string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מירי רגב, בין חופש הביטוי לחופש המימון

באמצעות שיח שנשמע דמוקרטי, השרה מירי רגב מקדמת התנהגות בלתי דמוקרטית בעליל. הערה שאינה קשורה לצ׳כוב בעקבות הראיון ב״ישראל היום״

כמו כל דבר ששרת התרבות, מירי רגב, עושה, גם ראיון החג שהעניקה ל"ישראל היום" היה שנוי במחלוקת וגרר תגובות רבות. היא מעוררת אנטגוניזם לא רק כי היא אשה מזרחית שלא מתכופפת אל מול גברים אשכנזים רבים שזועקים כנגדה, אלא גם כי היא מחזיקה בעמדות שקל להציגן כבעייתיות בחוגים מסוימים. על אף המורכבות של עמדותיה, ישנה נטייה להציגן כפשטניות. לכן, קשה לי להצטרף למקהלת המבקרים. מצד שני, הימנעות מביקורת היא לא פרקטיקה אפקטיבית. אז אבקש להבהיר, הביקורת שלי אינה מופנית למירי רגב כאדם, אלא לטקטיקה שבה היא נוקטת, במקרה הזה, "תחזור על שקר מספיק פעמים והוא יהפוך לאמת".

לאחרונה, שרת התרבות החלה לדבר על ההבדל בין חופש הביטוי לחופש המימון בעקבות הצהרתה שתפסיק תמיכה מוסדית בתיאטראות ואמנים בהתאם ליצירותיהם. לטענתה, אדם או תיאטרון יכולים להעלות כל הצגה שירצו, אבל למדינה יש זכות למנוע מאותו אדם או תיאטרון מימון, אם היא מוצאת אותם מנוגדים לערכים שלה. רבים חוזרים על הטיעון הזה כי הוא נשמע הגיוני, אבל בעצם הטרמינולוגיה מבלבלת. זה לא באמת עניין של זכויות אדם שמתנגשות זו עם זו. "חופש המימון", עליו מגנה השרה, אינו שייך לאזרח. אמנם, בהגדרתה מדובר על זכותו של אדם לקבל מימון, אולם בעצם מדובר על זכותה של המדינה לשלול מימון. זהו חופש שניתן למדינה, ולפיכך לא רק שאינו זכות אזרח, אלא הוא חלק מאותו כוח כמעט-בלתי-מוגבל של הגוף העוצמתי שהוא המדינה.

מקס ובר הגדיר את המדינה כמונופול על השימוש בכוח. המדינה מחזיקה ומפעילה ארגונים רבים שיש להם סמכות להפעיל כוח – ולא רק פיזי, כמו צבא ומשטרה, אלא גם כוח מסוג אחר: פינוי אנשים מבתיהם, ניתוק ילדים ממשפחותיהם, חלוקת משאבים לא שוויונית והזנחה של אזורים ואזרחים. בעצם המדינה היא גוף כל-כך חזק, שהקונספט של זכויות אדם הומצא כדי להגן על האזרחים והאזרחיות מפניו. בדמוקרטיות, זכויות האדם אמורות להקנות מעט כוח מגן גם לאזרח, לייצר איזה סוג של איזון כדי שהמדינה, בכוחה הכמעט בלתי-מוגבל (ביחס אליו) תתקשה לפגוע בו. כדי לרסן אותה.

"חופש המימון", עליו מגנה השרה, אינו שייך לאזרח. אמנם, בהגדרתה מדובר על זכותו של אדם לקבל מימון, אולם בעצם מדובר על זכותה של המדינה לשלול מימון. זהו חופש שניתן למדינה, ולפיכך לא רק שאינו זכות אזרח, אלא הוא חלק מאותו כוח כמעט-בלתי-מוגבל של הגוף העוצמתי שהוא המדינה

הזכות לחיים, חופש מצפון, חופש ביטוי, הזכות לפרטיות, הזכות להתאגד והזכות לחינוך הן חלק מאותה קבוצת זכויות שמטרתן לאפשר חיים סבירים, חיי רווחה יחסית, לאדם במדינה דמוקרטית. כולן זכויות ששייכות לאזרח והמדינה הדמוקרטית מחוייבת לכבדן. כמובן, היא יכולה להפר אותן, במקרים שבהן זכותו של אזרח בודד מתנגשת עם זכויותיהם של אזרחים רבים, ובעידן שאחרי 9/11, היא מפרה אותן יותר ויותר כדי להגן על עצמה, אבל העיקרון עומד בעינו: המדינה מעגנת את זכויות האזרח בחוקים ותפקידה להגן עליהן ולמצוא את האיזון שמייצר מינימום פגיעה בהן כשעולה הצורך.

כאשר תיאטרון כלשהו מעלה הצגה ש"שוללת את קיומה של המדינה כיהודית ודמוקרטית" (ועמימות הקריטריון מכוונת כאן להגדיל את יתרונה של המדינה בסיטואציה הזו), הוא אינו פוגע בזכויות אדם של קבוצת אזרחים גדולה כל עוד הוא אינו מסית לפגיעה בה או באדם מסוים. אמנות יכולה לפגוע ברגשותיהם של אנשים (ויש שיאמרו שכדאי לאמנות לפקפק במובן מאליו), אבל אין פירוש הדבר שיש פה התנגשות של זכויות אזרח. כאשר מוסיפים למשוואה את ההבחנה בין המדינה לבין השלטון – מתבהרת התמונה. "חופש המימון" הוא לא זכות אזרח, הוא מרכיב אינטגרלי של המדינה כארגון. הוא האופן שבו השלטון בוחר לחלק את המשאבים, ומהתנהלותה של שרת התרבות נראה שהיא מתכוונת להימנע מחלוקת משאבים לאמנים שיצירותיהם מבקרות את השלטון. בראיון ל"ישראל היום" היא אמרה, "חופש המימון הוא לא לכולם, אלא לפי מדיניות הממשלה", קרי, היא קושרת בין עמדת הממשלה לבין הזכות לקבל מימון – שהיא אינה חלק מזכויות האדם ולכן לא אמורה לגבור על חופש הביטוי.

אם אכן יימנע מימון מאמנים בשל עמדותיהם, יהיה מקום לדאגה, אולם כרגע עיקר הדאגה צריך להיות מופנה כלפי השיח הציבורי, שחלקים נרחבים ממנו מאמץ את הטרמינולוגיה המבלבלת, והפואנטה – שהיא הדמוקרטיה – הולכת לאיבוד. באמצעות שיח שנשמע דמוקרטי, השרה מקדמת התנהגות בלתי דמוקרטית בעליל. היא נלחמת באש עם אש, וזה עובד לה.

למדינה, כאמור, יש כוח רב. אבל השלטון אמור לעבוד בשביל האזרחים, גם אלה שלא בחרו בו. הטרמינולוגיה "חופש הביטוי לעומת חופש המימון" מציבה את האזרח ואת המדינה כשווים, כאילו הם פגיעים במידה שווה. אבל המציאות הרי רחוקה מזה. זו חובתה של השרה, כנבחרת ציבור, להעדיף את זכויות האדם הבסיסיות על-פני זכויות מומצאות בטרמינולוגיה משבשת על-מנת להבטיח את קיומה של המדינה כדמוקרטית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. נפתלי אורנר

    הניסיון להפריד בין האדם לבין תפקידו, ועולמו הרוחני והתרבותי – מופרך. האדם הוא ביטויי הכרתו ופעולותיו. מירי רגב אינה אלא אדם צר אופקים, בלתי דמוקראטית בעליל, וחסרת תרבות. היא יצור עממי וחם אך גם אדם גס רוח (וזכור האופן בו התבטאה על אנשי התרבות בארץ:"קפוצי תחת")

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    העמדה שלי כלפי גב. רגב היא בגלל פעילותה בעבר ועכשיו:שרה בממשלת סרבנות שלום לאומנית.היא היתה בעלת תפקיד משמעותי בצבא התועבה לישראל צנזורית ודו׳׳צ שכמעט כל מידע שיצא ממנה היה לא-אמת אלא אם כן הוכח ההפך אול כדי שתתנערו מה גזענות המזרחית שלכם ותשפטו כל אדם לפי מעשיו ועמדותיו.

  3. ג. אביבי

    האם מירי רגב משנה כיוון?
    בניגוד לכותבת המאמר, אני סבור שיש לתת צ'אנס למירי רגב. זאת למרות הביקורת שלי עליה ולא מהיום.
    עד לחודשים האחרונים, מירי רגב ביצעה בקנאות את התפקיד השטני שהועיד לה הריבון האשכנזי בליכוד (כדאי לקרא מאמר יפה של מאיר עמור מ-2/2014 בנידון "נניח ששמך נועם חודדה"). נתנייהו רצה למשוך קהל אשכנזי ימני למפלגתו לכן ביצע לקראת בחירות 2009 טיהור אתני בשורת נציגי הליכוד לכנסת. ע"פ מבחן התוצאה, הוא הדיר ככל יכולתו מזרחים וקבע להם רף – רק מי שיצטיין בהפגנת ימניות קיצונית וגזענות כלפי הערבים ומיעוטים נדכאים, יקודם לתפקיד ח"כ או שר. רגב עמדה בקריטריונים השטניים הללו. נתניהו גם הבין בהמשך, שע"מ שלא לאבד ציבור מזרחי לש"ס, ישי ולבית היהודי, הוא צריך בכל זאת אטרקציה מזרחית. רגב מספקת לשם כך גם את דמות ה"מזרחי המוחצן/פרוע" המדברר את כל שנאת הזרים והשמאל של הימין האשכנזי, כביכול בשם המזרחיות. גם החצנת שנאה ופנאטיות וגם ייחוס כל הרעה חולה הזאת למזרחים – להלבנתם ולטיהורם של גזעני אשכנז בימין.
    בא הריאיון עם נעמה לנסקי ב"ישראל היום" (11/9/15) ומגלה לנו שמירי רגב מסוגלת (לפחות רעיונית) לשבור קו. הנה כמה מאמירותיה שללא ספק ירגיזו כל גזען אשכנזי (או משתכנז):
    • רגב מציינת שיחסיה המתוחים עם "האליטות" נובע בעיקר מכוונתה להוביל קו כשרת תרבות שיביא למהפך במוקדי הכוח בחברה.
    • בכוונתה להפסיק את הנוהל הקיים שמחזק את החזקים [בגופי תרבות ואומנות] ע"ח החלשים ע"י תמיכה ממשלתית בגופים/מוסדות תרבות ע"פ גודלם (כגון הבימה ושות', ג.א).
    • היא מודה: "המדיניות הנהוגה בישראל קיבעה את התרבות המערבית כתרבות המובילה ותייגה את התרבות המזרחית, יוצריה וצרכנייה כנחותים". היא מבטיחה: "זה לא יהיה אצלי. אני עכשיו מזיזה את הגבינה."
    • על השאלה נוגדת ההיגיון ומצדיקת המשך משטר הגזענות בישראל: "כל העיסוק בפער העדתי לא מנציח אותו בעצם?" היא לא נרתעת ומשיבה למראיינת שנוכחות מזרחים במערכת השיפוטית ובאקדמיה היא זעירה (גם כתוצאה מהשתקת הבעיה, ג.א) וגם "כשלא מעלים את הבעיות על סדר היום, נוצר ריקבון במערכת." ומבטיחה רביזיה בתרבות.

    ועדיין,
    מירי רגב, שרת התרבות ממפלגת השלטון, יודעת שיש סלקציה גזענית נגד מזרחים/יות במועדוני בילויים, היא גם חוותה הדרה גזענית כזאת על בשרה לא מזמן. האם נושא זה עשוי לעניין אותה כמזרחית, כנבחרת ציבור ובעיקר כשרת התרבות? היא לא הביעה את דעתה בנושא ורק התחמקה ממנו ככל יכולתה. היא יודעת שהעלאת נושא זה יבאיש עוד יותר את ריחה בתקשורת האשכנזית ולא יוסיף לה נקודת זכות אחת בעיני הריבון הלבן במפלגתה. בינתיים נראה שאין לה כל עניין להילחם נגד הגזענות הלבנה במקומות בילוי ותרבות ובכלל. במקום להעמיד את דוברי הגזענות הלבנה מטעם אנשי ה"תרבות" האשכנזים (גרבז', קוטלר, אלמגור, חצרוני ושות') היא מעדיפה להתריס נגד השמאלנות (המדומה) שלהם.

    נותר לראות אם רגב אכן משנה קו הראוי לתמיכת השיח המזרחי והקשת הדמוקרטית או שהריאיון היה אירוע לצורכי פוליטיקת פנים בליכוד. ימים יגידו.

  4. ליכודניק

    במחילה, האמירה שדמוקרטיה חייבת לתקצב תרבות באופן אובייקטיבי היא דעה ולא עובדה.
    צרפת, למשל, מוטית מאוד לטובת הלשון הצרפתית; להבנתי, תיאטרון אל-מידאן צרפתי לא היה יכול בכלל לבקש מימון ציבורי פשוט כי הוא מציג בערבית. מערכת החינוך מכריחה את התלמידים ללמוד בצרפתית, גם אם אבותיהם דיברו בדיאלקט אזורי; וזה דמוקרטי לגמרי כי לכל האזרחים זכות שווה ליצור ולחוות תרבות צרפתית, ובמובן רחב יותר- להיות חלק מהלאום הצרפתי, שבתורו שומר על זכויות האדם שלהם.

    בארץ יש לנו הפרדה מובנית בין "אזרח" ל-"בן הלאום היהודי" (שלמשל, קרוביו יכולים לעלות במסגרת חוק השבות). לטעמי, הכיוון הרצוי הוא של שילוב, יצירת תרבות אחת, מן הסתם -עברית וציונית, ולא של הבטחת זכויות המיעוט הנפרד. זה יבטיח את זכויות הערבים רבה יותר מאוטונומיה, מוגנת כמה שתהיה. הרי ברור שכל סיפור אל-מידאן פגע בערבים בישראל בסופו של דבר, והיה פוגע בהם גם אם אימן אודה היה שר התרבות של זהבה גלאון, והיה מחליט להמשיך את המימון. הרי אם יש משהו שמרגיז את האזרח הפשוט יותר מהמחשבה שכמה מאות ערבים בחיפה רואים הצגה המשבחת את רוצחו של חייל צה"ל, זו המחשבה שהוא משלם על כך.