• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

כוח אדיר שישטוף את כל הרוע

כדי לפתור את שאלת הזהות שמוחקת אותך מאירופה, עליך לצעוד בחזרה לכנרת. כמה מחשבות קצרות על ״ספר האומץ״ של אייל בן משה
מתי שמואלוף

משורר וסופר. ב-2014 ראה אור "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת זמורה-ביתן. עובד על רומן ראשון

את הפרק הראשון של ״ספר האומץ״ קראתי בגירסאות קודמות כבר בשנת 2007 והיה לי הכבוד לערוך לתוך אסופה שהוצאנו בעם עובד "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית". אמיר, הגיבור, נמצא במנוסה מהילדים החזקים שמתעללים בו, מהנרקומנים ומהיעדר חוק בשכונה, מהמשפחה המתפוררת העומדת בפני פירוק אל מול עולם חסר רחמים מצד העירייה, ובתוככי מלחמה, שמורידה סקאדים על מרכז ישראל, ללא אפשרות של תגובה.

בתחילת הסיפור אמיר מהלך על קו החוף. הוא כמובן מהדהד ליוצרו, אייל, שהקדיש את הספר ל"כחול הגדול", ומי שמכיר אותו יודע שהוא צולל, דג ואוהב את הים אהבה עזה, ככל ישראלי שגדל על פני מישור החוף שפעם איכלס כפרים פלסטינים רבים.

קו החוף, לימדה אותנו פרופ' אלה שוחט, מופיע בתוך התרבות הישראלית תמיד אל מול אירופה. רבים מהסרטים המסתיימים בים מבטאים מצד אחד ערגה אל אירופה, ומצד שני, משחק במקום המפגש בין המזרח למערב. מעניין שדווקא אמיר, עם שם של נסיך ערבי, שבא ממשפחה יהודית-ערבית, מוצא את האהבה, הכיסופים והשתוקקות הגדולה אל מול הים – מערבה לעיר. אנסח שאלה זאת בצורה אחרת, מדוע משתוקק אמיר, אל הים, סמל של אירופה, וההגירה של הציונות מאירופה למזרח [אליק נולד מן הים].

המזרח מגיע אל אמיר, כאותה היכרות עם סנדרה בטבריה, במזרח, על גדות הכינרת. ולא במקרה מזכיר אייל את העבר הפלסטיני של טבריה. סנדרה היא הפועלת במקום שבו אמיר קופא. היא מכילה את היכולת לנוע, להביא רעיונות חדשים לעלילה. היא מהתלת בדמות האב, כשהיא מעניקה משקאות קרים לאמיר, מגייסת אותו לצרכיה. היא כמובן סמן למחשבה הפמיניסטית והזהותית שקודמת עור וגידים בתוך הכתיבה של אייל.

כשהוא הולך מערבה על החוף, אמיר לבד, וכשהוא הולך מזרחה לים הקטן יותר הוא מוצא כוח בדמות האנרגיה הפעילה סנדרה. הדמות שלה הופכת בסיפור למעין פנטזיה מהלכת. זוכרים את ההילוך האיטי של גיבורי וגיבורי סרטים כמו "מטריקס" (השפעה של קולנוע מזרח אסייתי)? ובכן אין לנו הילוך איטי בחיים. הם תמיד חולפים לפנינו במהירות בלתי אפשרית, מבלי שנזכור את כל הפרטים שבמאי קולנוע יכולים להאט ולהראות. כך גם אייל יוצר את סנדרה אל מול ההקפאה של אמיר. היא פועלת, יוזמת, יצירתית, מצחיקה, לא מוותרת, לא נכנעת, ואף חזקה מכל אותם כוחות שנלחמים באמיר (הבית, השכונה, העירייה, המלחמה). ככל פנטזיה, כמעט ואין לה רגעי שבירה כאמיר, ולכן היא משמשת אותנו כחלק המראה על השלם. היא פנטזיה שמהלכת במציאות, עושה דברים גדולים מהמציאות, אומרת את הדברים הנכונים. וכמעט שאנו מתפתים לבקש את אותו ניתוח שיאחד את אמיר ואת סנדרה למעין אנדרוגינוס.

״ספר האומץ״. השתוקקות אל הים

אם נחבר את הנקודות, נוכל להבין את הכוחות שיכולים להחזיר אותנו ממוראות המלחמה, מהשחיתות של העירייה, מהמשפחה המתפרקת, מהיעדר החוק, משלטון כל דאלים גבר במרחב האורבני הג'ונגליסטי. אמיר מפנטז דרך הים על כוח אדיר שישטוף את כל הרוע, ובמובן הספרותי יקדם את העלילה, במקום שבו הוא עצמו קפא.

אמו של אמיר פועלת כמו סנדרה, וזזה במקום שבו האבא קפוא. אך דווקא המציאות מתפוררת אל מול הפנטזיה המגושמת. ואנו מגלים את המרחק בין המחשבה על מישהי כמו סנדרה, לבין המפגש עם הממשי. כמעט שאנו מבקשים מאייל, כסופר, תן לנו עוד קצת מסנדרה, עזוב אותנו מההחמצה של המציאות במפגש עם הפנטזיה הלא מוגשמת. אבל סופר טוב אינו מוותר לנו. והכוחות הללו נעים בדיאלקטיות: הילד שחולם על סיום המלחמה, והילד שמתעורר אל תוך המלחמה.

אם נחזור לשאלה שנשאלה בהתחלה, מדוע אמיר משתוקק אל הים, ובכן הים התיכון משאיר אותו לבד, אך הים במזרח מביא לו נחמה.

הכוח שעולה מן המים במזרח, בדמות סנדרה, היא גם הדהוד לזהות התימנית של אייל בן משה ושגיבורו אמיר שקורא בדיוואן. הקהילה התימנית הגיעה דרך הים האדום, חלקה התפזר לכל אורך הים האדום, וחלקה היגר לישראל. אם נקרא את מוטיב הים במובן זהותי, נראה שהוא גם מוביל לנגיעה בזהותו התימנית.

בתחילת הספר סימן אמיר את הים כמוטיב שבו הוא מוצא מנוח ממנוסה תמידית. הים של אירופה, של ההגירה הציונית. אך הים השאיר אותו לבד. הפתרון נמצא במסע מזרחה אל ים הכינרת בדמות סנדרה. המסע מזרחה הוא מסע זהותי, עם נגיעה לים האדום. רוצה לומר, בכדי לפתור את שאלת הזהות שמוחקת אותך מאירופה, עליך לצעוד בחזרה לכנרת, המתחברת דרך הירדן לים האדום, ומשם תיפתח הדלת למסע לזהות התימנית, שתוליד אומץ, רווח והצלחה.

הדברים נאמרו בערב להשקת ספרו של אייל בן משה בתל אביב, 15.06.2015

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    האם באמת משאת נפשו של המחבר לאמץ את התרבות ( התימנית ) הקיימת מזרחה לכנרת ומזרחה לים סוף.
    דווקא התיאור שאנו נמצאים במרווח שבין הימים, או כפי שמתייחסים אחרים לשטח שבין הים לנהר, הוא זה המחייב לפתוח את עינינו. מה לעשות שהתרבות המערבית היא זאת המתאימה יותר לערכים של מדינת ישראל, למעט האנטישמיות והשנאה הכללית לזרים.
    התרבות המערבית היא ליברלית, שוויונית ופתוחה לעומת המזרחית הארכאית, המפרידה והסגורה.
    מסורת בית אבא היא מסורת שתלטנית, מדכאת כל פריצת דרך וחשיבה עצמית – אין למה להתגעגע.

  2. דפנה

    משעשע.
    הוצאת "עם עובד" שהוציאה את הספר, ואשר הכותב, מתי שמואלוף, עבד בשירותה כעורך, הוקמה על ידי ברל כצנלסון, היתה בבעלות הסתדרות העובדים, ולאורך שנים נשמרה זיקה הדוקה בינה לבין מפלגת העבודה לדורותיה, בינה לבין עיתון "דבר", ובינה לבין ההתיישבות העובדת, – לא בדיוק גופים המייצגים את תרבות המזרח.
    גופים אשר מתי שמואלוף וחבריו נהנים לשלוח כלפיהם את את חיצי לשונם, ולהאשים אותם בכל חוליי החברה הישראלית.
    קצת עקביות, מר שמואלוף.