מעט פוקוס היא דמותה של האנה. האנה היא לכאורה ההיפך הגמור מספנסר: יש בה משהו קליל ונערי, והיא גם קצת שק החבטות בכל מה שנוגע לידע כללי ולהצלחה בלימודים. אבל ככל שהעלילה מתקדמת החכמה והרגישות שלה נעשות מאד ברורות, גם אם הן באות לידי ביטוי בצורה הרבה פחות מקובלת מזו של ספנסר. התכונה הכי בולטת של האנה היא האכפתיות והדאגה שלה. כשאדם שהיא אוהבת חווה פגיעה, בין אם זו אחת החברות שלה, אמא שלה או בן הזוג שלה, האנה היא כמו כוח טבע, ותעשה הכל, כולל כמובן לשקר או לטייח, כדי להגן על הקרובים אליה. אם היא הייתה דמות בסרט "הקוסם מארץ עוץ" אין ספק שהיא היתה מסמלת את הלב. יחד עם זאת, ככל שהסדרה מתפתחת, הצופים נחשפים לחכמה ותחכום בלתי צפויים מצידה.

אריה (בגילומה של לוסי הייל), הדמות הראשית השלישית, היא "נפש חופשייה", והיא מוצגת בתור האמנית המיוחדת בסדרה. אבל אריה עושה הרבה מאד טעויות, כמו למשל לנהל רומן עם אחד המורים שלה. ההתנהגות שלה תואמת מישהי שהיא באמת שונה ומיוחדת, אבל גם קצת אבודה. אריה היא גם קטנטונת, עניין שזוכה להתייחסות הומוריסטית פעמים רבות, ושוב לא מאפיין סטנדרט נוקשה של יופי מערבי (היא אפילו לא טורחת לנעול עקבים!). יותר מכולן, יש בה משהו סגור מחד וצורך גדול בתמיכה של חברותיה מאידך.

הדמות הראשית האחרונה היא אמילי (אותה מגלמת שיי מיטשל). הדמות של אמילי נושאת על הגב שלה תארים ש"מייחדים" אותה ועוזרים לסדרה להיות פוליטיקלי קורקט: היא ממוצא אסייתי לא לגמרי ברור (אם כי היא חיה חיים מערביים לחלוטין), היא באה מבית נוקשה וקפדני ומתוך המקום הלא פשוט הזה היא יוצאת מהארון. הלסביות של אמילי היא נושא מרכזי בסדרה. למעשה, היא מחליפה בנות זוג ועוברת חוויות רומנטיות ראשוניות ומשמעותיות יותר מכל דמות אחרת בסדרה. במקביל, ומבלי להיראות "לסבית טיפוסית מהטלוויזיה״, אמילי היא שחיינית מצטיינת ושאפתנית שזוכה לתמיכתן של חברותיה ושל בנות הזוג שלה.

ומה עושות ארבע הנערות האלו ביחד? הן חוקרות, הן משקרות, הן נאבקות בשאלות שקשורות בגיל ההתבגרות בצורה שיכולה לגרום להזדהות ואמפתיה אצל בנות וגם בני גילן. אבל הדבר הבולט והחשוב ביותר בקשר ביניהן הוא הנאמנות שלהן זו לזו. זו נאמנות שלא נובעת מאהבה עיוורת בין חברות, או מהסכמה תמידית וחסרת אופי, כפי שאוהבים להציג ביחסים בין נערות. השונות שלהן לא פוגעת ביכולת הפרגון שלהן או באופן בו הן מקבלות גם דברים שהן לא מבינות, ובהגנה גופנית ונפשית זו על זו בכל זמן ובכל מצב בהם יש בכך צורך.

הקשר הזה, האחווה הנשית הזאת, היא משהו שכבר הרבה מאד שנים מנסים למכור לנו כלא קיים בין נשים או נערות. החבורה הזאת, שהודעת "אס.או.אס" מאחת מהן שולחת את כולן בריצה לעזרה מכל סוג שנדרש, מסמלת תפיסה אחרת של יחסים בין נשים. לטעמי, התפיסה הזאת קרובה הרבה יותר למציאות המתקיימת בין נשים. הרצון בטובת הקרובות אליך, הפרגון (גם אם הוא מלווה לפעמים בקנאה טבעית) והדאגה העמוקה והשלמה לנשים אחרות, הם-הם הבסיס האמיתי לחברויות בין נשים. זאת בניגוד לשקרים שהמדיה הפופולרית מנסה להאכיל אותנו בהם כבר עשרות שנים באמצעות מאות סרטים וסדרות, מקומדיות ועד אופרות סבון.

אז אני יכולה להגיד בלב שלם שהסדרה "שקרניות קטנות" לא עוסקת בשקרניות, ובטח שלא בנשים קטנות. מדובר בנשים אמיצות ומרשימות, מיוחדות וחריגות בנוף התרבותי שלנו. מבחינתי זו הסיבה העיקרית לראות את הסדרה הזאת, שרק מתחפשת לשגרתית, אבל היא ממש לא.   

”פמיניזם זה לכולן", ממנו ההשראה לכותרת הפוסט, הוא ספר של ההוגה הפמיניסטית החשובה בל הוקס, והוא מסביר בצורה
קלה ופשוטה למה פמיניזם הוא התשובה לקשיים אינטימיים, חברתיים ואחרים עבור כולנו, נשים וגברים כאחת
 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.