ירושלים מלמדת אותי על גבולותיו של המוות

בין דקירות במצעד הגאווה לרצח ערבים בשריפה, ירושלים מדגימה לנו בדרכה הרדיקלית את פוליטיקת המוות של המקום הזה ומזכירה לנו: מי שמבחין בין דם לדם, סופו שישפוך דם. רשימה מדם לבם של הימים האחרונים
רוני מזל

הלב שלי דקור ושרוף ולכן אני צריכה להניח אותו על שולחן הניתוחים. אני צריכה לנתח אותו נתיחה פתולוגית משום שהלב עצמו אולי דקור ושרוף, אבל העור, קליפתו של הלב, דוקא שלם וחף משריטות. אני צריכה לנתח את פעולתו של הלב משום שאלו הן בדיוק השאלות המכוננות של היממות האחרונות: איך כאב של אחרים הפך לשלי? מה הם גבולותיו של האבל? כיצד נוצרת ומתארגנת קהילה של צער וכעס, כיצד היא מגדירה על מי ראוי להתאבל, וכאבו של מי מונח מחוץ לחומותיה של הקהילה?

אני הרי יושבת וכותבת בברוקלין, וירושלים, אף אם היא הבית שלי, רחוקה ממני מאד. לא צעדתי השנה. גם בשנה שעברה פספסתי את המצעד. הגליתי את עצמי מירושלים לניו יורק, והסכנה, כך נראה, לא מרחפת מעלי. אז למה אני מרגישה שאני עצמי נפצעתי?

כשחייתי בירושלים, גרתי בצדה המערבי. נולדתי בה להורים יהודים, בטריטוריה שבה "יהודים" זו קטגוריה של פריבילגיה אתנית. את הבית שבו גדלתי לא היו באים אנשי מדון לשרוף בעלות השחר. אז למה כשקמתי הבוקר, באיחור של שבע שעות אחרי חברי בירושלים, התערבו קורי השינה בדמעות ועשן?

קהילות של רגש ומוות והמיינסטרים הלהט"בי

למדנו איך להתאבל. ראינו את המורות מרכינות ראש בצפירה של יום הזיכרון בבית הספר היסודי. למדנו לבכות כשמשמיעים ברדיו "אלהים, אלהים, אלהים, לו אך ברכת לו חיים". בירושלים של תחילת שנות האלפיים לימדו אותנו לשים לב ולפחד מאנשים מוזרים באוטובוסים, לזעום אחרי פיגועים, להשתתף בהלוויות ענק. האבל הזה, אבל משותף, היה אחר מכל היתר. הוא לא דמה לאבלו של אבי על אמו, של סבתי על אחיה. היה זה אבל נשגב, קדוש, שבכוחו לאחוז בנו, תלמידות תיכון, חניכות בני עקיבא, ולקרב אותנו זו לזו ואל כל הסובבים אותנו – מה שמכונה במגזר "אחדות ישראל".

כיצד רגשות מייצרים את קווי המתאר של הקולקטיב, שואלת שרה אחמד בספר ״הפוליטיקה התרבותית של רגשות״ [1]. באיזה אופן רגשות מצליחים לארגן ולשמר את החלוקות שעליהן מבוססת מדינת הלאום – שייכות וזרות, אזרח ומסתנן, "משלנו" או "לא-משלנו"? רגשות, כותבת אחמד, מרפרפים על פני גופים שונים כפי שמילים צפות על מסומניהן המשתנים, מוצאות את מקומן ומותירות עקבות. כך, תוך מעשה של הגדרה ושרטוט, מסמנים רגשות את קולקטיב הגופים האהובים שיש להגן עליהם מפני הגופים הזרים הצרים עליהם, מפני גופים שבהם סומנו הסכנה, הגועל, הבוז, הדחייה, ומעל לכל – הפחד. רגשות מסמנים את גבולות הקולקטיב הגופני שיש לשמור עליו בכל מחיר. 

למדנו איך להתאבל. ראינו את המורות מרכינות ראש בצפירה של יום הזיכרון בבית הספר היסודי. למדנו לבכות כשמשמיעים ברדיו "אלהים, אלהים, אלהים, לו אך ברכת לו חיים". בירושלים של תחילת שנות האלפיים לימדו אותנו לשים לב ולפחד מאנשים מוזרים באוטובוסים, לזעום אחרי פיגועים, להשתתף בהלוויות ענק. האבל הזה, אבל משותף, היה אחר מכל היתר. היה זה אבל נשגב שבכוחו לאחוז בנו, תלמידות תיכון, חניכות בני עקיבא, ולקרב אותנו זו לזו ואל כל הסובבים אותנו – מה שמכונה במגזר "אחדות ישראל"

הסימן הזה על הגוף הזר הוא אותו קו הגבול שאליו התייחס אשיל מבמבה כשטבע את המינוח "נקרופוליטיקה" – פוליטיקת המוות [2]. מדינת הלאום מכוננת עצמה כריבון, כמין תחליף עלוב לריבון העולמים, ולפיכך, לשם הוכחת כוחה כהשגחה העליונה, ממנה המדינה את עצמה כזו הרשאית לקבוע מצב חירום. מצב החירום מתיר את השהיית החוק ומאפשר רצח בלא שהדבר ייחשב לרצח. השאלה הקריטית במצב החירום, אומר מבמבה, היא השאלה הנקרופוליטית: למי מגיע לחיות והריגתו אסורה ונחשבת לרצח; ומי חייב למות, ומותו חסר חשיבות. בחשבון הסופי, לאחר שניקזנו אליו את כל הפוליטיקה המקומית, נותרות שתי ברירות בלבד, הנחצות באמצעות גבול הנמתח בין הגופים שעליהם למות, לבין אלה שאותם יש לשמור מכל משמר.

אברי גלעד למשל סבור שעדיף להרוג אלף אזרחים פלסטינים ולא לסכן את חייו של חייל אחד, ובכך הוא מותח את הגבול הנקרופוליטי לאורך לובשי המדים של צה"ל. כל מי שלבוש זית, או זה שיש לו את הפוטנציאל כיהודי ללבוש זית, חייו קדושים ורציחתו היא פשע, ואילו מי שלא, דינו מיתה ורציחתו נסלחת בשל מצב החירום. בסך הכל, זה דומה למדי לנערי להב"ה שמסתובבים במרכז העיר ירושלים, מחלקים סטיקרים של "יהודים אוהבים יהודים" וצועקים "יהודי נשמה! ערבי בן זונה!" אין ריבוי אפשרויות. יש רק שתים. צה"ל מסמן את גבול החיים והמוות, והוא גם המנגנון המבצע של החלוקה הזו, בדרך כלל.  – רק בדרך כלל, משום שלעתים, כפי שקרה כעת עם רציחתו האכזרית של התינוק עלי סעד דוואבשה, אזרחים ביצעו את הצו הנקרופוליטי. ואמנם כן – לאחר רציחתו האיומה של הילד מחמד אבו-חדיר נשמעו קולות שהפצירו בציבור "לא ליטול החוק לידיים", ולתת לכוחות הביטחון לעשות את עבודתם. שהרי – – – רציחתו של ילד היא-היא החוק במקום שבו צו הקיום הוא הצו הנקרופוליטי.

מדי צה"ל והאהבה לחיילי צה"ל שמפגינים אזרחי ישראל בעת מלחמה הם המחוללים את הגבול. אין פלא אפוא שהקהילה הלהט"בית בישראל מקפידה לציין את תרומתה לצה"ל ואת היותה חלק מגופו ובשרו. כשנפתלי בנט כתב בעמוד הפייסבוק שלו שהוא אוהב את כל "החיילים ששומרים עלינו בשלג", הוא זכה למאות תגובות ובהן תמונות מהסרט "יוסי וג'אגר" בעת ששני הקצינים שוכבים על השלג ומתנשקים, ובליווי הערות כגון: "כולל הומואים ולסביות?", ו"גם אנחנו אוהבות אותך למרות שאתה הומופוב". הכניסה לתוך הקולקטיב המאוגד יחד באהבה כרוכה בחברה הישראלית בצה"ל, שהרי הוא מכונן הגבולות, והקהילה הלהט"בית לא בחלה באמצעי זה על מנת להתקבל אל תוך הקולקטיב המוגן.

להט"בים רבים למדו לאמץ את הנקרופוליטיקה, לנתב אותה לצרכיהם ולוודא שהם מונחים בצד הנכון. באמצעות יצירת קטגוריות שנשמעות כמו זכויות אזרח, פעילים להט"ביים מקדמים חקיקה לטובת נישואין ופונדקאות – "הזכות לאהבה", "הזכות להורות". אני מבקשת להוסיף עוד זכות לסל הזכויות הזה, ואני בוחרת לקרוא לה כך: "הזכות להפעלת אלימות סלקטיבית". זכות זו מבוססת על הדרישה לקבוע איזו אלימות מותרת, על חשבון מי, ולשם מה. לשם המלחמה הדמוגרפית למשל, מתירים להפעיל אלימות כלפי נשים בעולם השלישי. אולם המחשבה על אודות אלימות כנגד נשים יהודיות בידי גברים פלסטינים מביאה את עדר נאמניו של בנצי גופשטיין לבצע נסיון לינץ' במרכז העיר ירושלים. לשם ביטחון ישראל מותר למשל לסחוט הומואים פלסטיניים מהשטחים לשתף פעולה עם המודיעין, תוך סיכון חייהם. אבל אפליה תחיקתית כנגד להט"ב יהודים בנושא המעמד האישי מוגדרת כאלימות שיש להילחם בה. "הזכות לאהבה" המדומיינת כזכות אזרח ליברלית, מנסה להשכיח את אקלים השנאה ולאחד את קהילת האוהבים שעליהם יש להגן, כפי ש"יהודים אוהבים יהודים" הוא סטיקר שמתכוון למעשה להצביע בדיוק על היפוכה של המטבע.

צילום: Jack Zalium, cc by-nc
צילום: Jack Zalium, cc by-nc

מעבר לפינקוושינג

קולות בשמאל הישראלי והבינלאומי זועמים על השימוש של ממשלת ישראל ושלוחיה בליברליזם הישראלי כלפי הקהילה הלהט"בית, ומתארים שימוש זה כפינקוושינג, כהסחת דעת וככיסוי שקרי על הפרת זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים ובתוך ישראל. אולם נדמה לי שאף אם זו אכן הטקטיקה שבה בוחרת ההסברה הישראלית, מה שמטריד אותי כאן יותר היא האינטימיות, הקרבה הלשונית והרעיונית, הדמיון במבני המחשבה שבין הנקרופוליטיקה הציונית לבין פוליטיקת השחרור הלהט"בית – ביסוס הדרישה לשוויון זכויות על סמך ההשתייכות לצד הנכון של פוליטיקת המוות המקומית. ואם באמת נסתכל על הסיפור כך, הרי שהמבנה כפול-הפנים שמציע המונח פינקוושינג, של ישראל ה"אמיתית" לעומת "המסכה הליברלית" שלה, לא נותן לנו מספיק כלים על מנת להתמודד באמת עם מה שמתרחש: עם דקירות במצעד הגאווה ושריפת בית על יושביו שמתרגשים עלינו באותה היממה.

חלקים גדולים מדי מהשפה שלנו נגועים בחלוקה המתמדת של זכות החיים וחובת המוות, באבחנות החוזרות ונשנות בין מי שמשתייך לקולקטיב בשל האהבה, ומי שמוצא ממנו בשל הפחד והשנאה. השפה הפוליטית שלנו איננה מורכבת משתי קומות בלבד של גילוי והסתר, אלא מאסמבלאז' פרוורטי, מפאזל קווירי משתנה של גבולות, מערכות חוק, זמנים ומרחבים

לא, איננו יכולות להסתפק בקריאת "פינקוושינג". חלקים גדולים מדי מהשפה שלנו נגועים בחלוקה המתמדת של זכות החיים וחובת המוות, באבחנות החוזרות ונשנות בין מי שמשתייך לקולקטיב בשל האהבה, ומי שמוצא ממנו בשל הפחד והשנאה. השפה הפוליטית שלנו איננה מורכבת משתי קומות בלבד של גילוי והסתר, אלא מאסמבלאז' פרוורטי, מפאזל קווירי משתנה ובלתי צפוי של גבולות, מערכות חוק, זמנים ומרחבים: 48', 67', מזרח ירושלים, A, B, C, E1, H1, H2, הלאמת שטחים במזרח ירושלים באמצעות רשות הטבע והגנים, החוק הישראלי, החוק הצבאי של המנהל האזרחי בשטחים, החוק הישראלי כלפי אזרחי ישראל בשטחים, החוק הדתי בנוגע למעמד האישי, שאריות החוק הבריטי, העותמאני, חוק השבות והעדר זכות השיבה, הזמן התנ"כי שמקנה לנו את הזכות על הארץ, הזמן המודרני שהופך את ישראל לליברלית, והזמן הפרימטיבי שמיוחס לפלסטינים, מזרחים וחרדים בטקסי ההיטהרות הישראליים מהומופוביה ומיזוגניה ועוד ועוד ואין לדבר סוף. ההטרוגניות המעורערת הזו לא מוצאת את ביטויה במונח פינקוושינג. אם אנחנו רוצות להבין אותה, אנחנו צריכות לחשוב על כל החפיפות, הסתירות, הפערים, שינויי הצורה, החריגות והבריתות התת-קרקעיות ששולטות ומכוונות את מה שקורה סביבנו.

ירושלים

כשירושלים מותקפת על ידי תל אביבים ליברליים ומואשמת בשמרנות, הברקתיזם (שכמובן אין לייחס אותו רק לניר ברקת, אלא לעוד אחרים שגם הקדימו אותו, אבל על כל פנים הוא מייצג) אוהב לדבר על ירושלים כעל העיר הפלורליסטית ביותר, בעלת המרקם המגוון והרגיש ביותר. ירושלמים מסבירים בעליונות-מה לתל-אביבים שאי-אפשר להיות פלורליסטים כלפי אנשים שנראים כמוך. אני יודעת, מכירה את זה מקרוב. אני טרו ג'רוזלמייט בורנ אנד רייזד.

אלא שיש לי חשש קל שרוב המלהגים בברקתיזם הם סטרייטים ויהודים, או לפחות עוברים ככאלה. ירושלים אינה פלורליסטית, וללכת בירושלים ולהיראות בה לסבית זו אימה מתמדת. ירושלים לא נתנה לי לחיות. ירושלים על תושביה חנקו אותי, וגם עכשיו כשאני בקצה-מערב הדמעות על ירושלים חונקות אותי. העובדה שאנשים שונים חיים בדרך כלל בשקט אלו לצד אלו בירושלים, ולא דוקרים האחד את השני, אינה מצביעה על פלורליזם – זו ציפיה אלמנטרית למדי בסך הכל מבני אנוש, שלא יקומו איש על אחיו להורגו נפש. לא, ירושלים אינה פלורליסטית. ירושלים מלאה באנשים ששונאים האחד את השני. חילונים את החרדים, חרדים את המיזרוחניקים, המיזרוחניקים את הערבים וכולם יחד שונאים את תל אביב.

ירושלים אינה פלורליסטית. היא רדיקלית. הכל מוסתר והכל חשוף בה בעת ובעונה אחת. היא מזכירה לנו שוב ושוב את מה שאסור לנו אף פעם לשכוח: שמי שמבחין בין דם לדם סופו שישפוך דם. שמי שמשחק בפוליטיקה שמתיימרת לקבוע למי הרשות לחיות ועל מי החובה למות לא ימצא את עצמו תמיד בצד הנקרופוליטי הנכון. זהו טיבו של משחק גבולותיו של המוות – הם תמיד זזים

לא, ירושלים אינה פלורליסטית. אבל דבר אחד ניתן לומר לזכותה. ירושלים היא רדיקלית. ירושלים חושפת בפנינו את האסמבלאז' של הפוליטיקה הישראלית במלואו. הכל מוסתר והכל חשוף בירושלים בעת ובעונה אחת. ירושלים מזכירה לנו שוב ושוב את מה שאסור לנו אף פעם לשכוח: שמי שמבחין בין דם לדם סופו שישפוך דם. שמי שמשחק בפוליטיקה שמתיימרת לקבוע למי הרשות לחיות ועל מי החובה למות לא ימצא את עצמו תמיד בצד הנקרופוליטי הנכון. זהו טיבו של משחק גבולותיו של המוות – הם תמיד זזים. הנקרופוליטיקה אולי מנסה לייצר תמונה מפורדת לשנים וברורה, אולם הפאזל הרעוע של תוואי הגבולות לא מאפשר אף פעם חיתוך יציב. ירושלים מזכירה לנו שישי שליסל, וחבורת המריעים לו בדמות בנצי גופשטיין וברוך מרזל, לפעמים מזיזים את הגבולות, ויום אחד בשנה הם מניחים לערביי מזרח העיר, רק על מנת לבוא ולפגוע במצעד הגאווה. ירושלים מזכירה לנו בפשטות ובצורה העמוקה ביותר שהומופוביה וגזענות הן בדיוק אותה האלימות – אלימות השרטוט של גבולות החיים והמוות.

גלות ותיקון, גם אם כלים שבורים יישארו שבורים

לפני שנה הגליתי את עצמי מירושלים לניו יורק. ירושלים הקיאה אותי מתוכה ואני גירשתי עצמי ממנה. ירושלים שבתוכה גדלתי, שהיא הבית שלי, שהיא החברה שהקיפה אותי – ככל שגדלתי למדתי לדעת שלמעט כיסים קטנים של התנגדות ואושר אין לי בתוכה מקום. הדקירות והשריפה פצעו בי בימים האחרונים כי הרגשתי שכל טיפת דם מרחיקה אותי יותר מירושלים, ורומסת בי קרעי תקוות שיום אחד יהיה לי בית לחזור אליו.

אבל בחזרה לשאלות שאיתן פתחתי – ישנה סיבה נוספת לכך שאני מרגישה כאילו אני עצמי נפצעתי. אני מרגישה כך כי למדתי מהציונות להתאבל על מוות אחד יותר מעל משנהו, וגם כשהתבגרתי לא החלפתי את השיטה, אלא רק את קבוצות ההשתייכות. אני מסרבת ללמוד שום דבר מהאירועים המחרידים של הימים האחרונים, משום שמוות ופצע אסור להם שייבחנו כפונקציונאליים. אלו הם דברים שאינם יכולים להניב תועלת אף פעם, שאין בהם שום רווח, רק הפסד והפסד והפסד. אבל אני מבקשת ללמד את עצמי, מתוך עצמי, להפסיק להבחין בין מוות למוות ולחדול משרטוט גבולות רגש. ואני קוראת לכל מי שאוזניה כרויות ולבה פתוח להצטרף אלי בלמידה הזו.

ברוקלין, 31 ביולי, 2015. 

רוני מזל היא דוקטורנטית לספרות יידיש וספרות עברית באוניברסיטת ניו יורק


[1] Sarah Ahmed, The Cultural Politics of Emotions, Routledge, 2012 [2004].
או, במאמר תמציתי יותר שעוסק באותו נושא: Ahmed, "Affective Economies," Social Text 79, vol. 22 no. 2 (summer
2004): 118-139.
[2] Achille Mbembe, "Necropolitics," Public Culture 15 no. 1 (2003): 11-40. תורגם לעברית ע"י אהוביה כהנא ופורסם
במטעם 6, 2006.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.