string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

פסולת בניין שהפכה לבית שהפך לסוכה שהפכה ליצירת אמנות

איך הגיע ביתם של בני הג׳האלין הבדואים מהכפרים הלא-מוכרים במדבר יהודה ללב-לבה של ירושלים הורסת-הבתים, ולבסוף – גם למוזיאון ישראל
דיאגו רוטמן

לקראת חג הסוכות 2014 הוזמנה קבוצת האמנים Sala-Manca – שחבריה לאה מאואס ודיאגו רוטמן משמשים מנהלי מרכז מעמותה לאמנות ומדיה בבית הנסן – להקים סוכה ציבורית בשטח של בית המצורעים לשעבר, מבנה זמני לפעילויות הנערכות בשבוע החג. החלטנו בשיתוף האמנים המתארחים במעמותה, ישעיהו רבינוביץ ואיתמר מנדס–פלור, שלא לבנות סוכה מרהיבה או חדשנית בעיצובה, אלא להעמיק במשמעות הסוכה תוך התייחסות למציאות החברתית והפוליטית בישראל של היום. לאחר דיונים רבים התגבשה בקרבנו ההכרה שאם פליטים, לפי הגדרת האו"ם, הם אלו אשר עקב רדיפות שונות נאלצו לעזוב את ארצם בלא אפשרות לחזור אליה, הרי שניתן להתייחס ליהודים לאחר יציאת מצרים, בזמן הלימינלי של שהותם במדבר, כאל פליטי קדם, ולפיכך לסוכות היהודים כאל מחנה פליטים. אשר על כן בחרנו להדגיש את הקשר בין הסוכה למבנה מגורים ארעי של פליטים בישראל-פלסטין של היום.

הפרויקט התכתב באופן עקיף עם הנסיונות ההיסטוריים של האמנות הישראלית לשקף את הניסיון ליצור זהות ילידית עברית-בדואית מכאן ולאמנות המושגית הישראלית. בין השאר שאלנו את עצמנו כיצד ניתן להביא לירושלים, לשכונת טלביה, בית "אותנטי" של פליטים עכשוויים, ואיך ניתן להפוך בית כזה לסוכה כשרה.

בספטמבר 2014 יצאנו, אמני מעמותה, ב"משלחת אתנוגרפית" אל מדבר יהודה באזור כביש ירושלים-יריחו, חאן אל אחמאר, כדי לפגוש את בני משפחת אל-קורשאן מהשבט הבדואי ג'האלין. בני השבט הפכו לפליטים ב-1949, לאחר שגורשו מאדמתם בנגב ונאלצו לעבור לאזור אבו-דיס ואל-עזריה. לאחר 1967, וכתוצאה מבנייה ופיתוח של ההתנחלות מעלה-אדומים, החל הצבא למנוע מבני השבט להיכנס לאדמות האזור עם בעלי-החיים שלהם. המינהל האזרחי חזר והרס רבים מבתי השבט, שנבנו בדומה לכל הכפרים, בלית ברירה ללא אישורי בנייה. מאז נאלצים השבטים הבדואיים לנדוד תחת איום מתמיד של גירוש ותחת דיכוי כלכלי ופוליטי. בני שבט הג'האלין מתגוררים בכפרים לא-מוכרים, ללא היתרי בנייה, ללא חיבור למים ולחשמל, ותחת האיום המתמיד של הריסת בתיהם, איום המתממש מעת לעת.

Figuer 1
בני שבט הג'האלין מתגוררים בכפרים לא-מוכרים, תחת האיום המתמיד של הריסת בתיהם, איום המתממש מעת לעת

פגשנו את נציגי המשפחה, שמענו את סיפורם. הודענו למשפחת אל-קורשאן על רצוננו לרכוש מהם את אחד המבנים הארעיים שלהם במטרה לפרקו ולהרכיבו מחדש בגינת בית הנסן, כסוכה לקראת חג סוכות. כך קיווינו לשתול פיסת מציאות אחת בתוך מציאות אחרת, לאחר הסבה אדריכלית וסיגול תרבותי. עם הבית היה אמור לעבור לא רק מבנה מגורים של משפחה אחת, אלא סיפור אחר של פליטות במדבר אל מרכז ירושלים, שכונת טלביה, שכונה שנותרה על מקומה, אולם תושביה נאלצו לשנות את מקומם.

רכישת הסוכה היתה לפעולה חתרנית שהביאה ללגליזציה של מבנה לא-חוקי. פעולת הפירוק המתואמת היתה מנוגדת לפעולה התוקפנית של הרס הבתים שהמינהל האזרחי מבצע מדי כמה חודשים בכפרים הבדואיים, הריסה שנועדה, בין השאר, להזכיר לשבטים את מעמדם הארעי באזור. הבית נרכש, פורק בעזרת בני המשפחה והועבר לירושלים כ"פסולת בניין" במכולת משאית שכורה. הפסולת עברה את המחסומים בדרכה לעיר הקודש ללא הפרעות, במסלול שבאופן אירוני, בני משפחת אל קורשאן אינם מורשים לעבור

הצענו למשפחת אל-קורשאן לרכוש ממנה בית בסכום של 6,000 שקלים מתוך תקציב של 10,000 שקל שקיבלנו לבניית הסוכה. יתרת התקציב היתה אמורה לשמש לתשלום עבור ההובלות, הפירוק ואישורי הבנייה. המימון ניתן מטעם הרשות לפיתוח ירושלים, ה"פועלת כגוף מחולל ומתמרץ, המקדם את פיתוחה של העיר, מעמיק את יופייה ומחזק את כלכלתה". מבין שלושת בתי החורף הפנויים שהוצעו לנו לרכישה, ולאחר שסירבנו לרכוש "אוהל בדואי טיפוסי" שלא ייצג בעינינו את אורח החיים של בני השבט כיום, בחרנו את המבנה הגדול ביותר, הן בגלל מידותיו והן בשל תכונותיו האסתטיות. הסכמנו לבקשת המשפחה לפרק את המבנה בשעות הלילה כדי לאפשר למשפחה לבנות מיד לאחר הפירוק מבנה משופר, שייבנה בחלקו מחומרים חדשים שירכשו בכסף שישולם להם. כל זה נעשה בלילה, כדי לחמוק מעינם של מפקחי המינהל האזרחי.

רכישת הסוכה היתה לפעולה חתרנית שהביאה ללגליזציה של מבנה לא-חוקי. פעולת הפירוק המתואמת היתה מנוגדת לפעולה התוקפנית של הרס הבתים שהמינהל האזרחי מבצע מדי כמה חודשים בכפרים הבדואיים, הריסה שנועדה, בין השאר, להזכיר לשבטים את מעמדם הארעי באזור. הבית נרכש, פורק בעזרת בני המשפחה והועבר לירושלים כ"פסולת בניין" במכולת משאית שכורה. הפסולת עברה את המחסומים בדרכה לעיר הקודש ללא הפרעות, במסלול שבאופן אירוני, בני משפחת אל קורשאן אינם מורשים לעבור.

ברגע שבו אנחנו האמנים, החלפנו את תקרת המבנה מחתיכות פח ממוחזרות לענפי דקל, תפסתי בבת אחת שהמבנה הארעי המייצג את גלות הג'האלין עבר מטריאליזציה וטרנספורמציה. במקרה שאני מדבר עליו הבית הבדואי שינה את מעמדו מבית מיועד להריסה לסוכה ישראלית כשרה וחוקית; מבית מגורים לאובייקט אתנוגרפי; מאובייקט אתנוגרפי לאובייקט אמנות. בקרנבל של זהויות, זכה הקהל היהודי להמחשת גלותם של הבדואים ובו בזמן לחוות את עומקה של חוויית החג. וכך הגדיר זאת הרב ג'רמי מילגרום בדף הפייסבוק שלו לאחר שהותו בסוכה:

"it's a kosher Sukkah, and dwelling in it during Sukkot totally transforms the mitzvah – emotionally, socially, politically – into a more religious act than I've ever felt" (Facebook, 08.10.2014)

בתמונה העליונה: הסוכה שנרכשה (צילום: איתמר מנדז-פלור) בתמונה התחתונה: הסוכה כפי שהוצבה בבית הנסן בירושלים (צילום: דיאגו רוטמן)
בתמונה העליונה: הסוכה שנרכשה (צילום: איתמר מנדס-פלור)
בתמונה התחתונה: הסוכה כפי שהוצבה בבית הנסן בירושלים (צילום: דיאגו רוטמן)

בחג סוכות האחרון קיימנו ב"סוכת נצח" אירועים ציבוריים שעסקו במצב הבדואים במדבר יהודה, בסוגיות של דיור ציבורי ואירועי אמנות שונים. כדי להדגיש את מעמדו של האובייקט האתנוגרפי כאובייקט אמנותי, החלטנו לפנות לאוצרים של מוזיאון ישראל ולהציע להם לרכוש את הסוכה כחלק מאוסף המוזיאון. בדיון על מהות העבודה עם האוצרים מירה לפידות, אמיתי מנדלסון וריטה קרסטין עלו שאלות מרתקות שנגעו לאופיו של האובייקט: האם אנו מוכרים למוזיאון סוכה? בית בדואי? עבודת אמנות? כולם יחד? לאיזו מחלקה שייך האובייקט הזה? האם העבודה ניתנת לפירוק ולהרכבה מחדש?

המחיר שקבענו למכירת הסוכה היה פי עשרה מזה ששולם למשפחת אל-קורשאן על הבית. החלטנו כי מחצית מן הסכום תועבר למשפחה כ"זכויות עיצוב". צוות האוצרים, כמו גם מנכ"ל המוזיאון, הסכימו שעל הסוכה להצטרף לאוסף המוזיאון והחליטו להציע את "סוכת נצח" לוועדת הרכישה של המוזיאון.

ראש העיר ירושלים התייחס לפרויקט כאל פעולה כלכלית גרועה, אבל עם טקטיקה מצוינת: הגדרה של מבנה לא-חוקי כעבודת אמנות במטרה להימנע מתשלום ארנונה. ואכן, שתיים מהדרכים המעטות העומדות בפני מיעוטים בישראל להישרדות פוליטית וכלכלית הן, כפרדוקס של ההיסטוריה, התחפשות ליהודי או שימוש באמנות כטקטיקה אולטימטיבית להישרדות

בתחילת המאה ה-21 הבית הבדואי אינו יכול לשמש עוד אובייקט לגעגוע ליהודי הישראלי, ופחות מזה מודל ליליד היהודי-הבדואי. ארץ ישראל היפה, הרומנטית, העברית והבדואית, שעברה קנוניזציה על-ידי האמנים היהודים החלוצים מלפני מאה שנה, מגלה את עצמה עם כל הזוהר האירוני באסתטיקה של פאבלה (Favela). הסוכה היא ארטיפקט פסבדו-רומנטי, גוף טרנס-אתני, בית פוסט-ציוני, אוקסימורון לאדריכלות הלאומית, או כפי שהציע אחד המבקרים: זאת סוכת "עשה זאת בעצמך", פרודיה על החלום הישראלי של איקאה.

כשראש העיר ירושלים נכנס לסוכה הבדואית לאחר ביקור רשמי בבית הנסן, הוא התייחס לפרויקט כאל פעולה כלכלית גרועה, אבל עם טקטיקה מצוינת: הגדרה של מבנה לא-חוקי כעבודת אמנות במטרה להימנע מתשלום ארנונה. זאת היתה בדיחה לא טובה מפיו של ראש עיר העוסק בפרקטיקה של הרס בתים במזרח ירושלים כמעשה של יום-יום. אך דבר מעניין עולה מדבריו: שתיים מהדרכים המעטות העומדות בפני מיעוטים בישראל להישרדות פוליטית וכלכלית הן, כפרדוקס של ההיסטוריה, התחפשות ליהודי או שימוש באמנות כטקטיקה אולטימטיבית להישרדות.

ביוני האחרון "סוכת נצח" נרכשה על ידי מוזיאון ישראל והפכה להיות לחלק מאוסף המוזיאון. הסוכה תוצג לראשונה במסגרת התערוכה ״We the People״, אותה אוצרת ריטה קרסטינג ואשר תיפתח בשבוע הבא, 20 בספטמבר. כך מה שהיה פסולת בניין שהפכה לבית שהפך לסוכה – ייכנס לתהליך של קִטלוג ושימור, מהאובססיביים ביותר בתולדות השימור של מבנה לא-חוקי.

עוד על התערוכה במוזיאון ישראל 

המאמר מבוסס על הרצאה שנשאתי בכנס השני של מלגאי "דעת המקום –המרכז לחקר תרבויות מקום בעולם היהודי בעידן המודרני״ – מיסודה של תכנית מרכזי המצוינות CORE-I

הסוכה עוברת עישון לצרכי שימור במוזיאון ישראל (צילום: דיאגו רוטמן)
הסוכה עוברת עישון לצרכי שימור במוזיאון ישראל (צילום: דיאגו רוטמן)
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. פריץ היקה הצפונבוני

    בתחבולות תעשה לך מאבק נגד עוולות הכיבוש. הג׳אהלין הם המדוכאים ביותר גם אזרחי ישראל שגורשו ולא בסערת קרבות המלחמה אלא לאחר מכן. וכיבוש הגדה ב6.1967 היתה להם לנכבה שניה. טולטולו ממקום למקום כדי לפנות מקום להתנחלויות. תודה ובהוקרה רבה ליזמה לכל השותפים לה.