string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

האנשים שלי רוצים לשוחח ולדעת

יוזמת "שתי מדינות – מולדת אחת": אבי דבוש על מפגש יוצא דופן בקריית גת, שלא חשש לגעת בנושאים כמו ביטחון, שמאל ועוד שדות מוקשים

החוכמה המעשית של הפעילות/ים לשינוי חברתי, בישראל ובעולם, אומרת שלכל אדם יש את המנוע הראשי שלו, משהו שמעורר אותו ומניע לפעולה. יש מי שהמנוע שלהם הוא צדק חברתי באופן כללי, או באופן ממוקד יותר, עובדי קבלן, חלוקת קרקעות, חינוך דיפרנציאלי, בריאות וכיו״ב. יש בינינו מי שחופש דת ופלורליזם יהודי עושה להןם את זה. פמיניזם. מאבק מזרחי. שלום. דמוקרטיה… הרשימה ארוכה.

זו היתה החוויה שלי עד צוק איתן. המנוע המרכזי שלי הוא צדק חברתי. עסקתי בלהט גם בנושאים נוספים, אבל בדרך כלל כשותף ומסייע. בתחומי הצדק החברתי-חלוקתי-סביבתי היה אפשר למצוא אותי יוזם, מוביל, מחבר ודוחף במלוא כוחותי. ביתו של הלב היה שם, גם אם נדד וחיבר לנושאים מגוונים נוספים. אך במהלך צוק איתן חל אצלי שינוי. צמח לי עוד לב במקום הביצתי-טובעני של החברה הישראלית: התחום הבטחוני-מדיני. עברתי הרבה טלטלות בתחום הזה, מאז שעמדתי בהפגנות נגד אוסלו וציירתי שלטים של "העם עם הגולן", אבל זה לא היה המנוע. בצוק איתן הבנתי שזו המשימה שלי: אין מבוגרים אחראים. אם אני רוצה להמשיך ולחיות באזור מלחמה, ולגדל את ילדי כאן, אני חייב לדחוף לטובת פתרונות, בטווח הקצר והארוך.

משם באה המעורבות שלי ביוזמת "שתי מדינות – מולדת אחת". אני בקשב לקהילה שלי, לאנשי הנגב, שרובם נמצאים, במונחים ישראלים, בימין המדיני. הם מדברים על מורכבות. על נסיונות שכשלו. על הצורך בביטחון. אני שם. כשהקמנו את התנועה לעתיד הנגב המערבי, הסלוגן שלנו היה "ביטחון אמיתי. שלום אמיתי". אני בוויכוח עם מי שאומרים, משמאל ומימין, שהמצב מורכב מכדי פתרון. הגירסה הימנית היא "לנצח נחיה על חרבנו" (בניגוד גמור לבגין שאמר שאחרי כל מלחמה בא שלום ואין אויבים נצחיים). הגירסה השמאלנית מבקשת לזנוח את המדיני, כי ממילא אין פתרון, לדבר על מחויבות כללית לשתי מדינות ולמשא ומתן ולנסות לחבר אנשי ימין דרך החברתי.

אין לנו פריבילגיה ל"תורת השלבים", שהציע בזמנו ביילין, שדוחקת את החברתי-כלכלי. אין לנו גם פריבילגיה הפוכה. "שתי מדינות – מולדת אחת" מנסה להתמודד עם המורכבות ועם התקיעות ועם העובדה ש"שתי מדינות לשני עמים" הוא פתרון שיממש חלק קטן מהמאוויים של שני העמים החיים מהים עד לנהר. הכיוון, בפשטות, נשען על ההכרה שמולדת לא ניתן לחלק והמולדת היא משותפת. הוא משרטט חזון של שתי מדינות לאום, עם גבולות הולכים ונפתחים, המאפשרים גישה עד כדי מגורים ועבודה, לשטחי המדינה האחות. מדובר בסוג של קונפדרציה, המגובה בקבוצה ישראלית וקבוצה פלסטינית, החתומות על עקרונות היוזמה ופועלות ביחד ולחוד.

ביום שני האחרון הגענו לקרית גת לפגוש קבוצה של תושבי העיר והאזור – קבוצה מצוינת יש לומר. רובם ככולם היו דתיים. החיבור הדתי גם מאוד נוכח ביוזמה: חלק ממובילי היוזמה הם תלמידי הרב פרומן, כולל אשתו הדסה. היוזמה מציעה, בעצם, הכלה של מתנחלים בגבולות המדינה הפלסטינית, תמורת כניסה ויישוב של פלסטינים בתחומי המדינה הישראלית (על בסיס גבולות 67').

המפגש של מולדת אחת - מדינה אחת״
המפגש של "שתי מדינות – מולדת אחת" בקרית גת

המפגש הקריית גתי לא היה פשוט, כמובן. כולם היו נעימים ופתוחים, אבל כולנו כואבים. כולנו תוהים האם ניתן לדבר על מודל כאשר אנחנו כל כך רחוקים מפיוס. כל כך רחוקים מהיכרות שטחית עם הצד הפלסטיני. כל כך רחוקים מהשפה והתרבות. כל כך רחוקים מכבוד ומפגש ללא פחד. שוחחנו על הכאבים המשותפים ועל הכאבים הלאומיים. על האפשרות להשתמש בשיח דתי על מנת לחבר ועל השיח הדתי בתוך מחולל שנאה וטירוף.

כמה ימים לאחר המפגש כתבה לי המארחת שהרוחות בקבוצות הקהילתיות הרלוונטיות עדיין סוערות. הפחד משמאל "הזוי" מחד ומפלסטינים רצחניים (בעיר שהיתה כה שקטה, וסבלה משני פיגועים לאחרונה) צף ועלה, למול המקום של המשתתפות והמשתתפים שרוצים לפתוח פתח אמיתי להיכרות עם היוזמה ועם "השמאל" המאיים והיכרות ישירה עם פלסטינים.

מנהיגים, בכל רמה והקשר, צריכים לדעת מי הם ה"אנשים שלהם", הקהילה הרחבה אליה הם שייכים. הקריית-גתים הם, ללא ספק, האנשים שלי. יוצאי אתיופיה, מזרחים, אנשי גרעינים ומושבים מסביב. והאנשים שלי רוצים לשוחח ולדעת. ובימים לא פשוטים אילו, זו סיבה גדולה לאופטימיות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית

    אהבתי מאוד את מה שקראתי. כשמחפשים באמת רכים לפתור את הסכסוך, אפשר למצוא. והסכסוך הלאומי קשור בצדק החברתי – הם יד ביד.

  2. אלי אמינוב

    כמו כל המפלגות והתנועות של השמאל הציוני, אותו אגף של ההתנחלות הציונית שסיים את תפקידו ההיסטורי, מטרתה העיקרית של תנועת " מולדת אחת שתי מדינות", לחסום
    ככל האפשר את התפשטות המצע של מדינה חילונית דמוקרטית בכל שטח הארץ. בעוד השיח בדבר הקמת מדינה כזו לשם פתרון השאלה הלאומית בפלסטין תופס תאוצה ומתלקח בכל חלקי פלסטין ההיסטורית,, נשטפנו שוב שלא במפתיע, במבול של מאמרים הקוראים לדבוק בדרך חדשה באותה תכנית ישנה של "שתי מדינות לשני עמים".אלה התומכים היום בתכנית שתי המדינות, תומכים למעשה למרות הכחשותיהם, בשלמותה ובביצורה של מדינת ישראל. כלומר של מדינת האפרטהייד היהודית, הבנויה על תקנות ההגנה לשעת חירום ואבחנה גזענית בין ידיד ואויב גם מבין אזרחיה, על פי דתה של אימם.

    1. דפנה

      מילא אם אתה, בתמימותך, עדיין מצפה לראות מדינה אחת, חילונית ודמוקראטית, המתקיימת בכל שטח א"י. אבל ממך היה מצופה שתדע כי באיסלאם הדת נקבעת דווקא עפ"י דתו של האב.

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    כפעיל שלום מתחילת פעילות שלום עכשיו ונדד למה שנקרא שמאל רדיקלי לגוש-שלום.איחולי: welcome to the club. בלי שלום לא יהיה ביטחון ולא יהיה שגשוג כלכלי גם לשכבות המנוחשלות.