• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

לסבית קטלנית: קולנוע שנותן מקום לכולנו

הקולנוע הלסבי מתמודד עם היסטוריה ארוכה של במאים גברים, ייצוגים עגמומיים ודמויות שבעיקר נכנסות לדכאון ומתות. פסטיבל ״לסבית קטלנית״ שיתקיים בת״א בשבת הקרובה מבקש לתת מקום לקולנוע לסבי ישראלי שמקדם עשייה נשית ומספר סיפורים שאי אפשר לראות בשום מקום אחר
ליאור אלפנטליאור אלפנט

מנהלת אמנותית של פסטיבל "לסבית קטלנית", ממקימות אתר "המבקרות" לביקורת קולנוע פמיניסטית, ופעילה בפורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה

הקולנוע וההגדרה של הזהות המינית הלסבית כ"לסבית" במובן שאנחנו מכירות קיימים בערך אותו מספר שנים. רק בסוף המאה ה-19 המילה "לסבית" קיבלה את המשמעות שאנחנו מכירות, ואדיסון המציא את הראינוע. ובכל זאת – הם לא התפתחו יחד. כולנו יודעות שהקולנוע הוא מדיום של ייצוג – מה שאנחנו רואות על המסך מייצג בפנינו את המציאות, או למעשה את השקפת היוצרים על המציאות. עם ההשקפה הזו אנחנו אמורות להזדהות, להתרגש, לכעוס, לבכות. הייצוג הקולנועי, כמו כל ייצוג אחר, עוזר לי לבנות את עצמי, לזהות בי דברים חדשים או ישנים, להבין את עצמי טוב יותר, להכיר את העולם בו אני נמצאת. לכן חשוב לראות על המסך כמה שיותר ייצוגים לכמה שיותר מגזרים ותופעות: גברים, נשים, כל סוגי המגזרים, כל סוגי הגזעים, כל הרצף של הזהות המינית וכן הלאה.

אלא שהקולנוע הוא מדיום גברי בעיקרו. הרוב המוחלט של הפועלים בו, על המסך כמו גם מאחורי המצלמה, הם גברים. הם נותנים את הכסף, הם שולטים לחלוטין בתעשייה. ולתעשייה שמונעת על ידי גברים אין כמעט אינטרס לייצג סיפורים אחרים, לכן היא משקפת בעיקר את עצמה. השיקוף העצמי הזה מוביל בסופו של דבר לתת-ייצוג של נשים ככלל, ולחוסר ייצוג של מיעוטים נשיים בפרט – לסביות, בי-סקסואליות, קוויריות ואחרות (אחרות בכל המובנים). ובכל זאת, למרות חוסר הייצוג, התפתח ז'אנר שאנחנו מכנות "קולנוע לסבי".

מהו הז'אנר הזה? האם זה בכלל ז'אנר, כמו קומדיה או דרמה? לא בטוח, היות ולסביות – שהן אמנם דרמטיות ביותר – יכולות להתקיים בכל התסריטים האלו. האם זאת מדינה, כמו קולנוע גרמני או קולנוע ישראלי? גם לא מדויק, כי הן לא נותנות כספים לקולנוע והן קיימות בכל מקום (הצילו!). אז איך אפשר להגדיר קולנוע כזה? למה בכלל צריך להגדיר קולנוע כזה?

בעיני, קולנוע לסבי הוא קולנוע שעוסק בצורה כלשהי בחוויות של לסביות כלסביות, שעוסק בסיפור החיים שלנו באיזושהי צורה, שנעשה על ידי לסביות ובעיקר – שאני יכולה להזדהות איתו כלסבית, ולא רק כאישה, כנערה, כאמא, או ככל מורכבות זהותית אחרת שאני נושאת. חשוב לי להגדיר סוג כזה של קולנוע כי הייצוג הקולנועי, כמו ייצוגים אחרים, עוזר לי לבנות את הזהות שלי. היום, בגיל 34, אני כבר פחות זקוקה לזה כיוון שאני בוגרת יותר ובטוחה יותר בעצמי, אבל בגיל 16 לא הייתי כזו. ידעתי מה זה לסביות, אבל לא ידעתי מה זה ממש אומר. וכשחיפשתי ב״האוזן השלישית״ בכל מיני מדפים סרטים שיעזרו לי להבין מה קורה לי, שמחתי שיש מדף כזה שנקרא "גאווה", בו אני יכולה למצוא חוויות להזדהות איתן. אנחנו צריכות את ההגדרות האלו כדי לבנות את עצמנו, וכדי שאחר כך, אם נרצה, נוכל לצאת מהן ולחשוב על צורות והגדרות חדשות. אבל אני לא יכולה לדרוש ייצוגים של משהו שאין לו הגדרה, במיוחד כשההגדרה הזו, לפעמים, לא כל כך ברורה לי.

מהסרט הראשון שנעשה ב-1931 בגרמניה, "נערות במדים", הקולנוע הלסבי עבר הרבה, אבל לא המון. שלושים שנה של שקט חולפות עד "שעת הילדים" של וויליאם וויילר, עיבוד שלו למחזה המפורסם בו שירלי מקליין לא אומרת את מילת ה-ל׳, אבל כולנו יודעות שהיא מאוהבת קשות באודרי הפבורן, ואיך אפשר להאשים אותה?

שנות השישים והשבעים מביאות עמן את פריחת הסקספלויטשן, סרטים עם נשים ששוכבות עם נשים אחרות בבתי כלא, במנזרים, בטירות. הסרט הכי מפורסם וגם הכי טוב בעיני מכל זה הוא "ומפירוס לסבוס" של ג'ס פרנקו מ-1971, אבל אלו לא היו לסביות שיכולתי להזדהות איתן, ואני לא בטוחה עד כמה בכלל אפשר, כי זו לא היתה המטרה. בתחילת שנות התשעים מתחילה עלייה של ייצוגים לסביים בקולנוע שנעשה בעיקר על ידי גברים. כבר לא מדובר בסרט בעשור, אלא בגל של ייצוגים, החל מ"גו פיש" ב-1994, דרך "יצורים שמימיים" ו"קשורות", ועד "פאקינג אמאל", ב-1999. בשנות האלפיים כבר יש תמונה רחבה יותר של קולנוע לסבי, גם כזה שנעשה על ידי לסביות, שמתחיל ב-1999 עם "יחידה במינה" וממשיך עם "משולש מצולם", "אבודות והוזות", ו"חבצלות המים".

ועדיין, רוב הקולנוע הלסבי נעשה על ידי גברים, ומכיל ייצוגים של לסביות שעם חלקן הייתי מעדיפה שלא להזדהות, ויותר מזה – מייצר תמונה די אומללה של לסביות בעולם. פעם, אם היית דמות לסבית בסרט, מצבך היה בכי רע. אם לא היית נרצחת, סביר שהיית מתאבדת ("אבודות והוזות"), או לפחות, היו לך מספיק סיבות להתאבד, כי בטח היית פושעת ("נשיקת הפרפר", "יצורים שמימיים"), או שהיית עושה מלא סמים ("משולש מצולם"). ואם לא היה קורה לך דבר מכל אלה, יכול להיות שהגרוע מכל היה מחכה לך – היית הופכת לסטרייטית (“אבודות והוזות“, "לנשק את ג'סיקה שטיין"). או שאולי הבמאית שלך היתה מגיעה למסקנה שהגיע הזמן לעשות סרט לסביות רציני, ממש כמו דרמה רגילה, רק שבמקרה הן לסביות, ותראו איך הכל בסדר איתן ("אם הקירות יכלו לדבר 2", "גו פיש").

הקולנוע הישראלי צעיר יותר מהקולנוע העולמי, מן הסתם, וגם מתקדם לאט יותר. הסרט הראשון שמציג בכלל משהו שיכול להתקרב ללסבי  הוא "רגעים" של מיכל בת אדם מ-1979, ואחריו חולפות כמעט עשרים שנה עד שנראה עוד משהו קרוב לזה, כש"הדברים שמאחורי השמש" יוצא ב-2006. בשנים האחרונות כבר יש עלייה משמעותית ביצירה הנשית שמציגה לסביות, ולא רק בסרטים של גברים, עם "ג'ו+בל" של רוני קידר, "אליס" של דנה גולדברג, ו"ברש" החדש של מיכל ויניק. הקולנוע הישראלי תמיד דידה מאחורי הקולנוע העולמי, אבל כמוהו, גם פה יש התפתחות. הייצוגים הלסביים שהיינו רואות בסרטים הישראלים לא היו שונים מהותית מהייצוגים העולמיים, וגם פה מצבן של הלסביות לא היה משהו.

ועדיין רוב הקולנוע הלסבי נעשה על ידי גברים, ומכיל ייצוגים של לסביות שעם חלקן הייתי מעדיפה שלא להזדהות, ויותר מזה – מייצר תמונה די אומללה של לסביות בעולם. פעם, אם היית דמות לסבית בסרט, מצבך היה בכי רע. אם לא היית נרצחת, סביר שהיית מתאבדת, או לפחות היו לך מספיק סיבות להתאבד, כי בטח היית פושעת, או שהיית עושה מלא סמים. ואם לא היה קורה לך דבר מכל אלה, יכול להיות שהגרוע מכל היה מחכה לך – היית הופכת לסטרייטית

בעולם הטרונורמטיבי קולנוע של נשים הוא מעשה חתרני, גם אם לא מדובר בכזה שעוסק בזהות מינית אחרת. כשמדברות על קולנוע של נשים צריך להבין שעשייה קולנועית של נשים היא אקט של התנגדות. זה אקט של התנגדות כי מדובר בתעשייה גברית בעיקרה, גם על המסך וגם מאחוריו. כי מי שנותנים לך את הכסף הם לרוב גברים, מי שבוחרים את התסריטים שלך הם לרוב גברים, ומי שנמצא על הסט שלך, הם גברים. זה אקט של התנגדות כי עצם הרעיון של אישה במאית אינו נתפס. כל זאת נכון אף יותר כאשר מדובר בעשייה של נשים, או גברים, שעוסקת בזהות מינית לא הטרונורמטיבית. החתרנות מגיעה מעצם הסיפור המעביר מסרים, סיפורים וייצוגים של אלו שאינן נמצאות בהגמוניה, ואינן מקבלות את מקומן ההוגן בתרבות השלטת. כל ייצוג כזה, במיוחד כאשר הוא חיובי, מהווה חתירה תחת ההגמוניה, ויוצא נגד המציאות החברתית שבה אנו נמצאות.

קולנוע קצר מכיל גם הוא פוטנציאל חתרני. הוא שובר את חוקי הקולנוע, הוא נמצא בשולי העשייה, הוא מאפשר הסתכלות אחרת על העולם שלנו ובעיקר – הוא פלטפורמה נהדרת למיעוטים מכל סוג שהוא. הוא דורש (לרוב) פחות תקציבים, אם עושות אותו במסגרת לימודית אפשרי לרוב לקבל ממנה תמיכה, הוא מאפשר לנו חופש אמנותי מאחר והוא לא נמדד באותם קריטריונים כמו סרט ארוך, וצורת העשייה שלו פשוט יותר נגישה לנו מאשר זו של סרטים באורך מלא. מכיוון שכך, אנחנו יכולות ליצור יותר סרטים קצרים שעוסקים בחוויה הלסבית שלנו, בעיקר כאשר מדובר בעשייה עצמאית בעלת תקציבים קטנים יותר, או בעשייה סטודנטיאלית לה כר תמיכה רחב יותר.

עד לפני מספר שנים לא היה מקום בישראל שיוחד לקולנוע קצר של נשים מהקהילה הלהט״בקית (ואותיות נוספות). סרטים קצרים ישראלים מצאו את עצמם בפסטיבלי סטודנטים, במקומות כמו פסטיבל ירושלים ופסטיבך חיפה בתחרויות המוגדרות לסרט קצר, שלא הציגו מגוון רחב במיוחד של קולנוע להטב״קי. רק עם פתיחתו של פסטיבל הקולנוע הגאה נמצאה במה להציג את הסרטים המיוחדים לנו. בשנת 2008 הקמנו את פסטיבל "לסבית קטלנית", שנועד להוות במה לסרטים של לסביות, על לסביות, עם לסביות ובשביל לסביות – קולנוע ישראלי בלבד, רק בשבילנו, שמקדם את העשייה הנשית והלסבית, ונותן מקום לכולנו, פעם בשנה, להתרגש ביחד מהסיפורים שלנו, סיפורים אותם, רוב הזמן, לא נראה בשום מקום אחר.

"לסבית קטלנית" נוצר על מנת להיטמע בנוף הקולנועי ולהיעלם, אך לא כך היה. לצערי עדיין אי אפשר ללכת לקולנוע ולצפות בקולנוע לסבי כמו שאני צופה בקומדיה רומנטית, והחוויות שלי עדיין לא נמצאות על המסך, בטח לא המסך של הקולנוע המיינסטרימי. השנה יוקרנו בפסטיבל שני סרטים באורך מלא. "ברש", סרט הביכורים של הבמאית והתסריטאית מיכל ויניק, הוצג בבכורה עולמית בפסטיבל סאן-סבסטיאן והוקרן גם בפסטיבל חיפה, בו קטף שלושה פרסים – תסריט, שחקן ושחקנית, ומאז הוקרן בפסטיבלים רבים בינלאומיים אחרים. הסרט מספר את סיפור התאהבותה של נערה בתיכון באחרת, בזמן שמשפחתה של הראשונה כמעט ומתפרקת. בנוסף לו, יוקרן הסרט התיעודי "בוי", של הבמאית אן-מארי בורסבום, המספר את סיפורו של ניצן, העובר במהלך הסרט תהליך לשינוי מין.

מלבד שני הסרטים הללו, בפסטיבל יוקרנו בו הסרטים הקצרים הבאים: "דג במים" של ורוניקה ניקול טטלבאום (זוכת המענק של לסבית קטלנית לשנת 2013), "לילה אחרון" של כרם בלומברג, "תעשי בכאילו" של צורית הר-ציון, ו"מי שטוב לו" של גפן גנני ומורן רוזנבלט. ארבעה סרטים קצרים ושני סרטים באורך מלא, כולם משקפים מגוון של חוויות זהות לסביות, ביסקסואליות, קוויריות וטרנסיות – מגוון רחב ביותר של סרטים המוקרנים יחד, ונותנים תמונה רחבה ביותר של הזהות שלנו, מורכבת ככל שתהיה.

פסטיבל לסבית קטלנית, יום שבת, 7 בנובמבר
סינמטק תל-אביב
מחיר כרטיס: 55 ₪
כרטיסים ניתן לרכוש דרך אתר 
לסבית קטלנית, אתר אטרף או בטלפון: 054-9732223

ניתן לראות את תכנית הפסטיבל המלאה כאן

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.