string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

היו זמנים בפרדס כ"ץ: סרט על נוכחים ונעדרים

האם להתחיל לדבר על הנעדר – דודו של יוצר הסרט שנעלם מבית החולים בעודו תינוק, או דווקא על הנוכח – דמותו של הבמאי המשחקת תפקיד? האם בפנינו סרט דוקומנטרי או עלילתי? שלומי חתוכה על ״פרדס כ״ץ אהובתי״

לא ידעתי במה להתחיל בכתיבה על הסרט ״פרדס כ״ץ אהובתי״: האם בפנינו סרט נוסף על פרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן, או עוד סרט רפלקסיבי יוצא מן הכלל? האם להתחיל לדבר על הנעדר – דודו של יוצר הסרט שנעלם מבית החולים בעודו תינוק, או דווקא על הנוכח – דמותו של הבמאי המשחקת תפקיד בסרט? האם זהו סרט דוקומנטרי או סרט עלילתי?

ואכן קשה לתת תשובות לשאלות הללו משום שהבמאי, ערן ברק, מערבב בין היסודות ולא מוותר על אף אחד מהם. זהו גם סרט דוקומנטרי וגם סרט מבוים, גם סרט על הנוכחים וגם על הנעדר. גיבור הסרט הוא גם הדוד, שאיש אינו יודע היכן הוא, וגם הבמאי-אחיין ויחסיו עם המשפחה שאותה נטש מאחור בעצמו. רבע שעה מתחילת הסרט מתברר לצופים כי דודו של הבמאי, בנם של הסב והסבתא התוניסאים המופיעים בפריימים הראשונים, נעלם מבית החולים "מלב"ן" בשכונת פרדס כ"ץ בראשית שנות החמישים בעודו תינוק. לאמו נאמר שהוא חלה ומת מבלי שראתה את גופתו. ברבות הימים הבינו ההורים כי רומו.

הסרט ״פרדס כ״ץ אהובתי״ (שיוקרן הערב, 14.10, בערוץ יס דוקו) מצטרף לשורה של סרטים בנושא, אך בניגוד אליהם עוסק בפרשת החטיפה וההיעלמות הכאובה גם בהשאלה: הבמאי שם עצמו בנעלי הנעלם, וכמו בסיכום מכולת בסוף החודש, עורך חשבון נפש עם עצמו.

פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן התרחשה מקום המדינה במשך עשרים שנה, אך הגיעה לשיאה בשנות החמישים. במהלכה נחטפו אלפי ילדים ממשפחות מזרחיות, בעיקר תימניות אך גם מרוקאיות ותוניסאיות ועוד. לאמהות נמסר בבתי חולים כי ילדם מת – הן לא ראו גופה ולא ראו קבר ופשוט סולקו משם על ידי הצוותים הרפואיים. לעתים קרה הדבר עוד קודם לכן, בבתי התינוקות שהיו במעברות. אז נמסר להורים כי ילדם חלה והועבר לבית חולים. חלק מן הילדים נמצאו שנים רבות אחר כך בחיקן של משפחות אשכנזיות. חלקם בחו"ל. בצע כסף עמד מאחורי החטיפות אך אידיאולוגיה גזענית שירתה אותן. חלק מן האחיות שהעידו בוועדת החקירה הממלכתית הפלילו את עמיתיהן וחשפו גם את דעתן: "יותר טוב להם במשפחה אחרת", אמרה האחות סוניה מילשטיין.

ונדמה כי על המשפט הזה הופך ושוקד במאי הסרט בהפוך על הפוך ובאופן אירוני. הפוך על הפוך כי שכונת פרדס כ"ץ אכן ידועה כשכונה קשה שעלולה הייתה להוביל רבים לפשע ואכן הובילה. אלא שהיא נעשתה כזו בדיוק בגלל אותה אפליה ואותו דיכוי אשכנזיים, עד שהפכה לגטו ידוע לשמצה. דודיו של הבמאי, שנותרו בשכונה, התדרדרו לפשע, או במקרה הטוב: נותרו בשכונה ולא התדרדרו לפשע (הכוונה שהכול יחסי. אחד הדודים מעיד כי אינו מתרועע עם אחיו משום מעשיו הפליליים. "ואתה לא גנבת אף פעם?", שואל אותו הבמאי-אחיין. הלה משיב בתנועת ביטול: "רק מכוניות…" דוד אחר אינו מוצא זיווג – דרך אחרת להשתחרר מהגורל שנכפה עליו ומן השכונה שאין מעבר אל מחוץ לגבולותיה).

פרדסכ״ץ
נשדדו והופשטו מחלומותיהם, מכל סממן של הווייתם במרחב, וכמעט מכל יכולת להביאה לידי ביטוי (צילום מתוך הסרט ״פרדס כ״ץ אהובתי״)

למעשה, החטיפה של הדוד הבכור הייתה כמעט האפשרות היחידה לצאת משם, אבל לא רק, גם האחיין עצמו הצליח לברוח מן השכונה, והנה כעת הוא שב, אם כעצמו, אם כרוח רפאים של דודו, מצויד במצלמה יקרה ומתחשבן עם עצמו, עם דודו, עם האשכנזים – נוכחים-נעדרים מטעם עצמם, אלי הגורל, שאינם מוזכרים כמעט בשמם, אך אחראים במידה רבה לגורלם של האחים וההורים. הסב והסבתא, שהגיעו ממסורת מפוארת (בית הכנסת שהסב עמל עליו כבבת עינו הוא המטאפורה היפה לכך), שוכנו בגטו, נשדדו והופשטו מחלומותיהם, מכל סממן של הווייתם במרחב, וכמעט מכל יכולת להביאה לידי ביטוי. וכאילו זה לא מספיק, נחטף מהם בנם הבכור, כאילו רצו לומר, לקחנו לכם הכול ואם לא הבנתם לקחנו לכם ילד, עכשיו בטוח תבינו.

גם דודו של במאי הסרט, שזה עתה השתחרר מבית הסוהר, הוא דוגמה לאופן בו הנעדרים והנוכחים קשורים אחד בשני. חלומו כנער לנגן בחצוצרה הביא אותו לגנוב אחת כשראה אותה מנצנצת בחלון ראווה. הוא לא עמד בפיתוי אך נתפס וזכה לתיק הפלילי הראשון שלו, באיזו עוד דרך יכול היה להשיג אחת ולממש את חלומו? אפילו החלום עצמו הוביל אותו אל מסלול של עבריינות (בהמשך הוא גם מתוודה כי נישואיו לאישה אשכנזייה נעשו מתוך ניסיון להרגיש שייכות ולהוכיח משהו לעצמו ולאחרים). אך הנה, בניגוד לדודו שחשק בחצוצרה ולא יכול היה לתאר לעצמו אפשרות אחרת להשיג את מושא תשוקתו ולממש את חלומו, מגיע במאי הסרט לשכונה מצויד במצלמה חדשה ויקרה שזה עתה רכש ומסתובב אתה בכל השכונה, לא משהו שיכול היה לעשות אם היה נשאר בה מלכתחילה.

ובכן, האם עשה נכון כשעזב את השכונה? האם כך נתן לעצמו בעצם את הסיכוי היחיד להצליח בחיים?

יותר משהסרט הוא ניסיון אמיתי להתחקות אחרי הפרשה ואחרי עקבותיו של הדוד, הוא ניסיון לדון בגורל: האם באמת היה עליו, הוא עצמו, להישאר בשכונה או לצאת ממנה? האם הוא שונה מהדוד, האם הוא אשם בכך שעזב אותה? וכמו פושע החוזר לזירת הפשע, חוזר הבמאי אל השכונה ואל המשפחה עד שכבר לא ברור אם הוא מחפש את דודו באמת או שמא מסתבך ומחפש לעצמו צרות, כאילו גזר עליו בעצמו את העונש

דודיו של הבמאי משכנעים אותנו, לכאורה, שכן. רק לכאורה – וזה לא פשוט לכתוב. יותר משהסרט הוא ניסיון אמיתי להתחקות אחרי הפרשה ואחרי עקבותיו של הדוד, הוא ניסיון לדון בגורל: האם באמת היה עליו, הוא עצמו, להישאר בשכונה או לצאת ממנה? האם הוא שונה מהדוד, האם הוא אשם בכך שעזב אותה? הרי דודיו מצאו עצמם סובבים במעגלים מבלי יכולת להיחלץ מהם: אחד מהם יוצא ונכנס מבתי סוהר, אחד סובב עם סוס ועגלה בשכונה מתפלל ומחפש לעצמו כלה, והשלישי יוצא מבית הוריו וחוזר לשם שוב ושוב. אך מה עם הדוד האבוד? ניתן להניח כי הצליח בחייו והותיר מאחוריו את השכונה והמשפחה. נדמה שכך מרגיש גם הבמאי, אבל מתחושות האשמה על כך כבר קשה להשתחרר, כמו גם מאלה שנותרו מאחור. וכמו פושע החוזר לזירת הפשע, חוזר הבמאי אל השכונה ואל המשפחה עד שכבר לא ברור אם הוא מחפש את דודו באמת או שמא מסתבך ומחפש לעצמו צרות, כאילו גזר עליו בעצמו את העונש.

הצילומים בסרט הם נהדרים. הם מעבירים לרוב תחושה של קיפאון, של שכונה שדבר לא זז בה, מלבד אלה שמצליחים להימלט ממנה. תחושה של קיפאון גם במצב הנפשי מלא הקונפליקטים של יוצר הסרט עצמו, מעין שובו של המודחק מצד אחד וחוסר יכולת להשתחרר מהטראומה מצד שני. דמותו של הבמאי בסרט הזכירה לי את דמותו של איליה סולימאן בסרטיו. אמנם הוא אינו שותק תמיד כמוהו, אך לעתים רבות הוא יושב דומם, נע ונד בין שכונות ילדותו ומנסה לפענח את המראות והזיכרונות. דמותו היא ציר מרכזי בעלילה, לעתים בלי לומר מלה. לא פעם הוא יושב ואוכל ממטעמי הסבתא המסורתיים, בוחן את הטעמים שהפסיד, מסתובב בשכונה כולה, עובר על מראות שנותרו מאחור, בלי יכולת אמיתית לשלוט במתרחש ובמה שהתרחש. נזכרתי גם בסרט הנפלא ״היו זמנים באמריקה״, של סרג'יו ליאונה: אחרי שנים רבות בנכר, אחרי שהצליח להיחלץ מהשכונה הקשה בברוקלין, חוזר הגיבור – בגילומו של רוברט דה נירו – אל השכונה.

עשה טוב כשעזב? כנראה שכן. היה לזה מחיר? בוודאי. מה לעשות, השכונה היא רחם אם – שניהם יעטפו אותך כל החיים, אם תרצה בכך או לא…

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שלומית אלקריף

    נשמע מעניין מאוד, רק בחייאת, אם כבר, למה לא לציין איפה הוא ישודר . איפה הוא ישודר הערב ומתי?

    1. תמי ריקליס

      אבל כתוב בגוף הטקסט! (יס דוקו)