באבא ג'ון: לא, זה לא סרט זר

מדוע קשה לעין הישראלית לתפוס את הסרט ״באבא ג׳ון״? אבי מוטהדה על עלילה שחורגת מנרטיביים צברים וציוניים, ועל אומללות שרק פרסים יכולים להרגיש מול העולם
אברהם הרן מוטהדהאברהם הרן מוטהדה

מחנך, פובליציסט וסופר. חבר הוועדה המייעצת לש"ס בנושאים חברתיים-כלכליים. בקרוב יתפרסם ספרו ״אזאדי״

לפני כחודשיים רכשנו אחיי ואני טלוויזיה להוריי, כזו שמאפשרת גלישה באינטרנט. אבי גילה את הגישה ליו-טיוב ולתחנות הטלוויזיה הפרסיות – ובן לילה סלון הבית הפך לקונסוליה איראנית שמשדרת תוכניות וסרטים איראנים לכל דכפין וללא הפסקה. הקולנוע הביתי הזה הזכיר לי שוב עד כמה הקהילה הפרסית חשה זיקה לתרבות ממנה הגיעה. ובעיקר, הוא הבהיר לי שיהודים איראנים עדיין צריכים חיבור רשת מאולתר כדי להציץ אל המקום ממנו הגיעו.

פעמיים צפיתי בסרט ״באבא ג׳ון״. פעם עם זוגתי וחבר טוב, ופעם עם הוריי, אחיי ואחותי. פעמיים ישבתי במשך תשעים דקות בסוג של הפוגה מסרט המלחמה בחוץ, חלון זמן קצר בו התאפשר לי לצפות בסרט ישראלי שרובו מתנהל בשפת הוריי – הפרסית. לראשונה, זכיתי לעבור חוויה שתציף בי זכרונות ילדות ותגרום לי לגחך, להתעצב ותעלה בי באחד חרדות שהדחקתי. להאזין למנגינות פרסיות שמשום מה עיטרו את הנוף המדברי המצוי בסרט בצורה הולמת יותר ממה שאוזניי שמעו עד כה מהפולקלור הישראלי.

״באבא ג׳ון״ (במאי: יובל דלשד) הוא סרט המתרחש בפריפריה הדרומית של ישראל של שנות השמונים. עם זאת, הוא ממעיט בפרטים ספציפיים כמו השנה המדויקת או שם היישוב. יתרה מכך, הוא לא חורג מגבולות הזמן והמקום משך כל הסרט. במרכז העלילה ישנו מאבק בין-דורי על המשך השושלת בישראל – משלוח היד של האב כלוּלן או רצון הילד. במתח הזה, נכנסים האם, הסב והדוד שהגיע לביקור מארה"ב, כאשר כל אחד מייצג מערכת סמלים אחרת.

לפני שהתחלתי לכתוב את המאמר הזה, סקרתי את הדעות והביקורות שפורסמו על הסרט – שזכה כזכור באוסקר הישראלי. ביקשתי לראות מדוע האקדמיה ואנשי רוח תמכו בסרט זה לדעת העיתונאים. אולם תשובות מנומקות ומורכבות לא מצאתי. לרוב, המבקרים הביעו השתאות מוחלטת לגבי בחירת הסרט, מסריו והתוכן שמוצג בו. לבושתי, אף קראתי ביקורת אחת שהסבירה כי השפה בה דובר רוב הסרט היא עיראקית. המבקר חזר על כך פעמיים בהדגשה. רק בסוף המאמר תיקן עצמו וטען כי מדובר בפרסית (הייתכן שחשב כי פרסית ועיראקית אחת הן?).

״באבא ג'ון״ הוא סרט יהודי-איראני שנוצר בישראל, ומספר על משפחה פרסית שעלתה ארצה. הוא פיסה נוספת ממארג קיבוץ הגלויות שישראל כה מתפארת בו. לכן ניסיתי להבין מה גרם לכך שרבים מהמבקרים לא הסכינו לראות בו סרט ישראלי, ואף היו שהגדילו לטעון שהוא בחזקת סרט זר! ראשית, אפשר שזה מעצם התפיסה כי סרט ישראלי חייב להכיל בתוכו קונפליקט שקשור לאחד מהשסעים הרבים שמרכיבים את הישראליות. והנה, בא סרט כזה ולא נכנע לתסריט הישראלי הברור מאליו: הסרט חף מסממנים ציוניים כמו אתוס מלחמתי, הקיבוץ, הכיבוש, חילון או מרד בדור ההורים. ב״באבא ג׳ון״ הפרסי, אפילו לא הפריחו יונים ודיברו על ציונות וכמיהה לישראל, לא תיארו את הפריפריה הנחשלת, ובחוצפתם גם לא ממש אתגרו את יסודות הדת בישראל.

הסרט חף מסממנים ציוניים כמו אתוס מלחמתי, הקיבוץ, הכיבוש, חילון או מרד בדור ההורים. ב״באבא ג׳ון״ הפרסי, אפילו לא הפריחו יונים ודיברו על ציונות וכמיהה לישראל, לא תיארו את הפריפריה הנחשלת, ובחוצפתם גם לא ממש אתגרו את יסודות הדת בישראל

הסרט מציע הצצה אל משפחה מהגרת שמנותקת (ולתחושתי אפילו מתנכרת) מן התהליכים שמרבית העולים מארצות האסלאם עברו במסגרת תפיסת כור ההיתוך. המרי של הילד באביו מתבטא בבחירת המקצוע, אבל לא בתרבות הפרסית. אדרבא, הפרסית ותרבותה היא חלק עיקרי בחייהם ללא בושה, ועוד בשלהי שנות השמונים. נראה שהקושי של העין "הישראלית" לתפוס את הסרט כלא ישראלי ואף לכנותו סרט זר, מוכיחה שוב את הזרות של ישראליות אחרת. כזו שאינה נעה בנראטיב הצברי-ציוני ובשברו אחר כך.

אבא נשמה

"אז אמה דיונא בדבחטראן …", מצהיר האבא באחת הסצינות, ומתכוון שאין יותר אומללים ממנו בעולם כולו. הקהל בקולנוע הגיב בצחוק גדול, וגם משפחתי ואני ישבנו וצחקנו יחד כשזיהינו את הטון האומלל שלו – מעין אומללות שרק פרסים יכולים להרגיש מול העולם. השפה הפרסית שבקעה מהמרקע הייתה כשמן לעצמותינו, ואותן דקויות תרבותיות שרק אנחנו מבינים. בהמשך, הופיעו מוטיבים נוספים שברורים לעולים איראניים וליהודים מארצות האסלאם, כמו תפיסת הכבוד וכיבוד ההורים, המכירות בבית הכנסת על הוצאת ספר תורה ועניינים זוטרים כמו שפשוף קדחתני עם הליפא במקלחת או מסאז' מסורתי בו הילד הולך על גב אביו.

כבן להורים איראנים הצלחתי להבין את המוטיבים שנעלמו מאותה עין ישראלית-אירופית. ״באבא ג'ון״ אינו מדבר רק על פערים בין-דוריים, אלא מציג סוג של משפחה ישראלית אחרת ממה שהקהל מכיר – גם בתוך המנעד המזרחי-ישראלי המוכר. למרות שהסיפור מתאר משפחה מזרחית שעלתה מאיראן, הוא לא בהכרח נכנע לשיח של חבלי עלייה. זהו סיפור פנים משפחתי. השסע העדתי לו הקהל הישראלי מצפה אינו צף במלוא הדרו. אדרבא, גם כאשר ישנה סצינה בה מופיע סוף-סוף אשכנזי, בתפקיד המורה הקפדן והמעליב בבית ספר הדתי-ממלכתי (כי אין בית אחר לדת שלהם), הוא מובך על ידי האב שתומך בהתנהגות בנו.

אין בסיפור שלפנינו את אותה בגידה של דור הצברים בהוריהם, זו שהישראליות מבקשת ליצור, כדי להיפטר מהסממנים הגלותיים של התפוצות היהודיות. הסרט שמתרחש בשנות השמונים, מציג דור שנולד בארץ אך מכיר את שפת הוריו ואף משתמש בה. הוא אינו מתבייש בשפה או בהוריו, בשונה מלא מעט נרטיבים של יהודי ארצות האסלאם

אין בסיפור שלפנינו את אותה בגידה של דור הצברים בהוריהם, זו שהישראליות מבקשת ליצור, כדי להיפטר מהסממנים הגלותיים של התפוצות היהודיות. הסרט שמתרחש בשנות השמונים, מציג דור שנולד בארץ אך מכיר את שפת הוריו ואף משתמש בה. הוא אינו מתבייש בשפה או בהוריו, בשונה מלא מעט נרטיבים של יהודי ארצות האסלאם. חלק נכבד מהייחוד של הקהילה הפרסית בישראל היא הבידול תוך שמירה על השפה והתרבות. זהו אותו קשר שפתי שיש בין משפחות איראניות בישראל – השפה שחציה פרסית, חציה עברית. אולי זו גם הסיבה שהתסריטאי בחר להציגם בבועה מעין זו. מכאן, גם הקושי להיפרד מהעבודה בלול, שהרי זאת קטיעה של המסורת והיפרדות משם המשפחה (מורגיאן).

לבני משפחתי ולי היו כמה הערות משותפות על הסרט. חסרה בו, למשל, העמקה רבה יותר בעולם של הדמויות, וכמו כן חסר הוויי פרסי שורשי יותר בשירה ובלחנים שעוטפים את הסיפור. שמנו לב שעוצמת העלילה נחלשת ככל שהסרט מתקדם, עלילה שכאמור הינה מאוד מצומצמת והצופה מצפה לשינוי או קונפליקט שהוא רגיל אליו. כל אלה נכונים ויש לעלותם כדי לשפר את היצירה שלפנינו. עם זאת, יש לזכור שהקונפליקט התמידי והשינויים שאנו רגילים אליהם לאורך העלילה שאולים בעיקר מעולמנו המערבי – עולם מהיר, רוויי בשינויים ובדינמיות. בנקל אפשר היה להגדיר את הסרט כסוגה קולנועית בה מספר הדמויות מצומצם ובמרכזה עומד רעיון אחד, בדומה לזוכה משנה שעברה, הסרט ״גט״. אבל כפי שהמבקרים התעלמו לחלוטין מההיבט התרבותי, הם בחרו שלא לנתח את סוג המסר המוצג לפניהם.

״פאשו ברים הלאה באמריקה", אומר באחת הסצינות הדוד שהגיע מאמריקה לאם המשפחה, ואחר כך מגולל על אותה אמריקה שיש בה בועה איראנית – רק משופרת ועשירה יותר מזו שבישראל. הדוד מאמריקה מייצג למעשה נתיב בריחה שיהודים רבים בחרו בו. מסלול שלא מיוצג כחלק מההגירה של יהודים במאה העשרים, כי הרי לא נעים להודות שמזלם של יהודים רבים שפר עליהם בלוס אנג'לס לעומת אחיהם בארץ הקודש. לא בכדי הוא מציין בהמשך: "אני לא שייך למקום הזה". הישראליות לא בקיאה דיה לדעת שצורפות ומכירת תכשיטים היא אחד הענפים המפותחים של הקהילה העשירה והמשכילה של יהודי איראן בלוס אנג'לס. למעשה, חלק מהעולים שעלו לישראל מאיראן שבו למולדתם לאחר מכן.

יש גם לשים לב גם למבטים, שהם חלק נכבד מהשיח הפרסי. זו אינה חוסר התפתחות או צמצום, אלא הגשה נכונה של יחסים בין משפחתיים במשולש של אב-אם-ילד. כך למשל דמות האב למול משפחתו היא מורכבת. הוא קשוב לאשתו, שותק לגערותיה ואף בחלקים רבים נכנע למרותה. הוא גבר חזק שגוער במשפחתו אבל מסייע לרעייתו לעשות גבות, ומקשיב לחוכמתה בשתיקה. חתימת הסרט מוכיחה גם היא את הדואליות שיש באבהות הפרסית: נוקשה וחמור סבר מחד, אך רך ופיוטי מאידך.

״באבא ג׳ון״. אבא נוקשה וחמור סבר מחד, אך רך ופיוטי מאידך
״באבא ג׳ון״. אבא נוקשה וחמור סבר מחד, אך רך ופיוטי מאידך

חוסר ההתייחסות בביקורות שקראתי לשם הסרט מוכיחה גם היא את הזרות של המבקרים במרחב המזרחי. שהרי שם הסרט הוא העיקר כאן. השרשרת בין הסבא, האחים והנכד. ״באבא ג׳ון״, במשמעותו המילולית הוא ״אבא נשמה״. הוא מכיל בתוכו כבוד, אהבה ויראה גם יחד. במהלך הסרט הוא משמש מילת מפתח לתיאור היחסים אללו, וגם חותם אותם.

אפשר שחלקים רבים בסרט לא מובנים כיוון שהעולם הפרסי בכללו נעלם מהישראליות. כאשר תרבותם, שפתם וידיעת ההיסטוריה של הוריי וקהילתם נעלמת מספרי הלימוד, לא פלא שיש מי שבוחרים לכנותו ״זר״. לעניות דעתי, לא ניתן לתחום מהי יצירה ישראלית, כיוון שעדיין לא התעצבה תרבות ישראלית. היא מתעצבת עם השנים ועליה לכלול את הפסיפס הרב שיש במרחב בו היא מתקיימת.

שלושה מחבריי שגם הם דור להורים מאיראן, כבר קבעו ללכת לסרט בהתלהבות רבה. כמו רבים אחרים שצמאים לדעת מעט על שאר התרבויות שהביאו איתם שאר העולים לישראל. שאר הצברים שנחושים לקבוע כי סרט זר לפניהם, יכולים להמשיך לאולם הבא בו יוקרן כנראה ״סיפור של אהבה וחושך״, ולדמיין את ישראל שלהם, זו שאינה מייצגת אותי.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גדעון כלימיאן

    כל מילה בסלע

  2. יואש אב

    אינני בן העדה הפרסית ובודאי החמצתי חלק חשוב מההוואי הפרסי הייחודי
    שהוצג בו, אך הסרט באבא ג'ון שבה את לבי ולב אשתי.
    זה סרט מושקע, שנעשה באהבת אמת, ברגישות ובדייקנות, שמרגש את הצופה
    ללא קשר למוצאו. זה סרט על ישראל הפחות מוכרת לציבור, על התלאות, התקוות
    הפחדים והשאיפות של הדור הצעיר אל מול דור ההורים. סרט על משפחה מכילה ואוהבת
    גם כאשר סופגת אכזבה מהעדר דור ממשיך.
    כמי שנולד וגדל בפריפריה החקלאית של ישראל, הרגשתי בבית בסרט זה חרף אי הבנת
    הפרסית וגווניה. הבמאי וצוות השחקנים ראויים לכל שבח על משחק מעולה
    וחוויה קולנועית מחכימה ומהנה.

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    בעברי המיקצועי הייתי תזונאי לבע׳׳ח וההיבט הזה בסרט ענין אותי .אולי לא הייתי מגיע לראות . לולא כתב לי חבר שבנו צילם את הסרט. נהניתי לראותו. תרבותי כמובן אחרת, אבל הדמיון שגם דור ההורים שלי דבק בתרבותו ושפתו. בניגוד למה ששוטפים לנו את המוח.המשטר האיסלאמי האיראני אינו המן או היטלר נוספים ואינו אנטישמי. אולי היו קרבנות שוא בראשית המהפכה. על הסיוע של ישראל למשטר השאה הרצחני והמושחת,איש לא מדבר. עד כמה שעקבתי הסרט די זכה להצלחה בישראל ונקוה שיתרום תרומתו לעידוד הרב-תרבותיות והסבובלנות בישראל.

  4. שלי אלקיים

    מאוד ניהניתי מהסרט באבא ג׳ון. הוא ריתק אותי. אחרי הסרט יצאתי עם שלושה חברים לנסעדה ואחד מהם הוא במאי איראני נודע (מחמלבף) ואחד מבקר קולנוע אמריקאי נודע. ושניהם התעניינו מאוד ״האם לדעתך הקהל הישראלי ישלם כרטיס כדי לראות את הסרט?״. ואני אמרתי שלדעתי כן. ואז הם שאלו אותי מדוע. ואמרתי כי זה סרט לגמרי שונה. והשונות שלו חיונית. והוא סרט שמעמיק בתוך התימה של היחסים הסבוכים בין אבות ובנים.
    ובעיניי הסצינות שהגבר מורט שערות מיותרות מן הגבות של אשתו ותוך כדי זה הם משוחחים באינטימיות היא סצינה יפה ביותר. גם נזכרתי בעצמי כשראיתי את הליכת המסאג׳ על הגב של האב.

  5. עדו סוקולובסקי

    ראיתי ולא התלהבתי. כל מה שהמאמר טוען נכון לגמרי. רק שאולי שכחתם שסרט אמור גם להיות בעל עלילה מעניינת ולא רק מסרים על גבי מסרים והעלילה פה לא זזה מהתחלת הסרט: הילד רוצה להיות מכונאי והאבא רוצה שיהיה לולן. בסדר, הבנו, מה הלאה?

  6. עידו לם

    גם ישראל שלך לא מעניינת אותי, ישראל המזרחית הגזענית והמתקרבנת נוסח ש"ס, הצבר הציוני הרבה פנים לו אבל לתנועה העלובה שאתה חבר בה פנים מסוג אחד יש: אריה דרעי הגנב המתקרבן, אתה לא ישראל שלי ואני לא רוצה להיות חלק מישראל שלך

    1. תימני כינרת

      למה מאפשרים לגזען עידו לם להמשיך לזרות רעל וגזענות לבנה מחליאה?

      1. עידו לם

        להוקיע את הגזענים המזרחים זאת לא גזענות חרף הבכיינות של הגזענים המקצוענים.