• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

הכחשת הכיבוש ואוורור הרגשות: כך מתמודד משרד החינוך עם ״גל הטרור״

כל שיש למשרד החינוך להציע לתלמידים בעת המתוחה הזו, הוא העדר כל התייחסות להיסטוריה והתמקדות ברגשותיו של היחיד ובקלישאות חלולות. אין זה אלא המשך טבעי להכחשת הכיבוש המתמשכת של מערכת החינוך בישראל, שלמעשה רווייה בפוליטיקה
אבנר בן-עמוסאבנר בן-עמוס

מרצה להיסטוריה של החינוך באוניברסיטת תל אביב וחבר מזכירות פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, חבר בוועד המנהל של אמנסטי-ישראל

בעוד ששר החינוך, נפתלי בנט, מסתובב בימים אלה כשהוא חוגר אקדח, נכון להרוג את הסכינאי המזדמן כאילו לא היו מאבטחים בעולם, מכין משרדו את התלמידים להתמודד עם "גל הטרור" הנוכחי באופן תמוה לא פחות. המשרד פרסם לאחרונה מספר מסמכים שנכתבו על ידי גורמים שונים, ביניהם המטה לחינוך אזרחי, מינהל חברה ונוער, המינהל לחינוך התיישבותי, השרות הפסיכולוגי-ייעוצי ומנכ״לית המשרד, שאמורים להסביר למנהלים ולמורים כיצד לסייע לתלמידים במצב המתוח העכשווי. המכנה המשותף של המסמכים הללו הוא העדר כל התייחסות להקשר הרחב, ההיסטורי, שיכול להסביר את אירועי הדמים האחרונים.

הכותרת של אחד המסמכים, "קברניטים בים סוער – שיח בזמן משבר", אשר מתייחסת למנהלים כאל רבי חובלים הצריכים לנווט את ספינת החינוך במים הסוערים, מתכתבת היטב עם התיאור הרווח בתקשורת של סדרת האירועים האחרונים כ"גל טרור". על פי התיאור הזה, מעשי הדקירה והירי שמבוצעים על ידי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים ובתחומי הקו הירוק הם סוג של תופעת טבע ימית, מין סערת טייפון או גל צונאמי, שהגיחו לפתע מן השמים הכחולים ומאיימים להטביע את הנוסעים התמימים המשתזפים על הסיפון. קרוב לחמישים שנה נתונה האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים לדיכוי מתמשך, שכולל בין השאר הרג בידי חיילים ומתנחלים, הפקעת קרקעות, שלילת זכויות אדם אלמנטריות והשפלה יומיומית, ועדיין משרד החינוך מתעקש שלא לראות את הקשר בין האלימות של הכיבוש ובין התגובות האלימות של קורבנותיו.

מגדילה לעשות מנכ״לית המשרד, מיכל כהן, שכותבת באיגרתה "לדאבון לבנו, אנו מתעוררים בכל יום לעוד יום של טרור". רק התעלמות מן ההקשר הרחב של מעשי מדינת ישראל בשטחים יכולה ליצור את התמונה המעמתת בין שנת הלילה המתוקה והפאסיבית (שלנו) ובין אור היום המביא עמו אלימות שרירותית כביכול (שלהם).   

גם הפתרון למצוקה שמרגישים התלמידים – "לאוורר את הרגשות" – מעיד על הבריחה של המשרד מן המציאות הבלתי נוחה. במסמך שפרסם השירות הפסיכולוגי-ייעוצי מוצע לנהל רב-שיח רגשי ולהציג לתלמידים שורה של שאלות כגון: "איפה 'תפסה' אתכם הידיעה? מה חשבתם כששמעתם על אירועי הטרור? מה הרגשתם כששמעתם עליהם? אילו תחושות או תגובות אתם חווים מאז ששמעתם על האירועים?". ההתמקדות ברגשות ובתחושות בלבד מאפשרת לאנשי החינוך להישאר בתחום הצר והמצומצם של היחיד ונקודת מבטו, ולא להסתכן ולחרוג חלילה לתחום המסוכן של החברתי והפוליטי.

ספרי הלימוד בהיסטוריה מציינים אמנם את מלחמת ששת הימים ותוצאותיה המיידיות, אולם שתיקה רועמת שוררת לגבי כל מה שהתרחש מאז בשטחים הכבושים. אפילו תוכניות של החינוך הבלתי-פורמלי העוסקות בשטחים מרבות לעסוק ב"שורשים" התנ״כיים העמוקים של עם ישראל ביהודה ושומרון ומתעלמות מן האוכלוסייה השוכנת שם כעת

גם כאשר מסתמנת חריגה שכזו, היא נותרת בצורה של קלישאה חלולה. אמירה כגון "פעולות טרור הן פעולות אכזריות, לא חוקיות, לא אנושיות וממשלת ישראל, הצבא והמשטרה פועלים כל הזמן, ימים כלילות למנוע פעולות אלה" מתעלמת מן הסיבות שהולידו את הטרור, והגדרת אחת ממטרות השיחה בכיתה כ"תחילת מתן מסרים של תקווה וציפייה לפתרון הסכסוך" אינה יותר מאשר אחיזת עיניים, בהינתן תפקידה המרכזי של מדינת ישראל בהעמקת הסכסוך.

התגובות הללו של משרד החינוך מבליטות שתי תופעות ארוכות טווח שלכאורה אין קשר ביניהן: הכחשת הכיבוש והפסיכולוגיזציה של מערכת החינוך. למרות שמדובר במצב ששורשיו מצויים באירוע שהתרחש לפני 48 שנים, ולכן שייך כבר לתחום ההיסטוריה, הכיבוש הוא הנוכח הנפקד החשוב ביותר במערכת החינוך הישראלית. ספרי הלימוד בהיסטוריה מציינים, אמנם, את מלחמת ששת הימים ותוצאותיה המיידיות, אולם שתיקה רועמת שוררת לגבי כל מה שהתרחש מאז בשטחים הכבושים. כך גם המצב בלימודי האזרחות, שמיטיבים לדבר על ה"שסעים" השונים המפלגים את החברה הישראלית – כולל השסע היהודי/ערבי – אך שוכחים, משום מה, את השסע הגדול מכולם, בין אזרחי המדינה השותפים בריבונות ובין הפלסטינים הנתונים תחת משטר צבאי.

לא לחינם ניסתה יולי תמיר, בהיותה שרת החינוך, להחזיר את הקו הירוק למפות ספרי הלימוד, אולם כישלונה רק העיד על עצמת הכוחות המכחישים. אפילו בתוכניות של החינוך הבלתי-פורמלי העוסקות בשטחים, כגון "ההר כערש האומה", מרבים לעסוק ב"שורשים" התנ״כיים העמוקים של עם ישראל ביהודה ושומרון ומתעלמים מן האוכלוסייה השוכנת שם בהווה.

מגדילה לעשות מנכ״לית המשרד, מיכל כהן, שכותבת באיגרתה "לדאבון לבנו, אנו מתעוררים בכל יום לעוד יום של טרור" (צילום מעמוד הפייסבוק של בנט)
מגדילה לעשות מנכ״לית המשרד, מיכל כהן, שכותבת באיגרתה "לדאבון לבנו, אנו מתעוררים בכל יום לעוד יום של טרור" (צילום מעמוד הפייסבוק של בנט)

לכך יש להוסיף את המפנה הפסיכולוגי שהתחולל במערכת החינוך במהלך שנות התשעים, ואשר היווה חלק מתהליך ההפרטה הניאו-ליברלי שעבר על מדינת ישראל. כפי שטען הסוציולוג ניסים מזרחי במאמר שפורסם בכתב העת אלפיים (גליון מס' 34 בנושא חינוך, 2009), עלייתן של פרקטיקות פדגוגיות הניזונות מההיגיון הפסיכולוגי מאפשרת מאז להתמקד ביחיד, על כישוריו, צרכיו והישגיו. פרקטיקות אלה מובילות להתעלמות מההקשרים האתניים או המעמדיים בהם גדל והתחנך אותו יחיד, ותולות בו – ורק בו –  את סוד כישלונו או הצלחתו. ההמשך ה"טבעי" של הנטייה הזו הוא לטפל ב"טראומות" של התלמידים מבלי לשאול מדוע הן התרחשו, כפי שנעשה במקרה של ילדי מפוני גוש קטיף, שהיו משוכנעים כי הם עברו אירוע המזכיר שואה שנייה. 

אחד המסמכים האחרונים שפירסם המשרד עקב ״גל הטרור״, מבטא את החשש של אלה המנהלים את הדיון בכיתה "שמא ניפול בלשוננו ונתבטא התבטאות פוליטית". התחום הפוליטי נחשב לטאבו עבור כלל המורים, אך הוא הפך לכזה רק משום שמנהיגי המשרד, ובראשם השר, נטלו לעצמם את המונופולין על האמירות הפוליטיות

האופן בו מצדיק משרד החינוך את הפניית העורף להקשר הרחב הוא הצורך להימנע מלעסוק בפוליטיקה. את הפחד מן הפוליטיקה אפשר לאתר גם במסמכים השונים שפרסם המשרד בעקבות "גל הטרור". כך, למשל, מזכיר אחד המסמכים את החשש של אלה המנהלים את הדיון בכיתה "שמא ניפול בלשוננו ונתבטא התבטאות פוליטית". כמו כן, אין זה מקרה שבשולי אותו מסמך נמצאת הפנייה לחוזר מנכ"ל משרד החינוך בנוגע ל"הנחיות כלליות לגבי סייגים לפעילות פוליטית-מפלגתית של עובדי הוראה". התחום הפוליטי נחשב לטאבו עבור כלל המורים, אך הוא הפך לכזה רק משום שמנהיגי המשרד, ובראשם השר, נטלו לעצמם את המונופולין על האמירות הפוליטיות.

הכחשת הכיבוש מכאן, וההצטמצמות בדלת האמות של הרגשות מכאן, הן רק שתי דוגמאות לאופן שבו תוכניות הלימוד, ספרי הלימוד, והחינוך הבלתי פורמלי רוויים בפוליטיקה.  כאשר נפתלי בנט חוזר וטוען כי "עם לא יכול להיות כובש בארצו" הוא מבטא, בעצם, את המדיניות הבסיסית של משרדו. האם יש משהו יותר פוליטי מזה?

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    עדיף לומר לתלמידים את האמת, שהערבים שולחים את ילדיהם- מגיל 13 ומעלה- לדקור יהודים בתואנות שוא של סכנה לאל-אקצא? איך בכלל תיראה מדינה שהמאבק שלה לשחרור לאומי מורכב מנערים שדוקרים נערים?

    1. עמית

      הנה עוד ליכודניק שלא למד היסטוריה ובטוח שהכול התחיל במחבל בן 13…

  2. ד"ר ראובן גרבר

    מאמר נכון. החינוך כיום הוא אידיאולוגיה חד צדדית. המפמ"ר לאזרחות הועף. ספר היסטוריה שנכתב בנרטיב הכפול – לא אושר. גם חלק ניכר מהציבור זועקים כל הזמן: הם , הם , הם.
    מבחינת דיבור פוליטי, כמי שהיה אחראי על חינוך לדמוקרטיה ודו-קיום, המדיניות היתה, ואני מקווה שנשארה, כי מותר למורה לדבר פוליטיקה, בתנאי שיתן מקום לדעות שונות משלו. מורה, כדוגמא חינוכית, אינו נטול עמדות מחד, אך לא קיצוני ומתלהם מאידך. שיח החידוד בין העמדות השונות – הוא הגישה החינוכית הראוייה.

  3. עמית

    יש להדגיש כי כל התחום בהיסטוריה של שנות ה-20 וה-30 בא"י, שבהן התעצם הסכסוך הלאומי, יחד עם בניית החברה הישראלית-יהודית, לא נלמדים כלל. הם נלמדו בעבר והוצאו מתכנית הלימודים לטובת תולדות הבית השני. במצב כזה לתלמידים אין מושג שלסכסוך יש היסטוריה. הם בטוחים שהוא החל עם גל הסכינאות האחרון או עם גל הקסאמים האחרון. ומבחינתם התנהגותם של הפלסטינים היא אנטישמיות לשמה – שנאת היהודים על בסיס דתי.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    תיכף לאחר מלחמת 6.67 מחק שר החינוך דאז יגאל אלון את הקו הירוק ממפות בתי הספר. זה לא הימין זה,,השמאל כביכול׳׳.

  5. אמיר חבקין

    מסכים ומוסיף: תנועת המורים, פורום המורות/ים הירושלמי וגופים נוספים ממשיכים בכתיבה ובליקוט של תכניות אחרות,תכניות התובעות פעולה ושינוי. הרבה מזה חומק מתחת לראדר הציבורי – בגלל אטימות, בגלל השתקה, בגלל חשש.