• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

ולרגע, שרשרת הדגלים נכרכת סביב הכתפיים

הסרט ״שם.אב״ מעביר מציאות פשוטה של בית, ומדבר על הקשר בין אב לבתו, בין זו לאמה, בין אדם למקום עבודתו, בין אדם למצב הביטחוני כאן, בין אדם למדינה שהוא חי בה. וכל זה, מתוך הסלון של משפחת אבוקסיס

לא בטוחה אם את הסרט של מיטל אבוקסיס, ״שם.אב״, אני יכולה להעביר במילים שאכתוב כאן, ובטח שלא אצליח לתאר אותו בַּדִּיּוּק שהוא מדבר אליי, מה גם שהוא מדבר הרבה מעבר למה שהוא מספר בזמן שהוא מוקרן מולי על המסך הגדול בסינמטק תל אביב. ובכלל, יש דברים שאי אפשר להעביר עם המילים לבדן. השפה מוגבלת.

מיטל פותחת את סרטה במוזיקה דרמטית כזו, שמצחיקה אותי כמו בפעמים הבאות שתופיע, על רקע שמים בהם צף תמיד צפלין וסביב הנוף העירוני של דימונה. מיטל מנהלת איתו יחסים, עם הצפלין הזה שמרחף מעל הכור הגרעיני. היא מדברת על זה בפאנל שמתקיים אחרי הקרנת הסרט, אבל גם אם היא לא הייתה אומרת היה אפשר להבין. אני לא מדימונה, וגם אמא שלי לא, אבל היינו יכולות להיות; כי כשהביאו את המשפחה של אמא לארץ ויישבו אותם במושב דרומי ליד נתיבות, היו דודים שלא הסכימו להישאר ועזבו את ה"חור" הזה לטובת ערים בהן חשבו שאולי טמונה הבטחה אחרת, טובה יותר מלגור בסמוך לעזה בשממה המדברית. הייתה את המשפחה של אמא במושב אבל היו גם הדוד מבית שאן, הדוד מדימונה, הדוד מבאר שבע, ועוד אחרים שאני לא יודעת את שמותיהם כי הם הדודים עם התואר דוד ועם השם של העיר.

אבל לא רק דימונה עצמה מייצרת בי תחושות של קירבה מהרגע הראשון, גם המוזיקה שבדיבור של האבא אשר (מסעוד) אבוקסיס זו המוזיקה של הדיבור של המשפחה של אמא. מיטל עצמה הייתה יכולה להיות בת דוד שלי, אנחנו מאותו הצד של הים התיכון. אני לא חושבת שיצא לי עד כה לראות סרט תיעודי שהאמנתי בו לכל פריים וסצינה, גם אם הן לא מושלמות בשום צורה, כי הן מלוכלכות כאלה, וגם הצילום חסר יומרה כי הוא נטול ההשתדלות שיוצרים חוטאים בה לפעמים, ההשתדלות לשבור ולתחכם את המסגרת שהם פועלים בתוכה. לא בטוחה מתי יצא לי לראות סרט תיעודי כזה, שיש בו תחושה חזקה כל כך של העברת המציאות כפי שהיא. מציאות פשוטה של בית, של חיים בתוך משפחה, שמדבר על הקשר בין אב לבתו, בין זו לאמה, בין אדם למקום עבודתו, בין אדם למצב הביטחוני כאן, בין אדם למדינה שהוא חי בה. וכל זה, מתוך הסלון של משפחת אבוקסיס בדימונה.

באחת מהסצינות, מבעד לחלון, אפשר לראות את אמא של מיטל שוטפת אותו מבחוץ, היא עומדת בחצר ומשפשפת את השמשה עם סקוץ' וסבון, אחר כך היא שוטפת הכל עם צינור ההשקיה שבחצר, מאחוריה גדר, ומאחוריי הגדר למעלה בשמים בטח נמצא הצפלין של מיטל. אני לא רואה אותו אבל אני יודעת שהוא שם.

מתוך ״שם.אב״
מתוך ״שם.אב״

מיטל מדברת עם אבא שלה בסלון ויש שם מצלמה. השיחות האלה שקורות בעיקר בתוך הבית, או בתוך המכונית, בחצר הבית, הן שיחות עם אבא שלה, אבל גם עם אמא שלה, עם אחיה, ועם האחיינים. מיטל מחפשת תשובות, היא מנסה להבין איך יכול להיות שאנשים מתים מסרטן בקמ"ג ואין דין ואין דיין, מנסה להבין אם יש תנועה לפעולה כנגד, ואם תנועה כזו נבלמת באופן ממוסד, אבל היא לא מצליחה, אלה טחנות רוח, היא נלחמת בחומות של שתיקה. אבל בעצם המעשה הוא אחר, כך אני מבינה לאט לתוך הסרט. היא מנסה לצמצם איזה פער, זה שנפער בינה לבין המשפחה שלה, ביני לבין המשפחה שלי, זה שנפער בכלל, בין הדור שלנו לדור של ההורים שלנו, והגרעין שלו או לפחות איך שאני מרגישה אותו ברמה האישית מול ההורים שלי, הוא הקונפורמיזם המרדים, ההסכמה.

מיטל מחפשת תשובות, היא מנסה להבין איך יכול להיות שאנשים מתים מסרטן בקמ"ג ואין דין ואין דיין, מנסה להבין אם יש תנועה לפעולה כנגד, ואם תנועה כזו נבלמת באופן ממוסד, אבל היא לא מצליחה, אלה טחנות רוח, היא נלחמת בחומות של שתיקה

ההורים של מיטל ובעיקר אבא שלה, גיבור הסרט, לא מבינים למה היא לא מניחה לזה וזהו. בשביל מה היא צריכה להתעסק בזה בכלל, אבא שלה אפילו אומר באחת הסצינות המבריקות שהוא לא מוכן לשתף עם זה פעולה, הוא לא מוכן לתרום עוד מילה על קמ"ג – אבל מיד אחר כך אומר שהוא רוצה שהסרט יצא מדהים והיא תצליח, בעזרת השם. אני מזדהה עם הרגע הזה במיוחד, כי כך גם הוריי, ועם אבא במיוחד, שלא מסכים עם רוב הדברים שאני כותבת אבל לבסוף מגיע לקרוא שיר בהשקת ספרי, עושה זאת בגאווה גדולה, וגם בוחר לקרוא שיר פוליטי ומסביר לקהל את תוכנו. כך גם אבא של מיטל, אשר, שמכריז שלא ישתף איתה פעולה ולא יתרום לה את המידע שהיא צריכה בשביל לקיים את היצירה שלה, אבל לבסוף מככב באחד הסרטים הרדיקליים שנעשו כאן לטעמי (הוא קורא לסרט ״הסרט שלנו״, מספרת מיטל לקהל בפאנל שאחרי הסרט).

אמא של מיטל לא מדברת הרבה בסרט, אבל היא נמצאת בהרבה מהסצינות, רואים אותה, שומעים אותה, באיזשהו שלב אפשר לומר שמרגישים אותה. היא משגיחה מהצד, הנוכחות שלה מרגיעה. בנוכחות ובעיניים של האם רואים את האפשרות שמיטל מציעה בסרט – להבין את הפער, לקיים את האהבה הזו ולחזור אל הבית, להבין את המקום שכל אחד מבני המשפחה נמצא בו. העיניים מלמדות גם על האפשרות של הסליחה, על ההבנה שלכל דור יש את התפקיד שלו.

בסוף הסרט היה כאמור דיון מעניין, פאנל נשי שכלל את אופיר איטח – פעילה חברתית ודימונאית, אפרת כורם – קולנוענית והמנהלת של פסטיבל קולנוע דרום ומיטל עצמה שיצרה וצילמה את הסרט (וערכו אותו רובי אלמליח ודנה מרשל). אנשים רבים מהקהל השתתפו – אין מה לעשות, כאשר נשים נמצאות על במה הדיון מתנהל אחרת. אני חושבת לעצמי, צריך לעשות פאנלים עם נשים על הבמה בלבד, זו הדרך היחידה בעצם. מישהו בקהל מדבר על הפטריוטיות של ההורים של מיטל ובכלל על תחושת המחויבות. הוא אומר ציונות, הוא אומר פטריוטיות. אני חושבת שהוא טועה אבל אני לא אומרת כלום, דווקא זרקתי כמה משפטים לפני כן מהקהל, ואפילו שאלתי שאלה, הרגשתי בנוח שלא כהרגלי, אבל הפעם אני שותקת כי אני מרגישה שהסרט הסביר את זה הכי טוב. עכשיו אני בטוחה בזה עוד יותר, אין צורך לומר את מה שעבר בסרט בדִּיּוּק מופלא, למשל באופן שבו ההורים של מיטל מקפלים את הדגלים אחרי יום העצמאות, ולרגע, שרשרת הדגלים נכרכת סביב הכתפיים של אבא שלה – אשר (מסעוד) אבוקסיס.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.