string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

התמונה הזאת היתה לי בכיסי

מסע בלשי בעקבות שלוש תמונות משפחתיות חושף עולם שלם שנעזב מאחור ואולי גם עונה לשאלה – אם אני חצי-חצי, למה אני חושבת שאני אשכנזייה?
אופיר אל-בוחר

את תצלומי המשפחה המובאים כאן מצאתי באלבום ישן של אבי. זו הפעם הראשונה בה נתקלתי בצילומים אלה והאנשים המופיעים בהם אינם מוכרים לי כלל. חוסר ההיכרות עם התצלומים ועם המצולמים הביא אותי להרהר במשפחתו של אבי, בהיסטוריה שלה ובמעט הידוע לי עליה, ובעובדה כי צד זה של משפחתי אינו מוכר לי כמעט, לעומת משפחת אמי.

שני הורי נולדו בארץ, וכל הסבים שלי עלו לארץ במסגרת עליות נוער: הורי אמי מרומניה, הורי אבי מטורקיה. לכל אחד מהורי אח אחד. הורי אמי היו מגרעין המקימים של קיבוץ זיקים בנגב, בעוד הורי אבי היו מגרעין המקימים של קיבוץ הגושרים בצפון. שתי המשפחות עזבו את הקיבוצים אותם הקימו ועברו להתגורר בעיר, כך ששני הורי גדלו בסביבה עירונית, בשנות החמישים והשישים במרכז הארץ – משפחת אמי בגבעתיים, משפחת אבי בתל ברוך ואחר כך ברמת גן ובבת ים.

את משפחתה של אמי כאמור אני מכירה היטב, כמו גם את סיפורה ההיסטורי, גלגוליה לאורך הדורות, תצלומים ותעודות שנשמרו לאורך השנים, סיפורים שסופרו בעל פה ואף נכתבו ברבות הימים. לעומת זאת את משפחת אבי כמעט שאיני מכירה. את המעט הידוע לי למדתי כאשר כתבתי את עבודת השורשים בילדותי, מאז שכחתי את רוב הסיפורים והשמות. אלבומי התמונות מעטים, בהם כמעט ואין כיתוב, ואף הכיתוב שישנו מופיע בשפות זרות לי (ספניולית וצרפתית, כפי שהסתבר לי עתה). סבתי מצד זה נפטרה לפני שנולדתי וסבי הלך לעולמו כשהייתי ילדה קטנה, את דודי ובני דודים של אבי ומשפחותיהם פגשתי לא פעם, ואף חלק מקרובי המשפחה שנשארו באיסטנבול. על אף המפגשים בילדות, וההיכרות עם בני משפחה, הסיפור המשפחתי נשאר לי זר, והרגשה של ניתוק וחוסר שייכות לצד זה של משפחתי נותר ללא הסבר.

בספרה ״חצי חצי: על ישראלים ממוצא עדתי מעורב״ (2014), חוקרת טליה שגיב את "המתח הבין-עדתי" ואת יחסי הכוחות שבין "אשכנזים" ל"מזרחים" בחברה הישראלית העכשווית, דרך ראיונות עם ישראלים שנולדו להורה אחד מזרחי והורה אחד אשכנזי. בנסיונה לבחון את תוצריו של החלום הציוני של כור ההיתוך (על פיו – באמצעות חינוך, צבא ונישואי תערובת – יעלמו סממני העדות השונות ויתמזגו לכדי "ישראלי חדש"), חושפת שגיב את קיומו של הפער הבין-עדתי בישראל דרך נקודת המבט של אלה שבעצם היוולדם אמורים היו לבטל אותו.

כפי שטוענת טליה שגיב בספרה ״חצי-חצי״ על ישראלים ממוצא עדתי מעורב, לאורך החיים אילצו אותי דפוסי החברה להחליט, ואני בחרתי בצד האשכנזי, ממש בהתאם לארבעת הגורמים אותם היא מונה: מראה חיצוני; שם משפחה; סביבת מגורים וההורה הדומיננטי. אני מתבוננת בתמונות המשפחה הללו ומנסה לברר מדוע אינני תופסת עצמי כמזרחית, ומעולם לא תפסתי, על אף שמבחינה ביולוגית גם אני מה שמכונה "חצי-חצי"

לאורך הספר היא דנה בתחושת השייכות של הישראלי המעורב, ברצונו וברצון הסביבה לשייך אותו לאחת מהקבוצות, ביתרונות שהעירוב נותן וגם בחסרונות. היתרון המרכזי המוצג במחקר זה הוא יכולתם של הישראלים המעורבים להשתלב במגוון של סביבות, להתנהג בהתאם למקום בו הם נמצאים ולהרגיש בנח הן בסביבה אשכנזית, הן בסביבה ספרדית. באחד הפרקים היא מנסחת זאת כך:

ליחידים המעורבים, עצם היכולת לנוע על פני הסקאלה החברתית ולחוש ׳בבית בכל מקום׳ היא נכס שממנו הם יכולים להפיק תועלת וגם הנאה.

החסרון המרכזי שעולה מהדיון הוא תחושת אי-השייכות של הישראלים הללו, המתבקשים פעם אחר פעם להחליט באיזה צד הם, כאשר אף בחירה לעולם לא תהיה שלמה ואף הסביבה לעולם לא תקבל את הבחירה לגמרי:

היחיד ממוצא עדתי מעורב הוא גם זיקית תרבותית שהיא כביכול ׳כל יכולה׳; הוא נע בין סיטואציות, חיוני ללאום ותופר אותו ׳לבל יתפרק׳, אבל גם נקרע בין שני חופים. הצד השני של ׳גם וגם׳ הוא ׳לא ולא׳, ונהנה מכל העולמות משמעו, לעתים, לא שייך לגמרי לשום מקום.

בספר מצאתי לא מעט חלקים שנגעו בתחושות המוכרות לי מאד מחיי היומיום. ההזדהות הגדולה ביותר שחשתי היתה נוכח תחושת ה״זיקית״ המתוארת בספר – אותה תחושה שביכולתי להשתלב, להתאים ולהרגיש בנוח בשתי הסביבות הנתונות. הזדהיתי גם עם תחושת הכעס על הסביבה, אשר מנסה ללא הרף לתייג, לקבוע ולעתים אף להחליט עבורי, מה המוצא שלי, כלומר, איך לקטלג אותי, ובעקבות כך – עם הצורך שלי תמיד להתחמק מקיטלוג חד משמעי, להישאר לא ברורה ולא מתויגת. הזדהיתי עם תחושת התלישות ואי-השייכות לאחד מהצדדים. בכלל, ראיית שתי האפשרויות כדיכוטומיה תמיד נראתה לי זרה ושגויה, ותמיד סירבתי לראות באפשרויות אלו שני צדדים שביניהם עלי לבחור.

עם זאת, בדיוק כפי שמוכיחה שגיב, לאורך החיים אילצו אותי דפוסי החברה להחליט, ואני בחרתי בצד האשכנזי, ממש בהתאם לארבעת הגורמים לעיצוב זהות עדתית אותם היא מונה: מראה חיצוני; שם משפחה; סביבת מגורים וההורה הדומיננטי. על אף שהראשון והשלישי מפנים אותי לצד האשכנזי, הגורמים השני והרביעי מפנים אותי לצד הספרדי. אני מתבוננת בתמונות המשפחה הללו ומנסה לברר מדוע אינני תופסת עצמי כמזרחית, ומעולם לא תפסתי, על אף שמבחינה ביולוגית, אני "חצי-חצי".

תמונה ראשונה

במרכז התמונה אישה מחזיקה ילד, שניהם בבגדים קצרים, במרחב פתוח. לרגליהם עשב גבוה, מאחוריהם משטח של משאית, או רכב גדול אחר, וברקע מבנה גדול בעל סממנים של מבנה חקלאי. התאורה בתצלום חזקה מאד, חלקים בתמונה שרופים ועיני הדמויות מצומצמות. התמונה צולמה ביום קיץ. זוית הצילום בגובה העיניים של האישה, והיא מחזיקה את הילד כמציגה אותו למצלמה. התמונה בשחור לבן, אם כי היא מעבירה תחושה של צבעים חמים, כנראה בזכות החלקים השרופים בה.

ophir5

בהתבוננות בתמונה מיד ברור לי כי תמונה זו צולמה בקיבוץ: לבושה של האישה (במיוחד מכנסיה הקצרצרים), העשביה לרגלי המצולמים, המבנה והתנוחה: אופן הצגת הילד למצלמה, כמו הצגת גביע, או יבול. מאחורי הסמלים הללו כמו מבצבץ המסר האידיאולוגי של הקיבוץ: עבודת אדמה, שיתופיות, חלוציות והפרחת השממה.

מתוך הידע הקודם שלי אני יודעת כי הקיבוץ הוא קיבוץ הגושרים, ולאחר בירור עם אבי ואחיו למדתי כי הילד בתמונה הוא דודי, והאישה שבתמונה איננה סבתי, אלא ככל הנראה מטפלת או חברת קיבוץ אחרת. תמונה זו, שיכולה אולי להתפס כתמונה איקונית, אוטופית, של ימי הקיבוץ הראשונים ושל דור החלוצים ומפריחי השממה, לא קיבלה מעמד כזה בבית אבי. רעיון האחווה והשותפות הקיבוצית, הבאים לידי ביטוי בהצגת הילד על כאילו היה תבואתם של חברי הקיבוץ, מתנפץ כליל כאשר אני נזכרת בסיפוריו של אבי על עזיבת הוריו את הקיבוץ.

חיים ואסתר אלבוחירה היו חברים בגרעין של מקימי הגושרים, וסבי היה המזכיר הראשון של הקיבוץ. את הבן הראשון שלהם, אהרון, שלחו אל בית הילדים, אך כשנולד אבי, אריה, לא הצליחה סבתי לעמוד שוב בכאב הלב ולקרוע מידיה את ילדה. חברי הקיבוץ התרעמו: לא ייתכן שאישה אחת תוכל להחזיק את ילדה בביתה בעוד שאר הנשים נאלצות להיפרד מילדיהן, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר באשתו של מזכיר הקיבוץ.

על אף הנסיונות לשכנוע מכאן ומכאן לא נרגעו הרוחות עד אשר החליטו סבי וסבתי לעזוב את הקיבוץ, שכן שליחת ילד נוסף לבית הילדים לא התקבלה על דעתה של סבתי. משפחת אלבוחירה עברה לשכונת תל ברוך, הפכה למשפחת אל-בוחר, וכך גדל אבי בשכונה בתל אביב, במשפחה בעלת הון סימבולי של ותק בארץ, ועם חיי חלוצים בקיבוץ בעברה.

על אף שהדגיש אבי תמיד את המסורת הספרדית של משפחתו מעולם לא תפסתי אותו, או את עצמי, כמזרחית. על פי הדיכוטומיה שיוצרת הסביבה בין "אשכנזיות" ל"מזרחיות" (ולא ל"ספרדיות"), האשכנזי הוא משכיל, שקול, מנומס, מבוסס; המזרחי הוא חם מזג, בסיסי, מקופח. אם ללכת עם הדיכוטומיה הזו, תפסתי עצמי כאשכנזיה מאז שאני זוכרת את עצמי. כמובן שתפיסות אלה המתוארות כאן, ברוח ספרה של שגיב, מבוססות על רעיונות גזעניים, אבל אלו עודם נוכחים מאד. התפיסה שלי את עצמי כאשכנזיה היא כהוכחה לקיומם של רעיונות אלה מתחת לפני השטח.

תמונה שנייה

בתמונה אישה צעירה בתספורת קצרה, לבושה שמלה מבריקה, חשופת כתפיים, עוטה כפפות מבריקות ועונדת צמיד, שרשרת ועגילים. האישה אוחזת בידה כוס קוקטייל, שעונה על בר עליו מוצבים בקבוקי משקאות אלכוהוליים. מאחוריה דמות גבר צעיר, לבוש בחולצה לבנה מכופתרת, חליפה שחורה ועניבה. האישה והגבר שניהם מישירים מבט למצלמה ומחייכים חיוכים רחבים. ברקע עוד ארבע דמויות. כולן מביטות אל המצלמה, לבושות היטב בסגנון אירופאי. שיערם של הגברים מסודר, והנשים עונדות תכשיטים.

ophir1

בגב התמונה מופיע הכיתוב הבא:

Esta foto as enla aldikera keleteniya ala otra letra una foto todos encuntos
Mas saludo atodod
Marko Kohen

בתרגום לעברית מספניולית (לאדינו):

התמונה הזאת היתה לי בכיסי,
יחד עם המכתב השני ובו התמונה של כולם יחד.
עוד דרישות שלום לכולם,
מרקו כהן.

ophir4

על מנת ללקט מידע על התמונות, וכן לתרגם את הכיתוב, נעזרתי באבי וכן בבת דודו. רוזי, בת הדוד, ראתה בדמות האישה דמיון רב לסבתי, אך איננה בטוחה כי אכן מדובר בה, אולי באחת מבנות הדוד שלה. שאר המצולמים לא זוהו וגם השם ״מרקו כהן״ לא היה להם מוכר. היות והכיתוב מופיע בספניולית ברור היה כי מדובר בתמונה שנשלחה מטורקיה. אם כן, זוהי תמונה של בני משפחה או חברים של סבי או סבתי, אשר נשלחה אליהם מטורקיה לאחר שעלו ארצה.

על אף שחסר לי ידע רב, ישנם מסמנים שאני מצליחה לקרוא, הן בתמונה והן בטקסט. למשל, אובייקטים אותם אנו משייכים למעמד בינוני-גבוה ואף לבורגנות: לבוש האישה, חליפת הגבר, תכשיטי הנשים ושפע בקבוקי המשקה. במקביל, התספורת הקצרה לאישה, יחד עם תנוחת הישיבה הגאה והמבט הישיר למצלמה מסמנים נשיות גאה, עצמאית, אולי אפילו פמיניסטית. התמקדות המצלמה בדמות המרכזית בשילוב עם הטקסט המצורף משדרים קירבה, כמעט אינטימיות, ואולי קשר רציף.

מכל אלו עולה תמונת עולם של חברה מבוססת, חילונית, שוויונית (אולי משכילה), ומודרנית. זו החברה שעזבו סבי וסבתי כשהחליטו לעלות ארצה. אני מסיקה מכך שעלייתם לארץ של סבי וסבתי היתה אידיאולוגית, ציונית. הם לא היו פליטי מלחמה ולא בני עניים, ומשפחתם שנשארה בטורקיה המשיכה לשלוח תמונות המעידות על איכות חייהם הטובה. בדומה למסקנות מהתמונה הקודמת, גם כאן מובילה אותי הקריאה לקשור בין מעמד המשפחה לבין תפיסת היחיד העדתית – מעמד חברתי גבוה, השכלה ורקע כלכלי מבוסס, הם סממנים של אשכנזיות בתרבות הישראלית, לא פלא אם כן שהתפיסה של היחיד מושפעת מהכללות גסות אלה, גם כאשר הן אינן נכונות, כמו במקרה שלי.

תמונה שלישית

במרכז התמונה מופיעות שתי נשים רוחצות במים, האחת שיערה שיבה ואילו הצעירה מביניהן שיערה כהה. שתיהן בתספורות קצרות, לבושות בגדי ים שלמים בעלי כתפיות, החושפים את כתפיהן, ידיהן ורגליהן. שתי הנשים כפופות במים הרדודים, והמבוגרת מביניהן נשענת על הצעירה בעוד הן אוחזות ידיים. סביבן רוחצים רבים נוספים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, אשר אינם מביטים אל המצלמה, וברקע קו החוף של עיר גדולה, על בניניה הרבים והגבוהים. התמונה בשחור לבן, והתאורה בה טבעית וחמה.

ophir2

בגב התמונה כיתוב:

Reatan esta foto como un recuerdo de un estadia un Mar del Plata

בתרגום לעברית מספרדית:

קבלו תמונה זו כמזכרת משהותי במאר דל פלטה

ophir3

כאשר ניסה אבי לתרגם את הכיתוב לא הצליח להבין רבות מהמילים, וכאשר בת דודו קראה אותן, מיד הבחינה כי השפה איננה ספניולית אלא ספרדית מודרנית. הספניולית היא שפה שיצאה מהספרדית בתקופה שקדמה לגירוש ספרד ונשמרה לאורך מאות שנים על ידי קהילות יהודיות, ביניהן הקהילה היהודית בטורקיה, והיא דומה לספרדית של ימינו, אך גם שונה ממנה. המקום בו צולמה התמונה נקרא מאר דל פלטה. זהו חוף תיירותי בבואנוס איירס שבארגנטינה. על סמך הכיתוב בספרדית והמיקום בו צולמה התמונה, הסקנו כי ככל הנראה מדובר במישהו שהיגר לאחת ממדינות דרום אמריקה. אכן, זכור לי סיפור על נצר של המשפחה שהיגר לארגנטינה, אם כי לא הצלחתי לגלות האם יש קשר בין התמונה לבין אותו הסיפור, ששמעתי פעם. את המצולמות בתמונה לא הצליח לזהות אף אחד, וגם הכיתוב לא עזר לגלות במי מדובר.

גם כאן, כמו בתמונה הקודמת, אני מזהה דמויות מודרניות, התואמות את תקופתן בלבושן ובתסרוקותיהן הקצרות, בבילוי על חוף הים וברחצה בתוך קהל גדול. תנוחת הנשים הנשענות זו על זו מסמנת קרבה ביניהן. אולי הן בנות משפחה, אולי אם ובתה. חיוכיהן החמים ומבטן הישיר אל המצלמה מסמנים נינוחות, חופש, וגם את מעמדן באופן מסוים. השילוב בין השיער הקצר, הלבוש הקצר, המבט, מרמז על היותן נשים מודרניות, הזוכות לשוויון ולחופש, כביכול.

הקשר של המשפחה עם קרובים בגולה בעבר, כפי שהוא עולה מן התמונות והמכתבים שנשמרו במשפחה, מסמן עבורי בעיקר את ההיעדר של קשר כזה כיום. עובדה היא שמבין בני המשפחה החיים כיום, איש לא זיהה את המצולמים בתמונות ואת השולחים. ניתק הקשר, שהיה כה חשוב לדורות הקודמים. אולי היה זאת בשל פטירת סבתי בגיל צעיר. ואולי דווקא טמונה הסיבה ברצון הכל להשתייך להגמוניה

כאשר צירפתי את הטקסט והתמונה זה לזה גיליתי מהו המקום בו צולמה התמונה. לאחר גילוי זה התחברו כמה סיפורים והתמונה קיבלה משמעות חדשה. זוהי תמונה שנשלחה ממרחקים גדולים והאדם ששלח אותה התנסח בשפה זרה, מבחינתי זהו אות לחשיבות שהעניקו המתכתבים לשמירת הקשר ביניהם.

אני בוחרת להסתכל על קבוצת התמונות הזאת כעל סדרה, ממנה עולה כי משפחתו של אבי, והקרובים לה, בכל התיעודים, נראים חילוניים, מודרניים, ככל הנראה משכילים, ממעמד בינוני או גבוה, אך בכל אופן לא נמוך. נראה כי משפחה זו שמרה על קשרים סדירים עם בני משפחה וחברים, בטורקיה בפרט ובעולם בכלל. קשרים אלה מצטיירים כאישיים ואף אינטימיים.

דרך המסקנות הללו אני מבינה מדוע אני תופסת את עצמי אשכנזיה, על אף היותי בת למשפחה מעורבת. התפישה שמשפחת אבי היתה מבוססת, חילונית, מודרנית ומשכילה, מתקשרת אוטומטית עם אשכנזיות, על סמך אותה תפיסה דיכוטומית וגזענית, הנפוצה ברחוב הישראלי, והמשפיעה על כולנו.

הקשר של אותה משפחה עם קרובים בגולה בעבר מסמן עבורי בעיקר את ההיעדר של קשר כזה כיום. עובדה היא שמבין בני המשפחה החיים כיום, איש לא זיהה את המצולמים בתמונות ואת השולחים. ניתק הקשר, שהיה כה חשוב לדורות הקודמים. אולי היה זאת בשל פטירת סבתי בגיל צעיר. ואולי דווקא טמונה הסיבה ברצון הכל להשתייך להגמוניה. שגיב כותבת:

בעיני המרואיינים המבוגרים ביותר, אין שאלה. בדור של הילדים שנולדו עם המדינה, הבחירה היתה לנסות ׳לעבור׳ כאשכנזים ולא ׳להיתפס כמזרחים׳.

אולי כך התרחקה גם משפחתי ממקורותיה הספרדיים.

נכתב במסגרת קורס בנושא צילום וזהות בהנחית ד״ר סיון רג׳ואן שטאנג

אופיר אל-בוחר היא סטודנטית לעיצוב וחינוך במכללת סמינר הקיבוצים

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. גיא אלרום

    מקסים אופירי, אני מזדהה לחלוטין כבן למשפחה מעורבת, רק שאצלי זה יותר חמור ואני מנותק גם מהצד האשכנזי ו"צף" לגמרי באוויר. האמת, לא רע כאן "למעלה"

  2. קדוש אתי

    הכתבה מאוד ריגשה אותי. בימים אלונאני מחברת קצוות של המשפחה בארץ ובעולם באמצעות הפייס בוק. להערכתי אופיר אלבוכר ואני בהות משפחה. אשמח ליצור איתה קשר
    אתי קדוש
    0507308156

  3. קדוש אתי

    אופיר היקרה ,
    התרגשתי לקרוא את הכתבה.
    בימים אלו אני מרחיבה את בקשרים המשפחתיים בארץ ובעולם באמצעות הפייס בוק.
    להערכתי אנו קרובות משפחה מצד סבא שלך חיים זל שהיה בן דוד של אבי שבא מארגהטינב והמשפחה שלו שם עד ביום.אשמח לימור איתך קשר
    אתי קדוש הבת של אליאס נמר
    0507308156

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X