string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

לא מפקירות אף אחת מאחור

המאבק בתעשיית המין חייב להתרחש בכל הזירות במקביל – המשפטית, הפוליטית והתודעתית. אין לנו את המותרות להפקיר אף פינה, כי למדנו על בשרנו: מה שמתחיל באלנבי 40 מסתיים בירקון 98

כל כך הרבה מילים נשפכו כבר על אלנבי 40, אבל אין סוף למה שעוד אפשר להוסיף. כל עוד המלל נמשך, כל עוד המערכות עובדות, הגלגלים של הראש, הפעימות של הלב, העצבים החשופים, כל עוד הכל דולק, בוער, עובד, אנחנו עושים שינוי אדיר. המאבק בתעשיית המין לא יוכרע אך ורק בזירה אחת, כי הוא מאבק של הרבה זירות.

הוא מאבק של הזירה המשפטית, כיוון שהמחוקק קבע שורת עבירות נלוות לזנות. לכן צריך כל הזמן לקחת אותו גם לשם, לאתגר את המערכת המשפטית בסוגיות שהיא עצמה הכתיבה. אם לא נספר לה, למערכת המשפט, שאיש לא מצליח לאכוף את חוקיה, איך היא תדע? נכון שהכלים שלה מוגבלים, נכון שהיא לעולם מאחרת ולכן לא תמיד רלוונטית להגנה הקונקרטית שאנחנו צריכות בזה הרגע, אבל מי מאיתנו מחזיקה בכלים בלתי מוגבלים? צריך להשתמש כל הזמן בסט הכלים המוגבל שלה של הזירה המשפטית, תוך כדי מאבק עקבי ועיקש על הזירות האחרות.

הוא המאבק בזירה הפוליטית, זו שנולדה על מנת שנריב על הפירורים של העוגה, זו שמכריחה אותנו להיאבק זו בזה על תשומת הלב, על התקציבים. כאילו שאנחנו באמת יכולות לבחור בין הבטחון הפיזי לבין הבטחון נפשי שלנו. כאילו שאנחנו יכולות להגיד מה חשוב לנו יותר, לאכול או שלא יאנסו אותנו? קורת גג או ללמוד באוניברסיטה?

כאילו שיש לנו באמת חופש בחירה מסל אפשרויות בלתי מוגבל וכל מה שבא לנו זה לספק שירותי מין בתשלום או תמורת משקה, לגבר אחרי גבר. או לחילופין, אם אנחנו ברות מזל, לבחור מאבק בוטיק ולשווק אותו יפה-יפה לועדות בכנסת, לתקשורת, לתורמים, לניירות העמדה.

לא, אין לנו יכולת כזאת וגם לא רצון.

המאבק הזה הוא המאבק לקבלת הגנה פוליטית, כלכלית וחברתית כוללת, ואנחנו לא מפקירות אף אחת מאחור. במילים יותר פשוטות: הזכות לקום בבוקר, לחיות במקום לשרוד, שייכת לכולנו, לא רק לברות מזל. לחיות חופשייה בארצי מאלימות מינית, פיזית, נפשית. לחיות חופשייה מצריכת מין. הסיבה לכך שאנחנו סובלות מהיעדר הגנה משפטית, פוליטית וחברתית היא לא המין הביולוגי שאיתו נולדנו, לא המגדר שלנו וגם לא נסיבות החיים שלנו, אלא העובדה שכוחות פוליטיים, כלכליים וחברתיים מארגנים הכל כך שנשים, צעירות, נערים ונערות נמצאות בתחתית הרשימה של הזכאים להגנה מהסוג הזה, זה הכל. עם זאת, זה שאנחנו סובלות מזה יותר לא אומר שכל הגברים מרוויחים מזה. להיפך: הרבה גברים סובלים כתוצאה מהמצב הזה גם.

עין ציבורית נוכחת, עיקשת ורואה, תדאג להזכיר שלמרות שיש ניצול, רוע, עצב, כאב וסבל בעוד מקומות בתל אביב ובעולם, אין הצדקה למה שקורה באלנבי 40. זה רק אומר שאחרי המקום הזה יש תור ארוך של מקומות שצריכים להיסגר. ממש כמו במדינות בהן נשים הן כוח פוליטי משמעותי, שלא מאיים על המדיניות של הממסד, אלא מכתיב אותה

האחים שלנו, האבות שלנו, החברים שלנו, בני הזוג שלנו, לא תמיד יוכלו להודות בזה. קשה להודות בזה. הלחצים שמופעלים עליהם גדולים כמעט כמו אלו שמופעלים עלינו. גם אם אנחנו יותר עמידות מהם, זה עדיין לא אומר שהמצב הזה טוב להם.

הזירה הנוספת, ואולי גם החשובה ביותר, היא הזירה של התודעה הציבורית. הכרעת הקרב בזירה הזו משפיעה באופן אוטומטי גם על המערכות האחרות. ראינו איך תשומת לב ציבורית עיקשת יכולה לחולל נס, כמו כשהדיון בבקשת הארכת צו הסגירה הזמני לדירה ברחוב הירקון 98 מתארך לשלוש שעות במקום רבע שעה, הפורמט הקבוע של המערכות העייפות ומדוללות התקציב. רבע שעה זה הזמן שהיה לוקח לדיון לולא העין הציבורית שעקבה ועדיין עוקבת אחר צוואתה של אשה צעירה שבחרה לסיים את חייה שם לבד, ברחוב הירקון 98, אחרי שנים של בדידות, כאב וסבל, נעדרת הגנה חברתית, משפטית או כלכלית.

נס כזה הוא גם גם הודעת הפרקליטות, ממש כמה שעות אחרי שאלפיים איש ואשה יצאו להפגין מול אלנבי 40, על החלטתה לפתוח בחקירה פלילית על מה שמתרחש במועדון זה, וידוע למערכות האמונות על בטחוננו כבר שנים רבות. סוף סוף נפתחת חקירה ויממה אחריה לא מאחר להגיע צו סגירה לשלושים יום.

עין ציבורית נוכחת, עיקשת ורואה, תדאג להזכיר שלמרות שיש ניצול, רוע, עצב, כאב וסבל בעוד מקומות בתל אביב ובעולם, אין הצדקה למה שקורה באלנבי 40. זה רק אומר שאחרי המקום הזה יש תור ארוך של מקומות שצריכים להיסגר. ממש כמו במדינות בהן נשים הן כוח פוליטי משמעותי, שלא מאיים על המדיניות של הממסד, אלא מכתיב אותה.

ההפגנה באלנבי 40. צילום: גיא בלטר
ההפגנה באלנבי 40. צילום: גיא בלטר

אנו זקוקות לשיח שנשאר עירני, מטיל ספק, לא מקבל כמובן מאליו אמירות ש"ככה זה מאז ומתמיד" או ש"זו תרבות הבילוי שלנו". בדיוק ההיפך: דרוש לנו שיח שמבקש לקחת אחריות ציבורית על מה שלא בסדר כאן ולתקן אותו בכל הכלים שעומדים לרשותנו – הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים, והתודעתיים - כאן ועכשיו.

אם תרצו או לא תרצו אתם ואתן חלק ממנו, חלק מהשיח הזה.

גם מי ששותק, שעומד בצד, שלא אומר כלום, הוא חלק ממנו. זהו החלק שנותן לגיטמציה חברתית לכל זה להתרחש. אם אתם לא רוצים להיות חלק ממנו אתם צריכים להגיד משהו. זה לא חייב להיות הדבר הכי חכם בעולם, או הכי מדויק, או הכי צודק, זה יכול להיות גם משהו עם סימן שאלה בסוף, משהו על הרגשות שלכם, משהו על כמה שהמצב הזה מבלבל גם אתכם. אם אתם לא אומרים כלום, כדאי שתזכרו שאתם כלי שרת בידי מי שיש לו אינטרס לשמר את המצב, בידי מי שמארגן את המצב הזה ומוכר לנו אותו ארוז יפה, פעם בצלופן של מועדוני חשפנות ובפעם באריזת סופר של אלנבי 40, איפה שהומצא הסלוגן האגדי "אין אסור יש יקר". בסוף הכל חוזר למיחזור בתחנה המרכזית של דרום תל אביב, עודפים, יד שנייה, פג תוקף, בלי שום אריזה. המחיר בהתאם.

אנחנו כבר יודעים איך זה נגמר. ראינו את זה בירקון 98 רק לפני חודשיים. תהיו אלו שרואים גם איך זה מתחיל. תגידו משהו, כל דבר. 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דנה עופר

    אין שום קשר בין אשה שבוחרת להכנס לסטואציה כזאת באופן "חברתי" (מעוות ככל שזה ישמע. וזה אכן מעוות) מרצונה ללא תשלום לבין זונה שנאלצת לקבל לקוחות על מנת להכניס ממון לשוביה. אלנבי 40 הוא אומנם תחתית החברה הישראלית, מקום שהפך את הריקנות ואיבוד צלם האדם לאומנות- אבל דברים שם נעשים מבחירה- ההשקעה במניעת מקרים כאלו בעתיד (הרחוק, הקרוב כבר אבוד) הינה דרך חינוך והקניית תחושת ערך עצמי לנשים הצעירות והאבודות האילו (גם לגברים, דרך אגב, הבהמיות שם חוצת מגדרים) לעומת בתי זונות שהטיפול בהם צריך להיות דרך דרישה בלתי מתפשרת מרשויות החוק והמשפט לאכוף חוקים קיים באופן החמור ביותר (איסור שידול, איסור סחר בבני אדם, ענישה על אלימות והענישה המירבית על סרסרות- יש כבר חקיקה ברורה מאוד בנושא שאינה נאכפת).
    צאו לאומללות מאלנבי 40 מהכוס ושמרו אנרגיה למאבק האמיתי. פיזור מאבקים מזיק למטרה ורק נותן כותרת לעוד רבעי פוליטקאיות בשנקל