string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

חבר של כבוד ברשימה השחורה

על השפעתו הרבה של חוקר הלאומיות שהלך השבוע לעולמו בנדיקט אנדרסון וספרו ״קהיליות מדומיינות״, והכנסתו לרשימה השחורה של אם תרצו – שם ניתן למצוא את כל החוקרים המסוכנים שכתביהם משחיתים את נפשו הרכה של הנוער
יוסי דהאןיוסי דהאן

מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של "החטיבה לזכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל

בין יתר אותות הכבוד להם זכה החוקר הנודע בנדיקט אנדרסון בימי חייו, יש למנות את הכללתו ברשימה השחורה שיצרו חברי תנועת "אם תרצו", רשימה הכוללת את כל החוקרים המסוכנים שהטקסטים שלהם משחיתים את נפש הנוער. חברי התנועה הבורים הקדישו זמן ומאמצים רבים בנבירה במאות סילבוסים של מרצות ומרצים המלמדים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, ולאחר חקירה מעמיקה יצרו רשימה שחורה של תוקעי הסכין בלב האומה הכוללת, בין היתר, כל מרצה שביקש מתלמידיו לקרוא את ספרו של אנדרסון "קהיליות מדומיינות".

אנדרסון הלך לעולמו לפני יומיים, כנראה מבלי להיות מודע לאות הכבוד הזה. לפני מספר שנים, במסגרת הקורס "סוגיות בחקר הלאומיות" של האוניברסיטה הפתוחה, יזמנו חברי הנרי וסרמן ואני הוצאת סדרת ספרים בנושא הלאומיות, חלקם בעברית וחלקם מתורגמים מאנגלית. הספר הראשון שיצא בסדרה היה ספרו של ארנסט גלנר "לאומים ולאומיות", ואחריו יצא לאור הספר "קהילות מדומיינות", את שני הספרים תרגם תרגום מופתי דן דאור זכרו לברכה. לאחר מכן הוצאנו אנתולוגיה של מאמרים בעריכתנו, בשם "להמציא אומה", אותה הקדשנו לזכרו של מורה הקורס חברנו היקר דודי מחלב, אחריה יצא לאור ספרו המרתק של הנרי וסרמן "עם, אומה, מולדת" והספר האחרון בסדרה היה ספרו של פרתה צ'טרג'י "חשיבה לאומית והעולם הקולוניאלי: שיח משני?". לספרו של אנדרסון כתב מבוא מאיר עיניים ירון צור, שבו קישר בין התיאוריה של אנדרסון לתנועה הלאומית היהודית, ואחרית דבר למהדורה העברית כתב עזמי בשארה – מה שכמובן העלה את דירוגו האנטי-פטריוטי של הספר במדד "אם תרצו".

קשה להפריז בהשפעת ספרו של אנדרסון על מחקר הלאומיות ועל המחקר בענפים רבים נוספים במדעי הרוח והחברה. המושג "קהילות מדומיינות" שגור בפיהם של אנשים שמעולם לא שמעו או קראו את אנדרסון. אנדרסון, כמו ארנסט גלנר ואריק הובסבאום, שייך לאלה שהתייחסו לתופעת הלאומיות לא כאל תופעת עתיקת יומין, שזה בדרך כלל הסיפור שתנועות לאומיות מספרות על עצמן, אלא כיצירה של הנסיבות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות של התקופה המודרנית. אנדרסון התייחס לזהות הלאומית כאל תהליך של הבנייה חברתית התלויה בהתפתחויות היסטוריות, זהות היוצרת תחושת שייכות קולקטיבית ורגשות אינטנסיביים כלפי קולקטיב מסויים. החידוש של אנדרסון היה לא רק בכך שהציג הסבר תיאורטי מקורי להסבר צמיחת הלאומיות, אלא גם בכך שהתיאוריה שלו השתחררה מהקיבעון האירופוצנטרי שאפיין את מחקר הלאומיות והדוגמאות שלו לקוחות מאמריקה הלטינית ודרום מזרח אסיה.

חקר דרום מזרח אסיה היה תחום מומחיות מרכזי נוסף של אנדרסון, שנולד בסין ובילה שנים רבות בתאילנד, אינדונזיה ומדינות אחרות. בשנותיו באינדונזיה אף לימד בשפת המקום, וגורש מהמדינה על ידי המשטר הצבאי שעלה לשלטון בתמיכת הממשל האמריקאי. אנדרסון חשף ומחה במשך שנים רבות נגד הטיהור והטבח שביצע הצבא בין השנים 1965-1966 בקרב מתנגדי המשטר הקומוניסטים. אין הערכה מדויקת כמה אנשים נרצחו על ידי החונטה הצבאית, אולם ההערכות נעות בין 600 אלף למיליון איש.

הנה קטע קצר מתוך הספר "קהילות מדומיינות", שמסביר למה מתכוון אנדרסון כאשר הוא מכנה לאום קהילה מדומיינת:

ברוח אנתרופולוגית, אני מציע איפוא את ההגדרה הבאה ל׳אומה׳: אומה היא קהילה פוליטית מדומיינת – ומדומיינת כמוגבלת וכריבונית מעצם הגדרתה.
זוהי קהילה מדומיינת, כיוון שאפילו באומה הקטנה ביותר, אין החברים בה מכירים את רוב החברים האחרים, אינם פוגשים אותם, או אפילו אינם יודעים עליהם משהו, ועם זאת בתודעתו של כל חבר באומה יש דימוי של שייכותם לאותה קהילה… ולבסוף היא מדומיינת כקהילייה, משום שבלי קשר לאי-השוויון והניצול השוררים בה, כל אומה נתפשת תמיד כאחווה עתיקה בין אנשים שנמצאים על אותו מישור. אחווה זו היא היא שאפשרה, במאתיים השנים האחרונות, למיליוני בני אדם להיות מוכנים – לאו דווקא להרוג, כי אם – למות מרצונם למען דמיונים מוגבלים כאלה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. פריץ היקה הצפונבוני

    רק אעיר כבן לבוגד: חייל קרבי בצבא הגרמני במלה׳׳ע 1: התנדב עוד לפני גיל חובה. נפצע 2 ונפגע משאיפת גז. אבל בהיותו יהודי ,הוא אישית תקע סכין בגב הצבא הגרמני המפואר. אם לא הוא,גרמניה היתה מנצחת במלחמה. את הממשלה הגרמנית הדמוקרטית שבעקבות התבוסה נאלצה לחתום על הסכם שבתת הנשק . הימין כנה ,,פושעי נובמבר׳׳ ותבע להענישם. גם את זה אסור להשוות . ל,, פושעי אוסלו׳׳ ולתוקעי הסכין בגב האומה שהמאמר מדבר עליהם?
    להיות ברשימת הבוגדים של ,,אם-תרצו׳׳ זה באמת כבוד גדול .האם בנדיקט אנדרסוןזצ׳׳ל היה מודע לכבוד בו הוא זכה?

  2. דןש

    כבוד גדול להשתייך לרשימה של האנשים המופלאים הללו.
    הבעיה היא שרשימה זו עשויה להפוך תוך רגע לרשימה של מוצאים להורג.