• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

לעשות תיקון לכל השתיקות

סביב יום הזכרון הטרנסי, שצוין בשבוע שעבר, דובר רבות על התאבדותה של מאי פלג, פעילה בקהילה. אלא שהיום הזה, במידה מסוימת, משתף פעולה עם הפוליטיקה של המוות שרודפת את חייהם של אנשים שונים מגדרית. צריך להתעמת בכנות ובאומץ עם כך שיש מי שנידונים לחיים ראויים, בזמן שאחרים מתקיימים באזור הדמדומים

לא הייתי חבר קרוב של מאי פלג, ששמה קץ לחייה בשבוע שעבר. הכרתי והערצתי אותה מהימים שלה כיו"ר הבית הפתוח. לפני כמה שנים היא פנתה אלי, כשהיא רק חששה שלא יתנו לה לראות את הילדים שלה יותר. אז עוד לא הייתה לי את כל התמונה, אבל מהמעט שהיא סיפרה לי אני זוכר שחשבתי שאין לה סיכוי. לא כי אני מבין גדול בדיני משפחה, אבל בדיני טרנסים/ות אני קצת מבין, והייתי סקפטי בנוגע לאפשרות שבית משפט בישראל יקשיב לאקטיביסטית טרנסית, שחיה בקומונה קווירית, שמצבה הכלכלי לא יציב.

די מהר זה הפך לפחות רלוונטי, כי הנסיבות בחייה של מאי השתנו. אחר כך היא כבר לא פנתה אלי וגם אני לא אליה. ראיתי כמו כולן דרך הפייסבוק איך, מקרן אור בקהילה, היא נדחקת לאזור הדמדומים החברתי שבין אלו המועדים לחיים ואלו המועדים למוות. תמכתי מרחוק כשניסתה להקים מאבק ציבורי שבו, להגדרתה, נלחמה על החיים שלה, אבל בלב חשבתי שהדרישות שלה מבולגנות ואישיות מדי ושאף אחד בעמדת כוח לא ייקח אותן ברצינות. ברגע ששמעתי שהיא מתה חשבתי על הפעם הזאת שבאה אלי ועל המאבק שלה, על איך לא האמנתי שאפשר, ולכן למרות שהייתי מוכן לעשות כל מה שהיה צריך לעשות אם כך היתה מבקשת ממני, בעצם העדפתי לשתוק. על השתיקה הזאת חשוב לי לדבר עכשיו.

אנחנו לא חיים בחברה שמעריכה שונות. אנחנו מסמנים מי שאנחנו מבינים בתור שונה כמי ששווה פחות וזה עניין די רציני בחברה בה הערך שלך קובע פחות או יותר את מגוון האפשרויות שיעמדו בפניך במהלך כל החיים שלך. כמה שאתה יותר שונה, כמה שיש לך יותר זהויות ונסיבות שהן "אחרות", ככה אתה שווה פחות. מה שלמדתי בפקולטה למשפטים של החיים, זה שמערכת המשפט משקפת באופן מוקצן את החלוקות החברתיות האלו. במשפט הכל עובר דרך קטגוריות, וככל שאתה יותר מסוגל לציית לכללים החברתיים, כך גדל הסיכוי שמישהו יקשיב לך. ולי היה נדמה, ובצדק, שאף אחד לא הולך להקשיב למאי. אבל זה לא אומר שלא הייתי צריך לעלות על בריקדות ולריב עם כל העולם ואחותה בשבילה. לא בגלל שזה היה מבטיח שהיא היתה מנצחת, אלא בגלל שאנחנו לא צריכים לציית לכלל שאומר שאם אנחנו "אחרים" אז אנחנו צריכים להיות בשקט (שהרי אף אחד לא מקשיב). אנחנו צריכים לשים להם את זה בפנים ולדרוש תשובות. זה נוח שאנחנו בשקט, נוח לכולם חוץ מאשר לנו.

מה שלמדתי בפקולטה למשפטים של החיים, זה שמערכת המשפט משקפת באופן מוקצן את החלוקות החברתיות. במשפט הכל עובר דרך קטגוריות, וככל שאתה יותר מסוגל לציית לכללים החברתיים, כך גדל הסיכוי שמישהו יקשיב לך

וזה מביא אותי ליום הזיכרון הטרנסי. הבעיה שלי איתו, כמו הבעיה שלי איתי ביחס למאי, הוא שיש בו מסר שבו אנחנו משתפים פעולה עם הפוליטיקה של המוות שרודפת את החיים של אנשים שונים מגדרית. ביום הזיכרון הטרנסי, המוות של נשים טרנסיות שחיו את חייהן בהצטלבויות האינסופיות של זהויות וחוויות (ובדרך כלל גם בארצות אחרות) הופך לסוג של הון שמאפשר לנו לדרוש שוויון. כאילו אם רק נוסיף לרשימת פשעי השנאה או לחוק הפרשנות את הביטוי "זהות מגדר", המערכת החברתית והממסדית המסועפת שמייצרת הדרה ואלימות כלפי נשים טרנסיות תיעלם כלא היתה. כאילו שבבית המשפט העליון לא אמרו כבר שלאנשים טרנסג'נדרים יש זכות חוקתית לשוויון, באותה העת שדה פקטו אשררו את נוהל השב"ס שמתיר להחזיק "קוקסינלים" בהפרדה בבית הכלא. כאילו שאלו לא הפנים של אותו המטבע: שוויון לאחדים, כלא לאחרות.

רק ברגע מותה מאי הפכה חשובה לנו – לא כשהיא נלחמה על חייה והסיפור שהיה לה לספר היה לא פשוט, לא אחיד, לא קוהרנטי. פתאום במותה, מאי היא סמל לטרנספוביה, מאי היא סמל לכל מה שהמערכת עושה לא בסדר, מאי היא סמל לכל הכעס ולכל הזעם שלנו על כל הפעמים שהתייחסו אלינו כאילו אנחנו פחות. אבל למרות שזה נראה כמו רעש, זה בעצם חלק מהשתיקה. זאת בקשה שאנחנו לא נידחק לאזור הדמדומים החברתי "רק" בגלל שאנחנו טרנסיות וטרנסים, אבל זאת הסכמה שבשתיקה לכך שאחרות שהן לא "רק" טרנסיות ימשיכו למצוא את עצמן שם, ימשיכו לחיות חיים שהם כמו מוות בזמן שכולנו שותקים, כדי שלא יחשבו שאנחנו גם כמוהן, כדי שיחשבו שאנחנו בדיוק כמו כולם.

חברה שלי לילך כתבה השבוע שמאי נרצחה. היא התכוונה שההחלטה של מאי להתאבד לא קרתה בלי סיבה, היא קרתה בגלל כל המורכבויות והתסבוכות שהיו החיים של מאי. לילך התכוונה להצביע על המערכת ולהגיד שהיא אשמה, להגיד שבעולם שלנו החיים של אשה טרנסית, נכה, מתמודדת נפש, שווים הרבה פחות, שווים כל כך מעט שהמערכת נתנה לה למות. לילך צודקת, אבל גם לא. ברצח טרנספובי יש אשם, אדם רשע. אמנם הוא פועל בתוך אקלים שמאפשר את זה, אבל עדיין – יש לנו על מי להצביע ולהגיד שהוא אשם. מאי תכננה את מותה לפרטי פרטים, המוות שלה היה אקט פוליטי מהסוג הקיצוני ביותר. "המערכת", מה שהיא לא תהיה, אחראית באותה מידה בשני המקרים. אבל את פיסת האוטונומיה האחרונה שנשארה למאי אי אפשר לקחת ממנה, צריך להקשיב לה.

קראתי שמאי קיוותה שהיא תיקח איתה את הכאב של כולם, שאחרי המוות שלה אף אחד לא יסבול יותר. אני חושב שהיא אומרת לי שמספיק לבקש יפה ולקוות שיענו לנו, שצריך להראות את המורכבות של זהויות ושל נסיבות ולא להסתיר אותה. אני מרגיש שצריך להתעמת בכנות ובאומץ עם האופן שבו א/נשים מסוימים נידונים לחיים ראויים ואחרים נידונים לכלות את זמנם באיזה אזור דמדומים חברתי שבין החיים והמוות. הלוואי שאני אוכל לעשות תיקון לכל השתיקות ששתקתי למאי ולויקטוריה, גם היא אישה טרנסית שהתאבדה השנה בישראל, ולכל השתיקות שאני שותק לאחרות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.