string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

נוֹתַרְתִּי שָׁלֵם, מֻקָּף בִּשְׁבָרִים: על ״מזרח ירח״ לשלומי חתוכה

עמוס נוי כותב על ספר השירים החדש של שלומי חתוכה, ״מזרח ירח״, ודרך כך על מחיקה תרבותית ועל הזכרון החי והמשמר – כאן ובכל מקום
עמוס נויעמוס נוי

בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה וכותב בנושאים של תרבות וחברה

ביום שישי קיבלתי בהתרגשות את "מזרח ירח", ספר השירים החדש של שלומי חתוכה, שיצא בהוצאת טנג'יר. ואני פשוט לא יכול שלא לכתוב עליו.

בפרשת השבוע (שעבר) יש מצווה מפורשת: ״לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ״. ורש"י מסביר: לא תתעב אדומי – ואף על פי שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך. לא תתעב מצרי… אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם, שהיו לכם אכסניה בשעת הדחק… ואז מבאר רש"י באופן המטלטל-מחשבה הבא: למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום…

ממש אין בכוונתי וביכולתי לדון ביחסו הכללי והמשתנה של המקרא או של היהדות בכללותה לזר ולאחר. גם לא בפרשנויות השונות למצווה הזו, וההבדל בינה ובין מצוות הפוכות בעניין עמלק (ובמידה מסוימת גם מואב ועמון), או באמירות אחרות של רש"י במקומות אחרים. אני לא מבין בזה וזה גם לא העניין. מה שמעניין אותי היא עמדתו של רש"י – שאפילו איני יודע מה "דעתי" שלי עליה – בנקודה מסוימת זו: שעל חשבונות דמים ומעשי זוועה רצחניים אפשר לסלוח במהלך ההיסטוריה. אפילו לפרעה הרשע, אשר ממש כמו רשעים מודרנים הפך "בעיה דמוגרפית" ל"איום בטחוני", ואז ביצע טיהור אתני כ"הגנה עצמית". מה שבלתי נסלח הוא שְמד כפוי ואלים – והחרבה שיטתית של תרבות ואמונה. בשפה מודרנית, שאני לא יודע כאמור אם אני מסכים לה אבל אני בטוח שהיא מסקרנת ומעוררת דיון, אומר רש"י: יש דברים גרועים מהשמדה פיזית, והם בלתי נסלחים. מי שנשלל מהם בכח הזרוע "גן העדן" שלהם – כלומר, האידיאלים, האמונות, ותחושת העצמי המכבד את עצמו שהן מאששות – הם קורבנות של פשע הרבה יותר נורא מרצח.

painting

הציור המצורף מעלה הוא אחד העצובים שראיתי. הוא לקוח ממאמר על מוזיאונים אתנוגרפיים. הוא צויר על ידי ילד בכיתה ג' מהעיר האמריקאית אן ארבור, בן לקבוצה האתנית של אמריקאים-ילידים (מה שפעם היה מכונה בטעות ״אינדיאנים״) הנקראת פוטאווטומי. לאחר ביקור במוזיאון שהציג לו את "אורחות השבט שלו", הוא נתבקש בדפי העבודה לצייר את ה"פוטאווטומי", כלומר, את תרבותו והזהות שלו. זה מה שהוא צייר: שלושה קברים בודדים, ושלוש גוויות עמוק באדמה. כמה נורא לגדול, כשכך אנחנו חושבים ומייצגים את זהותנו. כמה מוות-בחיים. כמה, לפי רש"י, פשע גרוע מרצח.

אני מכיר את שלומי חתוכה כמשורר, אבל גם כפעיל בלתי נלאה (עם אחרים ואחרות, בעמותת עמר"ם למשל) בנושא התיעוד המדוקדק של עדויות בחטיפת ילדי תימן, בלקן והמזרח (וגם אשכנזים, בעצם), וכלוחם בייצוג של מזרחיוּת בפרסומות ובתרבות פופולרית, ייצוג שנע לרוב מהיעדר מוחלט וצורם עד לקריקטורה לעגנית ומבזה. יש קשר בין כל הפעילויות האלה: המלחמה האישית כל כך, הנחשפת בכל שיר – נגד השיכחה, נגד ההכחשה, נגד הבושה, נגד הבוז והתיעוב העצמי, נגד תחושת חוסר הערך, שנחקקו במקום הכי עמוק בגוף הפרטי. נגד מה שאומר לנו אפילו ילד בכיתה ג' בציור תמים: אני חי, אבל מה שאני, מה שיכול היה להעניק לי משמעות וכבוד עצמי, הוא גוויה נרקבת עמוק באדמה.

אני חוזר, עם הוצאת הספר של חתוכה, לשיר ידוע יחסית שלו. שוב, כמו פעם הראשונה, הוא נכנס לי כמו מחט מלובנת ללב. השיר, ״קֻפְסָה שְׁחוֹרָה״, הוא ביטוי שירי מדהים של המאבק הזה על הזיכרון. יכולתי לבחור אחד מהשירים המפעימים שבספר, מאלה שקראתי עכשו לראשונה – כמו, למשל, לדבר על הנימים הסמויות שקושרות את שיר האהבה "הפנינה והצדפה (דיוואן)" לדיוואן של ר' שלם שבזי (לא דרך מחווה צורנית, אלא באמצעות לשון הדימויים המרומזת), אולי עניין למאמר אחר, מלומד יותר, שיכתוב מישהו אחר, מלומד יותר, ובכל זאת בית אחרון מתוכו:

הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלָּנוּ מִתְחַלְּפוֹת כָּל לַיְלָה
אֲבָל לֹא הַלְּבָבוֹת,
אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת
כְּשֶׁהָאָדָם נִזְכָּר
מִי טָמַן אוֹתָם בְּתוֹכוֹ.

ואיזה שיר זה (המתכתב, כמו שאומרים, במפורש עם ה"תרשום" בשיר אנטי-שכחה גדול אחר, של מחמוד דרוויש); ואיזה דימוי, קופסה שחורה: הזיכרון המשָמר, הנותר שלם בין שברים מרוסקים, חסרי קול ומשוללי זיכרון; הרישום המתעד, השב ומעניק שם פרטי למי שהפך במחי מבט מזלזל לבליל קיבוצי, נטול פנים ונחשל, שזיכרונותיו ועדויותיו סומנו כהזיה מופרכת, אפילו בתודעתו-הוא; להשיב את הקול לא רק לאלו שהוכו באלם, אלא, בעיקר, לאלו שאיבדו גם את האמון ביכולתם להשמיע קול. להחיות את העצמות היבשות שהתודעה קברה עמוק באדמה. זהו "האישי הפוגש את הפוליטי", לא במובן הקלישאי והנדוש-כבר של דיבור אינטלקטואלי ואקדמי, אלא במובן שחתוכה עצמו מתאר, בשיר מצמרר אחר, "שתי מסכות" – שהקריעה הכואבת והמדממת, האישית כל כך, של המסכת הפרטית, זו שהפכה כבר לחלק מעור הפנים, היא גם קילוף חתרני, פוליטי כל כך, של המסכה שעוטה העולם. כמה יפה ונאצל. וכמה קשה.

שתי מסכות

כַּמָּה שָׁנִים לוֹקֵחַ לִקְרֹעַ אֶת הַבּוּשָׁה
שֶׁנֶּעֶשְׂתָה מַסֵּכָה,
שֶׁסִּכְסְכָה אֶת הַגּוּף כְּמוֹ מִלְחָמָה,
שֶׁבִּגְלָלָהּ שָׂנְאוּ הָעֵינַיִם אֶת הָעוֹר,
הָאָזְנַיִם אֶת הַמּוּזִיקָה
שֶׁנִּגְּנָה הַלָּשׁוֹן,
הַשְּׂפָתַיִם הֶאֱשִׁימוּ אֶת הַגָּרוֹן
בַּמִּבְטָא,
הַגּוּף דָּחָה אֶת הַחִבּוּק,
הַלָּשׁוֹן אֶת הַטַּעַם,
הַנְּחִירַיִם אֶת רֵיח
הַחֲדָרִים, הָאֲרוֹנוֹת, הַבְּגָדִים,
הַדִּמְיוֹן מָנַע תְּחִיַּת זִכְרוֹנוֹת
וִירֻשַּׁת סִפּוּרִים,
הַלֵּב לֹא יָדַע אֶת עַצְמוֹ.
אֲבָל הִנֵּה גּוֹרָלְךָ כְּאָדָם:
גַּם אַחֲרֵי שֶׁתָּשׁוּב אֶל עַצְמְךָ
וְתִקְרַע מֵעַל פָּנֶיךָ אֶת הַמַּסֵּכָה,
תְּגַלֶּה שֶׁעֲדַיִן תִּצְטָרֵךְ לִקְרֹעַ אוֹתָהּ
פִּסָּה פִּסָּה
מִן הָעוֹלָם.

קופסה שחורה

אֲנִי קֻפְסָה שְׁחוֹרָה
מַקְלִיט טִיסָה 742, 1952,
וְרָשַׁמְתִּי הַכֹּל,
רָשַׁמְתִּי הַכֹּל.
רָשַׁמְתִּי אֶת הוֹרָאוֹת הַסּוֹכְנִים:
"הוֹתִירוּ לְמַטָּה אֵת סִפְרֵי הַתּוֹרָה
וְהַתַּכְשִׁיטִים
וַעֲלוּ עְרֹמִים כִּי
הַמָּטוֹס לֹא יַמְרִיא";
הִקְלַטְתִּי אֶת הַכַּיָּסִים
וְהַטַּיָּיסים:
"זֶהוּ הַפּוֹעֵל הַפָּשׁוּט, הַטִּבְעִי, הַמְּסֻגָּל לַעֲבֹד בְּכָל, בְּלִי בּוּשָׁה, בְּלִי פִילוֹסוֹפְיָה, וּבְלִי שִׁירָה" – הָא..

רָשַׁמְתִּי מוֹרוֹת
שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתִי אֶת קֶשֶׁת הַצְּבָעִים,
רָשַׁמְתִּי הוֹרִים
שֶׁנָּעֲלוּ אֶת פִּתְחֵי הַבָּתִּים.
רָשַׁמְתִּי מֵאָרְחוֹת,
רָשַׁמְתִּי סֶלֶקְטוֹרִים.
רָשַׁמְתִּי בְּמַרְאָה אֶת פְּנֵי הָאוֹיְבִים
וְעַל מָסָךְ הַטֵּלֵוִיזְיָה פָּנִים חֲסֵרִים.
בִּדְיוֹקָן אֶחָד צִיַּרְתִּי שְׁתֵּי נָשִׂים
אֶת דּוֹדָתִי לֵאָה
וַאֲחוֹתָהּ הַתְּאוֹמָה
זוֹ שֶׁנֶּעֶלְמָה;
רָשַׁמְתִּי אוֹתְךָ סָבָתִי
מַשְׁקֶה חָלָב אֶת הָאַחַת
וּבִדְמָעוֹת אֶת הַשְּׁנִיָּה.
רָשַׁמְתִּי בְּגִיר
תְּנוּחַת מוֹתָם שֶׁל שִׁמְעוֹן יְהוֹשֻׁעַShlomi_Cover_FINAL_front
וְיַעֲקֹב גָ׳רַפִי,
וּבְפֶחָם רָשַׁמְתִּי
אֶת צַוָואָתָּם.
רָשַׁמְתִּי אֶת הַזְּמַן וְהַמֶּרְחָב:
אֶת הַבַּטָּלָה הָאֵינְסוֹפִית בַּעֲיָרוֹת הַפִּתּוּחַ
וְהַפֶּרִיפֶרְיָה.
רָשַׁמְתִּי שֹׁרָשִׁים
נְטוּשִׁים,רָשַׁמְתִּי
יְרֻשּׁוֹת שֶׁל זִכְרוֹנוֹת חֲדָשִׁים:
הָרַגְלַיִם רָשְׁמוּ עֲקִירוֹת,
הַיָּדַיִם נִקְּיוֹנוֹת,
הָעֵינַיִם רָשְׁמוּ מַבָּטִים
שֶׁרָשְׁמוּ אוֹתִי,
וְאָזְנָיי רָשְׁמוּ מִלִּים
שֶׁאָבַד פִּשְׁרָן
וּבִמְקוֹמָן הִכְתִּיבוּ לִי
שָׂפָה חֲדָשָׁה:
אָבָק אֲנָשִׁים,
פְרֵענְקִים,
צָ׳חְצָ׳חִים.
אֲנִי קֻפְסָה שְׁחוֹרָה
מַקְלִיט טִיסָה 742, 1952
נוֹתַרְתִּי שָׁלֵם
מֻקָּף בִּשְׁבָרִים
קוֹלִי יִשָּׁמַע
אַחֲרֵי הַדְּמָמָה –
וְרָשַׁמְתִּי הַכֹּל,
רָשַׁמְתִּי הַכֹּל.

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסףה מקיטון

    לבי רשם התרגשות מפעימה מהשירים… משורר נפלא