string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הסיפור על איך סגרנו את דרום עזה בשביל מסע אופניים

בחג הסוכות של שנת 2000, בשיא אינתיפאדת אל-אקצא, נחסמה חצי מרצועת עזה לטובת מסע אופניים של תושבי גוש קטיף. באותו יום למד החייל נדב פרץ שמה שאנחנו מכנים "נורמליות" ו"הגנה" הוא בעצם מפגן כוח שרירותי ומיותר
נדב פרץנדב פרץ

מנחה קבוצות במרכז רבין בנושאי גזענות ופוליטיקת זהויות בחברה הישראלית ומורה להיסטוריה בגימנסיה הרצליה

חמישה חודשים נשארו עד לסיום שירותי הצבאי המשוער, 21 במרץ 2001. אז תיגמרנה שלוש השנים הקשות האלה. בספטמבר 2000 חזרתי משליחות בארצות הברית ותכננתי את השחרור בסדר הבא, על פי ההיגיון הפשוט-מדי של ילד בן 21: קימה מאוחרת, קפה שחור בכוס זכוכית בעלת שפה מקומרת, מקלחות רותחות, רומנטיקה מזדמנת וקנקן מלא ביין פטישים וקרח. מה כבר יכול לקרות? הרי השלום כבר כאן – ברק ראש הממשלה, יצאנו מלבנון והגיע הזמן ליהנות מהחיים.

מלחמת אל-אקצא פרצה ב-28 בספטמבר 2000, כששרון עלה להתפלל בהר הבית וסמ"ר דוד בירי ז"ל נהרג בנצרים. קפצתי לרצועת עזה בלילה יחד עם המפקד שלי, בטויוטה צבאית לבנה ובאפודים ללא כוננות. מה זה הסרט הזה עכשיו? בטח ניסע לאוגדה, החרא הזה תכף ייגמר ונחזור עוד הלילה חזרה למיטה החורקת בבסיס האימון החטיבתי של גבעתי בקציעות. יאללה, ליום-טוב סמיה הזה יש קשרים טובים עם דחלאן. בבוקר הוא בטח יסגור איתו על איזה דיבור, דחלאן ירגיע את מי שצריך והסיפור יסתיים.

בכניסה לרצועת עזה הכנסנו מחסניות לנשקים. נכנסנו עם הטויוטה הלבנה דרך מעבר כיסופים  והתפתלנו דרום-מערבה, צפון-מערבה ומיד בפנייה חדה דרומה אל גוש קטיף לאורך ציר "אמסגדה". המפקד הגביר את הרדיו. הקשבנו לרד הוט צ'ילי פפרז כשאור הפנסים נשפך על הכביש השחור המטפס אל אוגדת עזה, על רכס הכורכר שמעל חאן יונס. המפקד הדליק סיגריה, פתח את החלון והגביר את הרדיו. שנינו שרנו בקולי קולות ״Music is my airplane״. דרך החלון נשבה בריזה מלוחה מהים מעורבת בריח דחוס וחזק של גויאבות רעננות של תחילת אוקטובר. הסתיו כבר כאן והאוויר התקרר. מימין המטעים של המואסי, מעט מתחת לדיונות הגדולות על מי התהום של רצועת עזה, ממתיקים את הפירות הגדולים ומפיצים את הבושם הזה, שהתערבב עתה בעשן הסיגריה של המפקד.

כשהגענו לאוגדה, שני טנקי מג"ח מזוודים עמדו על החול שמצדי השער, מצודדים צריחים אל עבר העלטה. מה שני אלה עושים כאן עכשיו? ירדנו מהטויוטה ואת השמים חצו מאות קליעי נותבים, ששרקו באוויר ושרטו בחשיכה הסמיכה הזאת. צוות צלפים של יחידה מובחרת פרש תחמושת וכוונות על רחבת בטון קטנה בין מבנים טרומיים. בקרוב הכוונות יופנו אל אפילת חאן יונס נטולת החשמל. רק חלונות מועטים, מוארים בשיעול מקרטע ומקוטע של גנרטור, קרצו מתוך החושך הסמיך הזה שעטף את גולגולתה של העיר הפלסטינית. המפקד מולל את קופסאת הכאמל הרכה שלו, חילץ משם סיגריה עקומה ומילמל שזאת מלחמה. טנקים, הרוגים, מטוסים ומה שאתה רוצה.

בקרוב הכוונות יופנו אל אפילת חאן יונס נטולת החשמל. רק חלונות מועטים, מוארים בשיעול מקרטע ומקוטע של גנרטור, קרצו מתוך החושך הסמיך הזה שעטף את גולגולתה של העיר הפלסטינית. המפקד מולל את קופסאת הכאמל הרכה שלו, חילץ משם סיגריה עקומה ומילמל שזאת מלחמה. טנקים, הרוגים, מטוסים ומה שאתה רוצה. כך עבר לו יום ועוד יום ואנחנו נשארנו בעזה

כך עבר לו יום ועוד יום ואנחנו נשארנו בעזה. התמונה הפכה לחדה וברורה ואנחנו הטשטשנו בלכלוך ומדים מזוהמים שנדבקו לגב המיוזע, תחת העומס של האפודים הקרמיים עמוסי התחמושת שהוכרחנו לעטות על הגוף.

בתחילת סוכות הגיע אל מטה האוגדה אחד מאחראי הביטחון של גוש קטיף. איש מאיר פנים, אפור זקן ומחוייך. מולו ישבו קציני מטה שונים והוא פרש את תכניתו בפני הפורום המכובד. "אנחנו נקיים גם השנה את מסע האופניים המסורתי של גוש קטיף". הוא הוציא מפה, רכן על השולחן, לקח טוש עבה וסימן את המסלול של מסע האופניים המסורתי של הגוש. ארכיפלג ישראלי בוהק בגגותיו האדומים ומסנוור בחממות, תחום בצירים וגדרות שהפריד בין חאן יונס ורפיח לבין החלקות החקלאיות של איכרי המואסי.

גוש קטיף, 2005. צילום: yoel ben avraham, cc by-nd
גוש קטיף, 2005. צילום: yoel ben avraham, cc by-nd

אושיית הביטחון נעץ את אצבעותיו בהצטלבויות הצירים המובילים ממערב למזרח ופסק בסמכותיות: "אתם שומעים, אני צריך שתבצעו לי בצירים האלה חסימות למשך כמה שעות עד שהמסע ייפסק. זה יקח בטח כמה שעות עד שנתארגן ועד שנצא ועד שנגיע. תבינו, המטרה היא שלא יעברו רכבים של ערבים מהמואסי לכיוון חאן יונס ורפיח, בטח עכשיו עם כל הבלגאן הזה שלהם. תציבו בכל חסימה כזאת סופה עם צוות כוננות, קשר, חובש וכל מה שצריך כדי שהמסע הזה יעבור בשלום״.

אחד הקצינים, נדהם, אמר לאושיית הבטחון: "אתה מבין מה המשמעות של התוכנית הזאת? אתה מבקש מהצבא שיסגור לך לחצי יום חצי מרצועת עזה באמצע לחימה כדי שתקיימו מסע אופניים. אתה מבקש מחיילים שיעמדו בשמש ויעצרו רכבים של פלסטינים מהמואסי שצריכים להוביל סחורה״. האושייה ענה לו בחיוך ובטון רגוע: "זאת המשימה הכי חשובה של הצבא. דווקא עכשיו להראות להם שאנחנו חיים כרגיל ושהבלגן שלהם לא מזיז לנו״

אחד הקצינים נדהם ואמר לכיוונו: "אתה מבין מה המשמעות של התוכנית הזאת? אתה מבקש מהצבא שיסגור לך לחצי יום חצי מרצועת עזה באמצע לחימה כדי שתקיימו מסע אופניים. אתה מבקש מחיילים שיעמדו בשמש ויעצרו רכבים של פלסטינים מהמואסי שצריכים להוביל סחורה. אולי כדאי השנה, לאור מה שקורה, לבטל את מסע האופניים ולצמצם נוכחות צבאית במקומות שלא צריך ולא הכרחי?". האושייה ענה לו בחיוך ובטון רגוע: "זאת המשימה הכי חשובה של הצבא. דווקא עכשיו להראות להם שאנחנו חיים כרגיל ושהבלגן שלהם לא מזיז לנו. חוץ מזה שהערבים כאן, תאמין לי שהם מבינים טוב מאוד מי הבוס, במיוחד אלה מהמואסי. הם מתורגלים בחסימות כאלה. זה נורמלי כבר אצלם״.

וככה דרום רצועת עזה נחסמה לחצי יום בגלל מסע האופניים של תושבי גוש קטיף, שיצא לדרך.

ביום ההוא הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שתפקע סבלנותם של הפלסטינים לחסימות האלה ולהגבלת התנועה, ולמציאות הארכיפלגית הזאת שנכפתה עליהם. הבנתי שההתיישבות בחבל עזה משגשגת על פני מציאות של הפרדה ברוטאלית, ושכל תכליתו של הצבא היא להמשיך ולקיים את ההפרדה האבסורדית וחסרת ההגיון הזאת בשם "החיים הנורמליים". ההתיישבות הזאת קמה ןפרחה על גבי כידוניו של הצבא ועל גבי תקציבי עתק שהושקעו כדי "לקיים" ,"לאבטח", "להבטיח" ו"לתת להם להבין מי הבוס כאן". כמעט חמש שנים אחר כך נחרב גוש קטיף עד היסוד, תושביו נעקרו וגורשו משם לנצח ועל גבי ההריסות של היישובים המשגשגים צמחו שיחי לענה חד-זרעית.

אני מצליח להבין את כאבם של תושבי גוש קטיף, אולם לצד האבל העמוק, הזכרונות הכואבים והעקירה המהירה של יישובים משגשגים שהוקמו בפקודתה של מדינת ישראל, אולי צריך להיזכר וללמוד את הלקח האיום הזה לעתיד ולעתידה של החברה היהודית במרחב הזה: כל עוד השגשוג הישראלי מבוסס על בניית ארכיפלג סגור ומסתגר שרואה את זכות קיומו בחסימת צירי תעבורה – מטאפוריים וממשיים – תתקיים הסכנה שבועת הסבון הזאת תתפוצץ ותתפוגג. זה עשוי להיות מהיר ופתאומי ממה שחשבנו. כל עוד מה שאנחנו מכנים "נורמליות" ו"הגנה" הופך למפגן כוח שרירותי ומיותר שמנתק מליוני בני אדם, נוכל להתנחם רק באשליה של שקט.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דןש

    מדוע להציג זיכרונות הכיבוש מהעבר, כאשר בעבור תושבי רצועת עזה לא השתנה דבר עד עצם היום הזה.
    אכן את המתנחלים הצלנו ונתנו להם חיים חדשים, גם לאלו שעד היום מתלוננים על מר גורלם, שנגרם לא מעט בגללם ובגלל מנהיגיהם. אבל, העזתים סגורים ומסוגרים ומצויים תחת כיבוש דה-פקטו, ללא נוכחות פיזית של חיילי צה"ל, שסיכן מדי יום את חייהם.

  2. אלון לקח

    הסיפור הזה מבטא בצורה מדוייקת את הרשע והנבזות של הכיבוש הקולוניאלי הישראלי. אך בניגוד לכותב, אין לי שום סימפטיה למתנחבלי עזה. כמו שאר המתנחבלים, הם היו פרזיטים שחיו על חשבוננו – על חשבון הקופה הציבורית ועל חשבון הדם ששפכנו כדי להגן על הנוף השוויצרי שבנו לעצמם (גגות רעפים אדומים!), חממות, בריכות שחיה, הסעות לחוגים, ועוד. וכול זאת, כאשר הם מוקפים במאות אלפי פלסטינים עניים מרודים, שרובם פליטים וצאצאי פליטים שגורשו בידי הצבא-הכי-מוסרי של המדינה-הכי-מוסרית מבתיהם, ובתיהם ושדותיהם ורכושם נשדדו בידי אותו צבא ואותה מדינה. הם, שחיו בתנאי מותרות ו"שוקמו" ברוחב יד מרהיבים עוז ליבב ולהתייפח על "הגירוש" ועל ש"הזניחו" אותם. אם יש על מה להצטער ולכאוב הרי הוא אינו טיאטוא הפרזיטים מרצועת עזה, אלא זה שהם לא נבעטו משם הרבה-הרבה לפני כן.

  3. בן דוד

    מה זה "בספטמבר 2000 חזרתי משליחות בארצות הברית…". זה המשפט שהכי עניין אותי במאמר. איזו שליחות? מטעם מי? מי שולח חייל לשליחות בארה"ב? מה עשית בשליחות? אני, כשהייתי חייל, לא שלחו אותי לחו"ל, אפילו לא לקפריסין. מה זה צריך להיות?

  4. עמית

    הסיפור הזה הוא דוגמא מצוינת למהותו ובסיסו של הכיבוש הרע והנורא. "כדי שהם יבינו מי שולט..הם רגילים לזה" והכול בחסות הצבא המוסרי ביותר בעולם. כל עוד יימשך הכיבוש הזה – גם על רצועת עזה מבחוץ, וגם על הגדה המערבית – יימשך מעגל המוות. לעתים יגבר, לעתים יונמכו הלהבות – אבל אף פעם לא ירגע ומתים, פצועים, הרס, גזל ודיכוי ימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מזהותה של מדינת היהודים.

  5. ליכודניק

    נו, אז עבר עשור, אנחנו כבר לא ראיסים של פועלים קשי יום מעזה, לא מפריעים להם לנוע ברצועה- לא עבור מסעות אופניים ולא סתם "כדי להראות להם מי הבוס". אין ברצועה עצמה וילות ישראליות אדומות רעפים ולא חממות ישראליות ירוקות למול השדות הפלסטינים הקמלים משאיבת יתר. הציר לנצרים כבר לא מבתר את הרצועה למען ביטחונן של עשרות משפחות יהודיות.
    והדם? זורם ביתר שאת, ביחס הפוך למידת הכיבוש שירדה לעין שיעור. עשרות ישראלים ואלפי פלסטינים מתו. הרבה אלפי בתים נחרבו. רובם המוחלט- לפי כל כללי המשפט הבינ"ל והמוסר, עם קשר ישיר לרשתות טרור פעילות וללחימה. צודק ההרג וההרס, אך לא חכם. שהרי-בעבור מה? האם ישראל בטוחה יותר משהיתה ב-2005? האם מעמדה הבינ"ל איתן יותר? האם חיי העזתים השתפרו? האם הסיכוי לשלום עלה או ירד? אולי צדק אותו רבש"צ, ועדיף היה שנישאר "בוסים" ושליטי הרצועה- וההרוגים משני הצדדים בשנה ייספרו בבודדים ולא במאות. את גוש קטיף היה צריך לפנות או לייבש, אך את הצבא היה צריך להשאיר ברצועה.

  6. הילה דיין

    תודה נדב ששיתפת וכתבת יפה. מרתק האופן שבו אתה מתאר את התובנה שלך, את התודעה שנפתחת להבין את הסיטואציה שאתה נתון בה לעומקה, הולך רחוק הרבה יותר מאותו קצין שמתרעם על חוסר היעילות או בזבוז משאבי הצבא. זה סוג החילחול התודעתי שאני מייחלת שיקרה לעוד רבים ושאני מאמינה שאפשרי שיקרה לחברה שלמה ולא רק ליחידים בה. אני זוכרת את הרגע כששרתתי ברובע היהודי בעיר בעתיקה כמשקי״ת חינוך שבו פתאום הבנתי שהדרכה לחיילים על סובלנות בין דתית והיסטוריה של עמים באזור לא שווה כקליפת שום כל עוד הסיטואציה בה הייתי נתונה זה להיות חיילת שמסתובבת עם קבוצת חיילים עם נשקים ברחבי העיר העתיקה ושתפקידי ״החינוכי״ היה בעצם לשעשע חיילים (פונקציית מגדרית סקסיסטית גרידא, ולא אינטלקטואלית כפי שהאמנתי אז) ולהפגין נוכחות צבאית בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, כאחרוני מתנחלי העיר העתיקה.