• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

מקומות של שייכות

מחשבות על הרלוונטיות של אמנות בקהילה, על מושג הקהילתיות ועל קריסת מדעי הרוח – דרך פרויקט אחד בשכונת ג׳סי כהן בחולון
מאי עומר

השיח על קריסתם של מדעי הרוח מלווה אותנו מזה זמן רב. אפילו מוסדות שמרניים כמו מוזיאונים ואוניברסיטאות כבר נדרשו לתופעה: למוזיאונים אין מספיק קהל, גלריות ומרכזי אמנות עומדים ריקים משך רוב שעות פתיחתם, חוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות נסגרים ומספרם של הסטודנטים בבתי ספר לאמנות צונח משנה לשנה.

הטענה הרווחת היא שהקפיטליזם הוא האחראי למצב. בתרבות הקפיטליסטית, כל דבר שאינו רווחי נראה חסר טעם. אבל לא נכון להאשים רק את הקפיטליזם בחוסר הרלוונטיות של מדעי הרוח. צריך להעז לשאול: הייתכן שמדעי הרוח (כפי שאנחנו מכירים אותם) הפסיקו להיות רלוונטיים? ואם כך, הדבר מצריך תגובה מאיתנו, העוסקים במדעי הרוח. אנחנו צריכים לעשות הערכה מחודשת של המקצוע שלנו ולהבין כיצד הידע, היכולות והניסיון שלנו כאנשי רוח נחוצים לציבור במקום ובזמן שבהם אנו חיים.

נתק בין האמנות הפלסטית לבין הציבור הרחב הוא עובדה קיימת. שדה האמנות מרבה להתעסק בעצמו, ועושה זאת במונחים המוכרים רק לו וסתומים לכל היתר. רוב אנשי האמנות הם חלק מאליטה. האמנים והאוצרים הם ברובם בני המעמד הבינוני ומעלה והאספנים הם בעלי הון. אמנות עדיין ממומנת בחלקה מכספי ציבור (או מכסף פרטי המיועד לטובת הציבור), אך לרוב אינה מעניינת את הציבור וגם אינה עושה מאמצים מיוחדים לעניין אותו.

אולי כתגובה לנתק זה, המושג "קהילה" נעשה למלה החמה, בייחוד בעולם האמנות המעורב פוליטית. אלא שעדיין מעטים הפרויקטים שעובדים עם קהילה הלכה למעשה – ומעטים עוד יותר הפרויקטים המביאים לשינוי סוציו-פוליטי.

האספירציה של האמנות להביא לשינוי אינה חדשה. יש אינספור דוגמאות ליצירות השואפות לקדם חברה צודקת יותר, אך ייתכן שהן עומדות בסתירה לתפישה הרווחת של האמנות כנשגבת, כאליטיסטית וכמעוזה של גילדה סגורה.

ואכן, יש לאמנות יכולת לפעול לא רק כמערך של יצרנים וצרכנים (או אמנים ואספנים), אלא כקהילה המייצרת וצורכת תרבות. כדי להפוך לגורם קהילתי באמת, עולם האמנות צריך להשתנות באופן מהותי. הוא צריך להפסיק לפעול כמועדון פרטי, הפתוח רק ליחידי סגולה, ולהתחיל לפעול כמוקד של חיבור בין אנשים. האמנות צריכה להפסיק להיות שפת סתרים ולהפוך לאמצעי תקשורת – ולא במובן הרדוד, השטחי או הפופוליסטי, אלא במובן הפשוט של להיות מפעיל, מובן ומעורר מחשבה. המוזיאון, הגלריות ומרכזי האמנות צריכים להפסיק להיות מרחבים סטריליים המעוררים חוסר נוחות. הם צריכים להיות מקומות מזמינים, המייצרים תחושת שייכות.

נהוג להשוות את מרכזי האמנות לכנסיות. ואם כך, אולי צריך לשנות את דימויה של האמנות: מכנסייה גותית מעוררת אימה לכנסייה בפטיסטית אפרו-אמריקאית, אשר הכומר, המקהלה והמאמינים שותפים בה לתפילה. כולם יוצרים יחד, כולם שייכים לקהילה (congregation).

IMG_1474

אנחנו צריכים לחזור ולדון במונח קהילה. מה הוא אומר במציאות של היום ואל מי הוא מכוון. הקהילה היא למעשה שייכות: שייכות לאידיאולוגיה, להיסטוריה, לתרבות, לאזור גיאוגרפי. האתוס היהודי היה מבוסס על שייכות לקהילה, אבל בישראל של ימינו שייכות היא עניין מסובך – והשתייכות למקום מסובכת עוד יותר. תחושת הביתיות בישראל נמצאת תחת איום מתמיד. כמעט לכל לאום, עדה ומוצא אתני המתגוררים כאן יש זיכרון של גירוש, פליטות, הגירה וחוסר שייכות. החברה בישראל סוחבת טראומות של מרכזי קליטה, מחנות מעבר, מתקני שהייה, מתקני מעצר ומעברות. רבים   תופשים את עצמם כמיעוט נרדף.

בישראל 2015, לאחר שנים של כלכלה ניאו-ליברלית, כמעט אין קהילתיות או סולידריות. היחסים הבינאישיים קשים. אנו הולכים ומתקרבים למודל התאצ'ריסטי ולפיו אין חברה, רק אינדיבידואלים. כפיצוי עגום על היעלמותה של קהילתיות חיה, אנו חוזים בעלייתה של פטריוטיות, אשר נתפשת כצבאית, בטחונית, חזקה וגברית – בניגוד לקהילתיות, אשר נתפשת כחלשה, חסרת ערך ופתטית.

המלה "קהילה" משמשת יותר לציון קבוצות מקופחות, מודרות, "מסכנות". כשחושבים על פעולה קהילתית, חושבים על שיכון ולא על מושב – על ג'סי כהן ולא על רמת השרון. האסוציאציות הנלוות למלה "קהילה" כרוכות בזלזול דומה לזה שעובדות סוציאליות, מורות או סייעות זוכות לו.

אך האם זו האסוציאציה הנכונה?

הקהילתיות היא שנותנת תחושת ערך, שייכות וכוח. היא מאפשרת התמודדות של ממש וחיים של ממש. זאת, בניגוד לפטריוטיות, שאינה נותנת כמעט דבר למעט תחושת כוח שקרית. ייתכן שאיבוד הקהילתיות וחוסר הסולידריות הם שהביאו לתחושות המאפיינות קבוצות גדולות בחברה בישראל – תחושות שאין להם מקום

הרי הקהילתיות היא שנותנת תחושת ערך, שייכות וכוח. היא מאפשרת התמודדות של ממש וחיים של ממש. זאת, בניגוד לפטריוטיות, שאינה נותנת כמעט דבר למעט תחושת כוח שקרית. ייתכן שאיבוד הקהילתיות וחוסר הסולידריות הם שהביאו לתחושות המאפיינות קבוצות גדולות בחברה בישראל – תחושות שאין להם מקום. לא מדובר על חוסר מקום רק במובן הפיזי. אדם ללא מקום מרגיש חוסר שייכות, תלישות ואי-נראות. הוא מרגיש שלא מכירים בו, שאין לו קיום. ראש הממשלה נתניהו עושה בכך שימוש ציני כאשר הוא מדבר על הכרה בקיום המדינה: זו ההכרה שתושבי המקום עצמם מייחלים לה לנוכח התחושה שלא מכירים בקיומם, בצרכים שלהם, במרחב שלהם ובזכותו עליו.

את הדיון על המקום בישראל מכונן הטיעון הציני "אנחנו מדינה קטנה", המשמש כנימוק למדיניות של גירוש פליטים, פלסטינים ומהגרי עבודה, כמו גם כנימוק של העלייה הבלתי פוסקת במחירי הנדל"ן, המתדלקת בתורה את תחושת ה"אין מקום" וחוסר חלילה.

תחושות התלישות וחוסר השייכות מיתרגמות לא פעם לשקיפות ועיוורון. בחברה שאין בה מקום, חסרי המקום הם או בלתי נראים או גורם המאיים לתפוס את מקומך שלך. זה אחד משורשי חוסר הסולידריות של החברה הישראלית, שתגובתה אל האחר נעה בין עיוורון לאימה. העיוורון הוא הן כלפי האחר והן של האדם כלפי עצמו.

ברמה מופשטת יותר, תחושת תלישות היא להיות ללא משקל, ללא נוכחות, ללא עכבות, הגוף לא תופס מקום בחלל. אולי זהו מעין מצב שהתלישות מובילה בו למצב של חידלון. לחיים בתחושה של התעלמות והיעלמות. במציאות שבה לאנשים אין מקום, לתת מקום היא פעולה פוליטית רבת משמעות. הפתרון אינו רק קונקרטי (לתת מקום פיזי). יש צורך גם בשינוי של יחס, גישה ומבט. צריך לתת מקום במובן הרגשי, הרוחני, הפיזי. לתת מקום המספק שייכות. זוהי פעולה פוליטית המתבססת על הכרה בנוכחותו ובחשיבותו של הפרט. פעולה אשר מחזירה לאדם את משקלו ואת יכולתו להשפיע. לתת מקום לאינדיבידואל היא פעולה רבת משמעות – ולתת מקום לציבור היא פעולה בעלת פוטנציאל לשינוי חברה כולה. המקום הציבורי-קהילתי.

גם בהקשר זה דרושה חשיבה מחדש. מבני ציבור מעלים אסוציאציה ביורוקרטית. מתנ"סים מעלים אסוציאציה של עליבות וכיעור. אלא שמבני ציבור יכולים להיות מקומות של כוח ושל השפעה אזרחית (זה המקום להזכיר שוב את הכנסייה האפרו-אמריקאית ולהיזכר בהשפעתה על המאבק לזכויות האזרח).

מקום ציבורי הוא מקום להתאסף, להתעדכן, להחליף דעות ולנהל דיון. זה מקום שמייצר שיח ופעולה אזרחית. מקום שבו אתה מרגיש חלק מקהילה. מקום שבו לנוכחות שלך יש משמעות, ומקום שבו אתה רגיש לנוכחות של האחר. מקומות ציבוריים קיימים בישראל. את מה שאפשר היה למצוא פעם בבית העם או בחדר האוכל אפשר למצוא כיום בבתי קפה, בפאב השכונתי בקיוסק, בספסל בכיכר או בגינת המשחקים.

ואם כך, איך יוצרים מקום מזמין? איך יכול מקום לעודד אקטיביות ואקטיביזם? איך הוא יוצר תחושת בית, שייכות ויכולת השפעה?

כדי להשיב על כך, אתייחס להצלחות שנחל פרויקט אולם – ואזכיר גם את האופן שבו שימשו אותנו המושגים והתובנות הללו בבנייה המחודשת של הכניסה למרכז לאמנות דיגיטלית.

האולם – מבנה ציבורי ששימש בעבר אולם ספורט של בית ספר – הוא מקום למפגש, יצירה ולמידה. פרויקט אמנות שלנו – האמנים מאי עומר, לוסיאנה קפלון ועירא שליט – יחד עם בני נוער הגרים בשכונת ג'סי כהן הפך את אולם הספורט למבנה המשמש תשתית אלטרנטיבית לפעילות החברתית. הוא מאפשר לבני ובנות הקהילה המקומית להתאסף, לתכנן, להקים וליצור.

IMG_9935

בינואר 2014 התחלנו לעבוד עם ילדים המתגוררים סמוך למרכז לאמנות דיגיטלית. רוב הילדים הם בני ובנות הקהילה האתיופית. עבודה זו הובילה לבניית קשר משמעותי בין המרכז לקהילה המקומית.

את הפרויקט הניע הרצון לעשות שימוש באמנות ככלי לשינוי פוליטי חברתי: לא ליצור אמנות המצביעה על הקיים ומשקפת אותו, אלא אמנות היוצרת דבר חדש. מאז ראשית העבודה על הפרויקט היה ברור לנו שמטרתנו היא ליצור מהקהילה המקומית קבוצה שתעבוד איתנו בצורה שיתופית. ליצור קבוצה היוצרת יחד תשתיות חדשות לשינוי. כל זאת, על רקע אמונתנו בכך שיצירות אמנות אינן רק אובייקטים, אירועים או תערוכות, אלא שלאמנות יש הכוח ליצור תחושת ערך, השפעה, נראות ושייכות. ליצור שינוי חברתי.

הקווים המנחים של הפרויקט היו שהן התוצרים שלו והן הידע, היכולות והכישורים שיביאו לתוצרים האלה יהיו משותפים. כלומר, הידע והכלים שאנו משתמשים בהם כאמנים יהיו נגישים ושימושיים לשותפינו ליצירה – ואילו הידע שלהם יהיה שימושי ונגיש לנו. קיווינו כי כך יהיה תהליך היצירה רלוונטי לזמן ולמקום.

כשהמרכז התחיל לעבוד בג'סי כהן, שאלנו תושבים ודמויות מפתח בשכונה איך יוכל לתרום לה. התשובה כמעט תמיד היתה "לעשות משהו עם הילדים". ואכן, כל פעולה של המרכז שכללה ילדים ובני נוער זכתה להיענות מרשימה

המרכז לאמנות דיגיטלית ממוקם בשכונת ג'סי כהן שבחולון, במתחם שבעבר פעל בו בית הספר היסודי ויצמן (למעשה, כך עדיין מכנים הילדים את המתחם). אז והיום, רוב המתחם מתפקד כשטח ציבורי פתוח שבמרכזו מגרש כדורגל קטן. כמקום מפגש, למרכז יש יתרון משמעותי על מקומות אחרים בשכונה: הוא מספק אינטרנט אלחוטי. בזכות כל אלה, המרכז הוא מוקד פעיל בשכונה, ובני נוער נוהגים לבלות בו את זמנם הפנוי. עוד לפני שהתחלנו לעבוד יחד, נוכחות בני נוער במתחם היתה שכיחה כמעט כמו נוכחותו של צוות העובדים. ההיכרות שנרקמה בינינו לפני הפרויקט היתה אמנם שטחית, אבל הספיקה כדי שההזמנה לעבוד ביחד לא תהיה פתאומית.

נוסף על כך, לבני נוער בג'סי כהן יש הרבה זמן לשרוף. לרוב, הם צריכים להתמודד עם בעיות הנוצרות כתוצאה משעמום ולא מעומס. הפניוּת והסקרנות של בני הנוער הבהירו לנו שניתן ליצור איתם פעולה משמעותית. הבחירה לעבוד יחד היתה טבעית.

כשהמרכז התחיל לעבוד בג'סי כהן, שאלנו תושבים ודמויות מפתח בשכונה איך יוכל לתרום לה. התשובה כמעט תמיד היתה "לעשות משהו עם הילדים". ואכן, כל פעולה של המרכז שכללה ילדים ובני נוער זכתה להיענות מרשימה.

כך גם פרויקט האולם. בימים הראשונים של פעולתנו כקבוצה, לפני שהיה לנו מקום קבוע, עבדנו על יצירת אופניים. האופניים שימשו אובייקט להתאגד סביבו: משהו לעבוד עליו, אובייקט שיוצר קבוצה ומכתיב את החוקיות של הפעולה המשותפת. מרגע שהיה לנו האולם כמקום קבוע, זנחנו את האופניים. האולם עצמו הפך להיות האובייקט המאגד את הקבוצה באופן קונקרטי וסימבולי.

לאולם שימושים שונים: הוא מהווה  מקום שבו אפשר לבנות, ליצור, לתקן, לשחק, להיפגש, לשוחח ולנוח. יש פעמים שהוא משמש כמענה לצורך מסוים (לדוגמה, אם מישהו מעוניין להשתמש באחד הכלים שהוא מכיל, כמו מכונת תפירה או מפתח שוודי, ולחלופין, במבנה עצמו).

פעמים אחרות האולם מארח פעילות סדורה עם התחלה, אמצע וסוף, כמו שיעור, סדנה, הקרנה של סרט וכדומה. רוב הזמן האולם מתפקד כמקום בילוי ללא הפעלה, בדומה לבית קפה, בר שכונתי או מועדון חברים: מקום שבאים לבלות בו, to hang out.

ייחודיותו של האולם בכך שהוא שמספק פרטיות עם קהילתיות. מקום ביתי שאינו הבית. מקום שמעל הכול גורם לך להרגיש שייך.

בני נוער זקוקים למקומות כאלה. הם זקוקים למקומות שלהם מחוץ לבית ולמעגל המשפחתי, שיש בהם בכל זאת השגחה של מבוגר (שאינו הורה או מורה). הם זקוקים למקום בטוח, שבו הם יכולים לבנות את זהותם כמבוגרים בחברה ולא כילדים בתא המשפחתי או כתלמידים בבית הספר.

הבנייה של האולם נעשתה באופן משותף יחד עם בני הנוער (ילדים ובני נוער נוספים הצטרפו לפרויקט כאשר המקום היה בנוי ברובו). היא בוצעה בדגש על הנחיה, ליווי ולימוד תוך כדי עשייה, והסתמכה על חומרים שאת רובם מצאנו ברחוב או במחסני העירייה.

במהלך הבנייה, ועם השהות, האולם הפך להיות יותר מאשר רק המבנה שבו אנחנו נפגשים – הוא הפך להיות מבנה  קהילתי המתפקד כמרחב ציבורי. הוא מהווה המשך של הגינה הציבורית ושל המגרש השכונתי, אך בדמות חלל סגור עם תשתיות המאפשרות פעילויות נוספות. הוא שטח ציבורי עשיר ומאפשר. מקום לפנאי ולתרבות פנאי, מקום נעים ומזמין, אשר בני הנוער באים אליו לא רק לצורך אירוע או פעילות מסוימים, אלא משום שהם מרגישים שייכות אליו

קסמו של המקום הוא קסם הפשטות והנגישות. הוא לא נובע מהיקסמות מיוקרה, אלא מאסתטיקה ברוח "עשה זאת בעצמך" ושימוש בקיים, במחשבה על היכולת להפיק דבר-מה בצורה בלתי אמצעית. גישת "עשה זו בעצמך" היתה חשובה לנו. היא מאפשרת ליצור את החסר על-ידי אלתור ושימוש בידע ובכלים הזמינים במקום להידרש לחסדי הממסד. חשיבותה של גישת "עשה זאת בעצמך" הובהרה ביתר שאת הודות להשתתפותי בפרויקט אחר: "שכנים גלוקאליים", המקשר בין שכונת ג'סי כהן לשכונת נורדבנהוף בשטוטגרט, המתמודדת גם היא עם בעיות של עוני, הגירה ויחסים בעייתיים עם הממסד.

הסיור בנורדבנהוף הבהיר לי עד כמה חשובות הגישות של פעולה ישירה ושל "עשה זאת בעצמך" כתפישות אקטיביסטיות, סביבתיות וחינוכיות. שם הכרתי לעומק את תרבות הפנאי הגרמנית וראיתי את הקשר שלה לגישות כאלה. שותפינו בנורדבנהוף הציגו בפנינו כמה דוגמאות למקרים שבהם אסתטיקת "עשה זאת בעצמך" הועילה יותר מאסתטיקה נקייה ומסודרת יותר, וכן דוגמאות למקרים שבהם גישה של פעולה ישירה יצרה עבורם סביבה נעימה יותר מאשר המתנה לפעולה ממסדית. בישראל, רוב הילדים אינם לומדים להשתמש בפטיש ומסמר; הנטייה היא לחכות לאחראי שיתקן ולממסד שיסדר. בנורדבנהוף הצלחתי לעמוד על ההשלכות של גישה כזו על המרחב הציבורי ועל הפוליטיקה בארץ. פרויקט "שכנים גלוקאליים" הבהיר לי עד כמה חשובים עקרונות אלה ומה הפוטנציאל הפוליטי והחינוכי שלהם.

עקרון פעולה נוסף של הפרויקט הוא גמישות: כאופן פעולה, כצורת חשיבה וכעיצוב חלל. האולם מאפשר מגוון של פעילויות ושימושים, ולכן חייב להתאים את עצמו לכל סיטואציה. לעתים קרובות הוא צריך  להכיל סוגים שונים של פעילויות בו-זמנית (כמה מן הילדים בונים משהו מעץ, כמה מהם רואים סרט, אחרים משחקים בכדור באותו זמן). לכן, כמעט כל האובייקטים באולם (כל האובייקטים הכבדים) ניצבים על גלגלים. האולם מאפשר מעבר פשוט מחלל מרווח למרחב אינטימי: אפשר לשחק בו כדורגל ואפשר לנהל בו שיחה על כוס קפה.

אנו מאמינים גם כי חלל דינמי מעודד את הנכנסים אליו לעשות בו שינויים, להתאים אותו לצורכיהם ולהפוך אותו לשלהם. אין מדובר בחלל נתון, שהמשתמשים צריכים להתאים את עצמם אליו. להפך: החלל משתנה בהתאם למשתמשים. כפי שבאימון ספורטיבי ניתן להשתמש במשטח לא יציב כדי לחזק את האיזון ולבנות את השרירים, גם בפעולה אמנותית-קהילתית יכול החלל הדינמי לחזק את הגמישות והאקטיביות.

במהלך הבנייה, ועם השהות, האולם הפך להיות יותר מאשר רק המבנה שבו אנחנו נפגשים – הוא הפך להיות מבנה  קהילתי המתפקד כמרחב ציבורי. הוא מהווה המשך של הגינה הציבורית ושל המגרש השכונתי, אך בדמות חלל סגור עם תשתיות המאפשרות פעילויות נוספות. הוא שטח ציבורי עשיר ומאפשר. מקום לפנאי ולתרבות פנאי, מקום נעים ומזמין, אשר בני הנוער באים אליו לא רק לצורך אירוע או פעילות מסוימים, אלא משום שהם מרגישים שייכות אליו.

ההצלחה ליצור מקום קהילתי הניבה גם שינויים חיוביים אצל משתתפי הפרויקט, במרכז לאמנות דיגיטלית ובשכונה בכללותה. למבנים קהילתיים אכן יש חשיבות גדולה – ולא רק לנוער מג'סי כהן, אלא לכל החברה הישראלית.

עד כה, האתגר היה לבנות מקום לקהילה אחת, הומוגנית יחסית. כעת, בבנייה של הכניסה המחודשת למרכז לאמנות דיגיטלית, אנו מציבים לעצמנו אתגר חדש: ליצור מרחב שהייה ומקום בילוי המיועד לקבוצות ולקהלים שונים ומגוונים, ולהבין כיצד יוכל המרכז להזמין וליצור תחושת שייכות אצל אנשים מקבוצות וקהילות שונות. האם נוכל לבנות מקום המייצר קהילה מכמה קבוצות הטרוגניות, אפילו אם קהילה זו תתקיים רק לכמה רגעים? מדובר באתגר משמעותי בייחוד לאור העובדה שהקהילות בישראל נמצאות בסגרגציה תמידית, כמו גם לנוכח העוינות בין קבוצות אתניות, לאומים וקהילות, המגיעה לעתים עד כדי שנאה תהומית.

נדמה כי יצירה של שייכות וסולידריות בין קהילות היא אתגר פוליטי רלוונטי מאין כמוהו. אולי זה חלק מתפקידנו כאנשי רוח כאמנים: לחשוב איך מאפשרים מקומות של שייכות.

מאי עומר היא אמנית ואוצרת במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, בוגרת המדרשה לאמנות.

בימים אלו (13-16 בדצמבר) נערך במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון הכנס ״שכונה כזירה גלובלית״. עוד על הכנס. לאירוע בפייסבוק

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ד"ר ראובן גרבר

    שלום רב,
    קראתי את מאמרך בעניין רב, ואף אקרא בו שוב. מאוד מזדהה עם הצורך בהקמת מחודשת של קהילות. ומצא חן בעיני העיקרון של אומנות יוצרת ולא רק משקפת.
    אני כותב ספר על 'דרך ישראלית' אשר שיאיה הערכיים הם הקמת קהילות ורישותן זו בזו. ברשותך, אוסיף את כתובת הכתבה לרשימה של קהילות חדשות שבספרי.
    בברכה חמה,
    ד"ר ראובן גרבר