סלח לי, אבל אתה לוחץ לי על הזווית

להביע דעה עם איברי רבייה נשיים, זו עדיין גרוטסקה. מי שעושות התגנבות יחידים ומצליחות לרכוש בחזרה את קולן מתוך הקיום המקביל במרתף השירות, חוטפות את מטחי ההכפשה והמדידה האסתטית בקריטריונים של סופי – הסינדרלה בת ה-14 של דיור. סיפור שמתחיל בתסריט של לימור נחמיאס

לפני יותר מעשור חזרתי לארץ מהקאריביים. זה משהו שלכי תסבירי. גרתי שם שנה עם החבר שלי דאז (להלן הגולש), ובקושי פגשנו אנשים שדיברו עברית. מה דיברו עברית? בקושי פגשנו אנשים שאמרנו להם ישראל ולא ישר ענו לנו ב"מואי לחו" כל כך רחוק, בעיניים נוצצות, או בגלגול מבט כלפי מעלה בתצורת תפילה, מלווה באנחה מקרב לב, "אההה איסראל, דיוס!" אלוהים! יענו, אתם אלה החבר'ה שמחזיקים את אלוהים אצלכם טריטוריאלית. כבוד.

כשכבר פגשנו ישראלי כל כך התרגשנו, שיצא שהתיידדנו עם סוחר נשק וחיתולים מהצד השני של האי, עם יזם פלאפל בקטשופ, ובשיא אכלנו סושי עם אנשי השגרירות הישראלית (מפגש שכל הצדדים מיהרו להדחיק). ואז נחת מישהו טרי מישראל עם עברית של תל אביב במסעדה שבה עבד הגולש, והחלטנו בשבילו לאלתר שהוא יהיה שותף שלנו, וכך היה (להלן השותף). בין התנתקויות האינטרנט בתשלום, שהיה בעצם בוטקה בתוך הבוטקה להשכרת רכב וחדרים לשעה של הישראלי הרביעי והאחרון מלבד שלושתנו, בצפון האי, בעודי יושבת עם חברה מקומית – שמדי פעם מסתלקת לשעה אל החדר להשכרה עם אירופאי גס פנים ומעוות לב, שיכול להיות בקלות סבא שלה – קיבלנו לעתים ידיעות מ"מואי לחו", ארץ ישראל.

ידיעה שמשום מה נחקקה בזיכרוני היתה שיצא סרט חדש, מעין בורקס ישראלי מעודכן בשם "מארס תורכי" המבוסס על ספר המתח ״צבוטותי״ שכתבה סופרת צעירה שרבות דובר בה, לימור נחמיאס. לא ברור למה נתקעתי על זה, אולי בשל תמונתה המרתקת של הסופרת, ואולי כי מהמרחק הזה מישראל ואלוהים, כבר חשבתי שלא ייצא לי לעשות סרטים בשפה היחידה שאני באמת דוברת. סיפרתי על כך לשותף, והוא אמר לי, אה לימור, היינו זוג כמה שנים. ללמדך שישראל היא תמיד מקסימום בחדר ליד.

כשהגולש החליט שאנחנו צריכים עבודה אמיתית עם כסף לא של מונופול, כי זה מה שמקבלים באי, התווכחתי קצת, ממש כמו כשהתווכחתי שנה קודם כשהוא סחב אותי לאי, אבל היי, ידעתי שהוא צודק. השותף נסע להרוויח כסף של גדולים בלוס אנג'לס. נדרנו שתוך שנה ניפגש שלושתנו ונקים מסעדה על החוף הצפוני שלנו ברפובליקה. אולי שנתיים, לכי תזכרי נדרים עכשיו. כשנחתנו התחלתי לאחמ"ש במסעדה הכי קרובה לבית בפלורנטין, ואמרתי להם שהחבר שלי היה טבח בקאריביים. הם צחקו כל כך חזק, שהסכימו לקבל אותו לניסיון. מהר מאוד הלכנו לצפות בהקרנת חצות של אותו ״מארס תורכי״, של האקסית של השותף. בכל זאת, זה היה אחד החיבורים התרבותיים היחידים לארץ שנשאנו עמנו מסוף מערב. אחר כך הלכנו שוב. ושוב. ושוב. בפעם השלישית כבר ידעתי את כל הטקסט בעל פה, גם הגולש ידע. הזמנו חברים. הכרחנו חברים. על פניו זה מוזר, כולה סרט בורקס, ועוד נשי. מה לי ולזה, אני ודוסטויבסקי נשמות תאומות הרי. ״הסנדק״ של קופולה הוא מניפסטציה של דרך החשיבה שלי, הלוא. מה עכשיו כל המותחן בורקס הזה?

קנינו את הדי.וי.די והיינו מדברים בדיאלוגים מהסרט. הכותבת הפכה להיות הגיבורה שלי. צחקתי כמו פוסטמה פעם אחר פעם מכל ניואנס שהיא דחפה שם, בלי לנתח את חבורת הגיבורות הבלתי מתנחמדות שלה, שמסתובבות כל הסרט סביב שמועה על זווית החיכוך האולטימטיבית להשגת אורגזמה גם אם זה יעלה בחיי אדם. כאשר כל הגברים ועולם הפשע והחוק סביבן, משמשים מטרות קרטון נייחות למציאת הזווית. לימור נחמיאס כתבה מחוץ לפרדיגמה: הפרדיגמה שהיא זווית ראייה של גבר, או זווית של נצפית המודעת להיותה נצפית. היא התנהגה כאילו יש לה רשות להמציא חוקים, ולא רק תגובות, והיא עשתה את זה כל כך טוב שלא הצלחתי לסרב לה בקלות, כמו להרבה מהיצירה שמתויגת נשית, כלומר סוג ב'. כן, הנה אמרתי את זה, הסאבטקסט של הביטוי "ספרות נשים" הוא זבל סוג ב', רומנים למשרתות מאת אזרחיות סוג ב' של העולם. ואשה חזקה ומשכילה, איזו סיבה יש לה להזדהות עם אלה שעולות לחדר בעבור צרור פזוס בשירות הגרמני המעוות וסמוק הפנים מהפסקה השנייה. איזה ספרות הן כבר יכולות לכתוב? למה לנו להזדהות עמן, ולא עם הגרמני עצמו, שכבר נמצא בחדר. שהחדר שייך לו.

כמו כל אשה שרואה את תקרת הזכוכית ואומרת זה ארטיק אננס, קראתי בעיקר ספרים, צפיתי בסרטים ובעבודות אמנות, ושמעתי מוזיקה של "הגרמני". הוא היה יכול להיות התוקף שלי. הוא ללא ספק היה ועודנו הסוהר שלי בין הלידה והמוות. הוא המטריד שאני אמורה להיזהר מפניו ברחוב. המשתין בקיר וזורק הערות תוך כדי. הוא יכול היה לכתוב ספר מופת על השואה נגיד, לקבל על זה נובל, אבל בתכלס להיות זה שאנס חצי מחנה ריכוז. לא אומרת שזה קרה חס וחלילה, אבל אין לי ספק שקרו דברים דומים, רק כי זה אפשרי. אולפתי כמו כל אחת אחרת לחיות את הזווית של השומר על פריווילגיות השכר שלו מפני, של יצרן הנשק המכוון בשמי ונגדי, של המתבדח על נשיות יחד איתי בשם ההומור כמובן, של מבזה הנשיות שדורש ממני שיתוף פעולה בשם הקלילות, של יצרן המלחמות, האנס הסדרתי, הרוצח הסדרתי.

היא התנהגה כאילו יש לה רשות להמציא חוקים, ולא רק תגובות, והיא עשתה את זה כל כך טוב שלא הצלחתי לסרב לה בקלות, כמו להרבה מהיצירה שמתויגת נשית, כלומר סוג ב'. כן, הנה אמרתי את זה, הסאבטקסט של הביטוי "ספרות נשים" הוא זבל סוג ב', רומנים למשרתות מאת אזרחיות סוג ב' של העולם. איזה ספרות הן כבר יכולות לכתוב?

נחשפתי בעיקר ליצירות שלו, כי מגיל מסוים זה מה שיש בקאנון. עם כל שנה שעוברת, השלתי את מבטן האמיץ של סופרות הילדות. כן, בילדות עדיין ישנה לגיטימציה לקרוא מה שנכתב בידי נשים, בעיקר כי עם כל הממזריות שטמנו אדית נסביט,לואיזה מיי אלקוט, אניד בלייטון וכו' בעבודותיהן, בסופו של דבר ברור שם מי מכינות את הכריכים לטוזיג, ומכילות את כולם. הסדר נשמר שם בקפידה, שהרי בלעדיו לא היו מוכרות ארגז אחד של הסחורה, בעולם שעדיין אינו עובד לפי חוקי נחמיאס.

פה ושם איתרע מזלי עוד קודם, להיתקל באחיות עצומות ממדים שדיברו מגרוני את מה שהוא טרם הספיק ללעלע, כטוני מוריסון או אלאניס מוריסט, אבל אצל אף אחת מהן לא נתקלתי בדיאלוג כמו זה בו השוטר הנחמד, פמיניסט מה קוראים אצלנו, אומר לפקודתו (בגילומה המבריק של אופירה רחמים) שתעמוד רגע ככה, כדי שיראה איך יושבת עליה החולצה המכופתרת, וטוען שהיא משמינה אותה. כשהיא מסרבת להתרשם מביקורתו, הוא מתעקש: "כמו חברה אני אומר לך". ואופירה עונה לו: "אז סתמי!" בכל תרבות, הבסדר מקבל אפיונים מעט שונים ומותאמים, וכך גם תנועת ההתנגדות כלפיו. המופרעות של לימור דיברו בשפה היחידה שאני דוברת – לרגעים הן התנהגו כאילו הן לא תלויות במבט הגברי, ובשיפוט החברתי שנגזר מהמבט הגברי, אלא כאילו הן חבילות אורגניזם עם תשוקה עצמאית. כמו שאני והחברות שלי מתנהגות לפעמים כשאף אחד לא מסתכל, וכשאנחנו מצליחות לא לשפוט זו את זו דרך סטנדרט גברי שמוטמע בנו. האמת שמאותו רגע חלמתי שהן יהיו חברות שלי, אופירה ולימור. זה שזה באמת קרה בסוף, לגמרי במקרה, זו הוכחה לכך שיש חורים בנרטיב, ושראוי לנצל אותם עד תום.

לימור
לימור נחמיאס. המופרעות שלה דיברו בשפה היחידה שאני דוברת

2015 ואני נסטסיה פיליפובנה

את כל זה הרגשתי צורך לספר לכם, תוך שאני עובדת על תקציר לתסריט, אותו אני עומדת להגיש לקרנות הקולנוע, בתקווה לקבל מימון לפיתוחו. היום אני יודעת שהסיכויים שלי לזכות בקריאה מבינה של העלילה, טובים מתמיד. וכל כך למה? מפני שנשות הקולנוע בארץ הקימו גוף מאוגד, ותבעו להוות 50% מהלקטורה בקרנות. והנה באורח פלא, מאותו רגע ישנה פריחה של קולנוע מבוים בידי נשים בארץ. כאילו לא היינו בלבנון מעולם.

יצא לי לדבר עם כמה גברים שישבו בלקטורה לאורך עשרות השנים שקדמו להתעקשות הזו של פורום הקולנועניות, והם מאוד נעלבו. מה זאת אומרת? הלוא הם קראו באופן שוויוני לגמרי! יש תסריטים טובים ויש דברים שלא עובדים! למה אנחנו מייחסות להם איפה ואיפה? הם גברים אחלה! הם פמיניסטים ממש! לכי תסבירי להם עכשיו שהם אולי אמינים כארז הלבנון, אבל אין להם הרבה מושג על הסיפור שלנו. לאו דווקא מרוע או מהדרה. הם פשוט קוראים ולא מבינים מה כתוב. הם לא אולפו, כמונו, לראות גם את הזווית שלנו, ועוד להתייחס אליה כאל הזווית הנייטרלית. אני יכולה לשלוף ברגע זה תקציר לסרט לבנון עם קונוונציות הוליווד. לא כי אני גאונה, סתם חינוך בסיסי. כולנו יכולות. אבל את הסיפור שלי אף גבר לא יכול לשלוף, כי הוא לא מכיר אותו. כי הוא צפה בסרטי בנות שגברים כתבו וביימו, מזווית שמשתלמת להם. סרטים על שמלות לבנות, נשים בזנות שמכייפות, תשוקה לביטחון וליד גדולה ומכוונת. באופן מסורתי, רק 5% מהבמאים בהוליווד הן במאיות. מדובר בשוליים, כמו בקאנון הספרותי.

כשהכרתי את לימור, היא כבר היתה אקטיביסטית לטבעונות וזכויות בעלי חיים, ומהאנשים שהווייתם מעודדת אותי לא לשים את כספי על סבל של יצור חי אחר. לאחרונה שמעתי את עצמי אומרת לה פתאום: לימורי, אם אני שמה את הכסף שלי היום, או אפילו את המשאבים הרגשיים שלי, על יצירה גברית, אני מרגישה שמדובר על מימון הסבל של עצמי. על המשך הגדרת האמנות שלי כלעומתית ושולית, תפישתית וכלכלית. כתיבה נשית. התעסקות נשית. וגם אם הייתי רוצה להיתרם ממעיינות התבונה הגבריים, התרחקתי. אני פחות ופחות נוחה להסתכל על פיסות מציאות דרך עיני גבר, או מה שמקובל כעיני גבר במרחב שבין עמוס עוז לאייל גולן, למנכ"לי הגופים המשדרים בארץ והסטודיואים הגדולים בהוליווד. ובכלל קצתי בזווית המגדרית כביכול, על כל גווניה. אני פשוט רוצה לראות עבודות בהן אני מיוצגת ויש לי קול. בהן הקתרזיס שלי אינו תוצאה של הפנמת ערכים סינתטית, אלא משהו ראשוני ופראי בהרבה. האילוף שלי החל לדהות.

eastwood
מתוך איזה סרט אייטיז של איסטווד. הנשים מונחות בזירות הרצח בתנוחות כה פתייניות, שניתן היה לשער כי מדאם טוסו היא זו שרצחה אותן

שיטוט רנדומלי בערוצי הסרטים בטלוויזיה לעת ערב, מגלה 85% אלימות בין גברים. אני מזפזפת. סרט אייטיז של קלינט איסטווד. שובל נשים אנוסות ורצוחות מככבות שם כתפאורה למאבק בין שני גברים, הטוב והרע. למן הזונה ועד לקדושה, הן מונחות בזירות הרצח בתנוחות כה פתייניות, שניתן היה לשער כי מדאם טוסו היא זו שרצחה אותן. במקביל אני קוראת בחדשות על אשה בזנות מווגאס שנלחמה במי שתקף אותה, והרגה אותו כהגנה עצמית. בדיעבד מסתבר שהיה רוצח סדרתי של נשים בזנות. המשטרה, שם כבכל מקום, אינה ששה לפענח מקרי רצח של נשים בזנות, שהרי הן חיות במרתף המשרתות של הקיום, נעלמות מעין כל. רק בעולם המקביל שעל המסך, בו הן חיות כג'וליה רוברטס העולצת ברודיאו דרייב, זה סקסי להתעסק במותן. אני מעבירה לשובר קופות ברוס וויליסי עכשווי ואפקטיבי, הוא שובר שם את חצי ניו יורק יחד עם מוס דף, כדי להציל את מצפונו. המכוניות המנותצות יוצרות מקפצה דיאלקטית ענקית לשלוש הדקות לקראת סוף הסרט, שבהן יובע בצניעות ובמיקוד ווירטואוזי, רגש.

זה המון כסף לזרוק כדי להעלות לכם את לחץ הדם, אני חושבת. אני עושה לכם רגש+מצפון בחצי מחיר ועדיין תרגישו. הם לא סומכים עליכם שתרגישו, שם בהוליווד?! מעבירה ל״איירון מן״. על מה זה לעזאזל? איך אפשר לכנות את ההזיות הצרופות הללו זרם מרכזי? ולעומתם הצ'יק פליקס, סרטי הבנות שנחווים לא פעם כתצוגת אופנה כושלת וייתפשו לנצח כסוג ב', מקומות שמגיעים אליהם רק אם את אשה או שאין לך ברירה. כמו מקצועות ההוראה והסיעוד, שגם בהם לא בחרנו, אלא הם נבחרו עבורנו על ידי המבוגר האחראי של האנושות, כך גם את רוב סרטי הבנות יוצרים גברים. ללמדנו שבדרך כלל התודעה הנשית שלנו היא עיסה מפוקפקת למדי, שכנראה לא אנחנו עיצבנו. וכשכל זה על השולחן, מה לא סוג ב' בכל שוברי הקופות שמבוססים על הבניה "גברית"? כמה גברים בעולם חווים משך כל חייהם אלימות כמו זו הנפרשת על פני שעה וחצי סרט, עד כדי כך שסנאף מבוים הפך להיות חומרי אמצע הדרך שלהם?

אבל לא כל הגברים, כמובן. לא מזמן סח לי ידידי (להלן, המרצה לספרות) המודע לחולשה הפוקדת אותי כל אימת שדנים ב"אידיוט" של דוסטויבסקי, שהעובדה שלא אני חתומה עליו מצערת אותי עד אידיוטיזם קל, כי פיצח את דמותה של נסטסיה פיליפובנה, היפהפייה המשוגעת, שכולה גחמנות והרס, אחת מגיבורות הספר. הוא אף החל ללמד אותה אחרת, סיפר לי. הוא הבין שסיפור הגנרל שקטף/הציל את נסטסיה בהיותה יתומה כבת שלוש עשרה, עלילה אותה אנחנו נוטים לקבל כפשוטה, למעשה ניצל אותה מינית. נסטסיה היא פוסט טראומטית שעברה התעללות מבית, בידי פטרונה והאדם שבו היתה אמורה לשים את כל מבטחה, הוא מסביר מול לסתות נשמטות של סטודנטים. בטרמינולוגיה עכשווית, נסטסיה היא שורדת אונס! ולכן היא מתנהגת כפי שהיא מתנהגת!

אני חיה ב-2015, ויחסית נחשבת למי שעושה מה שהיא רוצה, או אומרת מה שהיא רוצה. למזלי לא עברתי ניצול מצלק בילדות, ועדיין התנהגויות רבות מצדי ייחשבו משוגעות, מביכות, יומרניות או מגוחכות. עדיין אין לי חירויות בסיסיות של גבר, בלי שאעורר עניין ודיון מיותר, אולי אף זעם. אם באמת אנהג בחופשיות, הרי שאתפש ודאי כמשוגעת. 2015 ואני נסטסיה פיליפובנה!

אבל איך היא מתנהגת?! שאלתי את המרצה לספרות. מה נסטסיה היתה אומרת לנו, לו כתבה היא את הספר? האם היתה מספרת לנו שהיא משוגעת, או שמא שהיא חיה בחברה משוגעת. בחברה ששמה אותה בסד שאינו מאפשר לה להתנהג כאחרון הגברים, ולו בגינוני הישיבה, בלבוש, שמחייבת אותה להשתייך לזכר כלשהו. למה נסטסיה חייבת נסיבות חיים טרגיות, כדי לפעול כפי שהיה פועל גבר, בלי להזיז לאף אחד את הגבה? אני מבינה את הערצתך לזווית שנטל פה מיודענו דוסטויבסקי, פירגנתי למרצה, כי מעיניים של גבר בחברה פוריטנית, שתילת הטרגדיה יכולה אכן להיתפש כעומק פסיכולוגי, או לטעמי פשוט כראיית דברים כהוויתם. הלוא ברי כי הקשר הנצלני הזה הוא פיסת מציאות מובהקת, שוודאי נתקל בה הסופר לא אחת בחייו. אבל איך היא כבר מתנהגת? אני חיה ב-2015, הזכרתי למרצה הספרות, ויחסית נחשבת למי שעושה מה שהיא רוצה, או אומרת מה שהיא רוצה. למזלי לא עברתי ניצול מצלק בילדות, ועדיין התנהגויות רבות מצדי ייחשבו משוגעות, מביכות, יומרניות או מגוחכות. עדיין אין לי חירויות בסיסיות של גבר, בלי שאעורר עניין ודיון מיותר, אולי אף זעם. אם באמת אנהג בחופשיות, הרי שאתפש ודאי כמשוגעת. 2015 ואני נסטסיה פיליפובנה!

הגלימה הפוריטנית

במחשב פתוחה זה שעות וימים הידיעה על הנערה מחולון, סופיה, שהומלכה בגיל 14 מחיי דחק לפתיחת התצוגה של דיור, בחזה גלוי מעבר לעננת שיפון שקופה. רבות מאיתנו, גם כאלה שחשפו אחר כך את חזן בציבור, במגוון הזדמנויות, חושבות השבוע על עצמן בגיל 14. על ההתמודדות המואצת עם רכבת הרים של שינויים הורמנליים והמבוכות שהם מזמנים. באיזה אופן בדיוק זה היה מקפל ומכניע אותנו לעבור את התקופה הזאת בחזה חשוף, עם מיליוני עוקבים אחר שלבי גדילתו, המעריכים בקולניות ובחופשיות את התקדמות הסחורה, גדילת ההשקעה, את נסיגת הסחורה איבוד הטריות? בינות לעשרות ידיים מחטטות מאחורי הקלעים. האם מיליון דולר וכל הסמים המתוחכמים והחדשים שאפשר לקנות איתם, אחרי התשלומים עבור הדירה לאמא, יאלחשו את מכירת הגוף בשלב כל כך פגיע?

החדשות הקדישו כתבה נרחבת לנושא, אבל הזווית הזאת מעוררת פולמוס, אז טשטשו לסופי את מה שהיה שקוף. כביכול לא רוצים שהחברים לכתה יראו, רק כל תעשיית האופנה וכל מי שיש לו גישה לאינטרנט בעולם. בחדשות העדיפו את זווית הסינדרלה המודרנית. מה מודרני בה? שאת לא נבחרת להיות תלויה בנסיך גחמן, באצטלה רומנטית ובתיווך האם החורגת המרשעת, אלא נסחרת עם הסכום על השולחן, באצטלה אסתטית ובתיווך רוברטו.

מתוך כתבת טלוויזיה על סופי מצטנר. בחדשות העדיפו את זווית הסינדרלה המודרנית. מה מודרני בה? שאת לא נבחרת להיות תלויה בנסיך גחמן, באצטלה רומנטית ובתיווך האם החורגת המרשעת, אלא נסחרת עם הסכום על השולחן, באצטלה אסתטית ובתיווך רוברטו
צילומסך מתוך כתבת טלוויזיה על סופי מצטנר. בחדשות העדיפו את זווית הסינדרלה המודרנית. מה מודרני בה? שאת לא נבחרת להיות תלויה בנסיך גחמן, באצטלה רומנטית ובתיווך האם החורגת המרשעת, אלא נסחרת עם הסכום על השולחן, באצטלה אסתטית ובתיווך רוברטו

אני הייתי בת 18, כשנגררתי בפעם הראשונה מבלי להבריז לטסט דוגמנות. ברחתי רגע אחרי חשיפת החזה. וזה בתקופה שבה ביום-יום הייתי בכל מיני סיטואציות נודיסטיות שוויוניות של נערים ונערות יחד, שהותירו בי תחושה מצוינת כי לא היה תלוי מעלי תג מחיר. למזלי לא היה מדובר על מיליון, כי קידוש הסכומים הוא עניין מבלבל. הוא מעמעם את התחושה שנעורים, שליטה בגורלך ואינטימיות,  ממש כמו כליה, אפשר למכור, אבל אז זה כבר לא אצלך. לקראת הצילומים הבאים שהסכמתי אליהם מעוני, כבר עשיתי קרחת בקדמת הראש, כדי לטרפד אותם. כשהחבר המכיל דאז ניסה להבין למה שוב ייפול תשלום שכר הדירה עליו, אמרתי לו מובכת שאני חושדת שפעם אולי יהיה לי מה לומר, ואני לא רוצה שיצופו אז תמונות שלי מועמדת לפי סטנדרטים של אנשים אחרים. של כסף. לא יודעת מאיפה הבאתי את ה"יצופו". לא היה אז אינטרנט.

הלוואי שכמו דוגמניות על אחרות שהגיעו בגילאים רכים ממצוקה כלכלית, תהפוך סופי תוך כמה שנים את הניצול לטובת הישגים שבהם תחפוץ. אך זה לא ישנה את ההשתקה הרחבה הרבה יותר שבהפיכתה למוצר צריכה. השתקה שמנמיכה את קולנו ומצמצמת את שטחנו באופן קבוע ומתמשך, בחברה שבה יש לנעורים שלך מחיר – ממריה מהחוף בקאריביים, שנסחרת לעשר דקות תמורת דולר תשעים ובקבוק קולה, ועד סופי שנסחרת לתקופת גדילה שלמה, פלוס הרחקה מכל רשתות הביטחון שלה, תמורת סכום שמצלצל טוב. ביניהן מצויות כולנו, אוחזות בספרות שהיא רומן משרתות. כי אנחנו באמת משרתות.

ליד החלון על סופי, פתוחה כתבה על ההחלטה של עיריית תל אביב להמשיך ולעודד סחר בנשים בתחומי העיר, תחת הכסות הדקיקה של מועדוני חשפנות. לידם פתוח צ'ט רב משתתפים המתכננים התנגדות פעילה לפיזור כרטיסי הסרסורים ברחובות העיר. המאבק לזכויות נשים הוא אחד הדברים הכי לא סקסיים להיקשר בהם, אני חושבת. מקנאה קצת בגרוב האלטרואיסטי של אקטיביסטיות שיגנו על זכויות אדם בקהילות שהן אפילו אינן חלק מהן, וישימו את האינטרסים של הגברים שם לפני אלה שלהן, בעוד הזכויות שלהן נרמסות על ידם. זו קורבנות סקסית, אני רוצה לומר להן, זה לשחק את המשחק. אבל לכי תסבירי את זה עכשיו. מורכבות זה לא סקסי, לתבוע זכויות לעצמך זה לא סקסי, ואם את אשה ולא פועל מסוקס, זה הכי לא סקסי. מה זה לא סקסי? פוריטני ממש. הרי כל ליברל או ליברטריאן מתחיל, שרוצה לשמר את פריווילגיות השכר והאונס שלו, יסביר לך בארכנות שנשים עושות את זה עבור עצמן. שזנות היא משלח יד מבחירה, שלא לדבר על זנות מצולמת, שהיא גלאם לשמו ומשאת נפש של נשים רבות. שרומנטיקה או מיניות בפער גילאים גדול בין גבר שכוחו פוליטי וכלכלי, ואשה שכוחה בעלומיה, היא לגיטימית ומבחירה, וכן הלאה.

אני מקנאה קצת בגרוב האלטרואיסטי של אקטיביסטיות שיגנו על זכויות אדם בקהילות שהן אפילו אינן חלק מהן, וישימו את האינטרסים של הגברים שם לפני אלה שלהן. זו קורבנות סקסית, אני רוצה לומר להן, זה לשחק את המשחק. אבל לכי תסבירי את זה עכשיו. מורכבות זה לא סקסי, לתבוע זכויות לעצמך זה לא סקסי, ואם את אשה ולא פועל מסוקס, זה הכי לא סקסי. מה לא סקסי? פוריטני

אני אוהבת להיחשב פוריטנית, כי זה מקצר הרבה שיחות שלא צריכות היו להתחיל, אבל אחרי הגילוי הנודיסטי שתי פסקאות למעלה, אולי אצטרך לחדול מלהשתמש בגלימה הפוריטנית, ולהסביר. להלן ההסבר: הרבה דברים הם לגיטימיים וכיפיים. רק שלא אתם וייצוגיכם התקשורתיים והאמנותיים תחליטו. אני רוצה לשמוע את הצד שלה. ולא אנקדוטלית. אני רוצה לשמוע כל כך הרבה צד שלה, עד שאפילו לגברים שבינינו יהיה ברור מה באמת לגיטימי וכיף. סופיה אחרת, שהיא גם קופולה אחרת, סיפרה בסרטה "אבד בתרגום" (שאבד בתרגום בארץ, ותורגם ל"אבודים בטוקיו") על מערכת יחסים של צעירה עם גבר מבוגר ממנה בהרבה. מנקודת מבטה. ונחשו מה? לא היה שם פלאפות או פותמוביל. לא היתה פמליה שלמה שמשתמשת בערגתה של הצעירה לגבר המבוגר, לטובת פורקן מיני לחבר'ה. לא היו מכות. לא היו משחקי שליטה להגברת החשק. זה סרט בנות! צועק לי השוטר העצמי שמושתל לי בראש. את נהנית מדי! את מזדהה מדי! איפה סגירת העסקאות? מכונות הירייה? ההרס העצמי לטובת הכבוד? איפה לעזאזל הציניות?

+   +   +

בין ההחלטה שלי לא להצטלם, לבין ההחלטה להשתמש בקול שלי, חלפו שנים. הוויתור על הפיכה לדימוי סקסי מתובנת על ידי מישהו אחר, עם אינטרסים זרים, עדיין לא שחרר אותי לעבר האנטי-סקסיות המוחלטת, שהיא מלאכת הכתיבה, שלא לומר הבעת הדעה בפומבי. עדיין רציתי ליהנות מהספק ולהיות רגל אחת באפשרות להיות חפץ נחשק. רק אחר כך מתבהר שזה לא נותן לך כלום, אבל בזמן אמת אין מספיק נשים שתאמרנה לך את זה. הן כולן עסוקות בלהשתחרר בעצמן משמיכת ההשתקה שתחתיה הם מקיימות חיים בזחילה. מנסות לברר לעצמן בחושך, מה שלהן בערימות כלליי העשי ואל תעשי, היי ואל תהיי, ומה הוטבע בהן כדי שישרתו טוב יותר את המרקם החברתי הקיים.

עורכת מעיתון כלשהו פנתה אליי לטובת צירופי ככותבת דעות לעיתון. אני כל כך אוהבת מה שאת כותבת, אמרה. אין כמעט נשים שכותבות דעות – אני פונה אליהן והן מתרצות, נעלמות, מאחרות להגיש. טוב, מי יסתכל עליך, אם את מתחילה להביע דעות? הסברתי לה. זה רק נראה שאנחנו כבר שם, כי יש בלונדיניות שמקריינות את החדשות. אבל כשדנים במשהו מהותי, הן עושות רושם שלא ישלטו בחומר. שצריך מישהו שראה יותר קלינט איסטווד. מכיוון שאני כבר אשה פסולה שדיברה יותר מדי, ולא מודאגת עוד מהכרסום במעמדי הנשי, הנחתי על שולחנה הוירטואלי דעה מוצקה, כבר למחרת היום. היא לא ענתה, איחרה, נעלמה ותירצה. בכל זאת יש גבול, העיתון לא שלה. שמעתי את עצמי עונה לי בשמה. כנראה יש דרך בה צריכה להיראות ולהישמע דעה. יש מסגרת ערכים שגדולים וחשובים מאיתנו הציבו.

להביע דעה או עמדה עם איברי רבייה נשיים, זו עדיין גרוטסקה. יש את מי שעושות התגנבות יחידים, בארץ ובעולם, וחוטפות את מטחי ההכפשה, הזילות, הרכילות והמדידה האסתטית בקריטריונים של סופי בת ה-14. מדובר במשוגעות שמשלמות מחיר לא על דעתן, כפי שעשוי לשלם גבר, אלא על עצם הבעתה. על שלא הושתקו בשלב מוקדם יותר. לאחרונה סיפרה לי חברה דעתנית על היום בו הגיעה לגהה כנערה, כי הוריה פחדו שהיא יוצאת משליטה. לבדה ישבה מול פאנל של עשרה גברים שאמורים לדון אם אמנם זה המצב. מה זה אומר לצאת משליטה? מהם התסמינים של זה אצל נערה? היא העלתה לי זיכרון של עצמי באותו גיל, בפה פתוח ומוחזק לרווחה מול עשרה גברים, בבית הספר לרפואת שיניים. דנים ברצינות תהומית, גם אם מבודרת מעט על חשבוני, אם אני מספיק יפה להסתדר עם שיניי הסוררות, או שמא אצטרך להשתמש במראה שלי מתישהו, אז צריך ליישר.

זו לא הטרדה, אלה לא הנגיעות ברחוב, הקריאות המבזות, ניצול הסמכות של הגברים בלימודים, ובעבודה, וכל שאר מנגנוני ההשתקה שכולנו התמודדנו עמם חיים שלמים. אלה האנשים שהיו אמורים לדאוג לנו, מערכות הבריאות. והם ללא ספק נראו מודאגים, הגברים בפאנלים. הם דאגו מתוקף תפקידם לכך שנהיה מספיק אסתטיות ונשלטות, בעת שירותנו בעולם. לא שלחו אותנו ערומות מול כל צלמי פאריס, כמו את סופי. לא "קטף" אותנו גבר מבוגר ובעל השפעה כמו את נסטסיה או את הנערות שסורסרו על ידי אייל גולן ופמלייתו. סתם, חיים רגילים. נורמטיביים. אבל לכי תביעי דעות אחר כך.

מה שריתק אותי בתמונה של לימור נחמיאס, זה שבניגוד לאיך שאולפתי לתפוש אשה בעלת דעה וסבלנות לשבת ולכתוב, היא היתה סקסית. לא הסקסית של צילום בשפגט וברגליים חשופות עם משקפיים עבי מסגרת, להעצמת דימוי הפורנו של סופרת. אלא פשוט מבט סקסי מהבית, של ממציאת חוקים.

זה כמו עבדים, אמרתי לידידי המרצה לספרות, משניסה להבין איזה קול יכול היה להיות לה, לנסטסיה פיליפובנה. לעבד תמיד יש שתי נקודות מבט. זו שנכוותה בו בברזל מלובן, של איך אדונו רואה את העולם. מהו מקומו בו, מהי תרבות, מהי שמחה ומהם ניצחון וכישלון. אבל לעבד יש במקביל עולם משלו, רשת חברתית תחתית, אג'נדה, מוסכמות, קשת צבעים ואמונות. העבד הוא דו זוויתי, ולכן נקודת המבט שלו, האמנות שלו, יהיו מעצם הגדרתו עשירות ובעלות מנעד פי כמה מזה של האדון. אז ככה זה להיות אשה בעולם. אשה שמצליחה לרכוש בחזרה את קולה, היא איום על הסדר הקיים, כי הקיום המקביל במרתף השירות, הפוטנציאל התמידי להפוך לסחורה בעלת ערך נקוב, נוסף על סט הערכים הנורמלי, כלומר הגברי, נותן לכשרונה ולקולה גמישות נוספת, הגברה נוספת.

כי זו לא זווית אחת מסתבר, אלא שתיים. סרט נשים? הצגת נשים? אמנות נשית? רומן למשרתות? שחקו פתוח חברים, ונראה לכם מה זה מארס תורכי.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלון לקח

    נעמית: טקסט סוחף, מרתק, שנון, ו(מלה שאני שונא) מדהים. את פצצת כישרון. לא אתפלא אם יתברר ש"פיודור דוסטוייבסקי" הוא אכו שם העט של נעמית מור חיים. תודה!

  2. מזרחי שחום חלק

    מה זה הטרנד הזה של נשים שבקושי סוגרות את החודש וכותבות ח*א על נשים מצליחות?

  3. סימון שול

    יכולה להזדהות לגמרי עם הכל, ובתוך זה, עם מה שכתבת על מאמרי הדעה. ואף יכולה לנחש באיזה עיתון מדובר. כמי שכשכתבה יותר מדי מאמרי דעה בעיתון, העורך הראשי ביקש לעיין בקלסרים של הכתבות שלי מהשנה האחרונה כדי לבדוק האם תפוקת הכתבות שלי גדולה מספיק כדי שארשה לעצמי גם להביע דעות ממש, ולשחק במגרש של האנשים החשובים באמת. מאמר מצוין, מחכה כבר לראות את הסרט.

  4. תמר

    כמעט בכיתי כשקראתי את זה, כל הכבוד, תשיכי לכתוב, יש מי שקוראת

  5. נעמית

    תודה רבה על כל התגובות
    אלה שנכתבו מהזדהות, מאהבה, ואפילו זאת שמשעמום 🙂