string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מה אנחנו עושים בשביל השלום - מחשבות בין הכיבוש למורשת מזרחית

המכון הפלסטיני לחקלאות ״כדורי״ בטול כרם הוא תזכורת לעבר אפשרי ולחזון מזרחי נשכח, שנרמס תחת הווה של הפרדה, אלימות יומיומית ודיכוי. קריאה מזרחית לסולידריות מתוך האתגר המשותף לימין ולשמאל המזרחי: יצירת כוח פוליטי כדי לקדם אג׳נדה מזרחית-חברתית
הילה דייןהילה דיין

מרצה באמסטרדם יוניברסיטי קולג'. תזת הדוקטורט שלה מנתחת את משטר האפרטהייד ואת משטר ההפרדה הישראלי

תשובתו המכבדת והקוראת לדיאלוג אמיתי של אלמוג בהר לאופיר טובול, שפורסמה כאן בשבוע שעבר, מאתגרת את כולנו להתעלות מעבר להתגוששויות פייסבוקיות יומיומיות. אני מבקשת לנסות לנסח כאן בקצרה איזשהו אזור אפור של הסכמה בין כל הצדדים ומכאן לעורר דיון בנוגע לאפשרות לפעולה משותפת בעניין קונקרטי שקשור לכיבוש ולמורשת מזרחית.

אז על מה יש הסכמה? אפשר לנסח שלוש הנחות מרכזיות:

– שהמאבק נגד הכיבוש מייאש, נדמה כחסר תוחלת ושלרוב הציבור הישראלי אין עניין או אינטרס להצטרף אליו.

– שהאתגר המשותף לימין ולשמאל המזרחי הוא לייצר כוח פוליטי כדי לקדם אג׳נדה מזרחית-חברתית.

– שכדי לייצר כוח פוליטי, יש צורך בתנועת המונים (הסכמה שאינני שותפה לה כפי שאסביר בהמשך).

תחום אפור נוסף שאפשר לזהות, הוא שהאסטרטגיה הדומיננטית של המאבק המזרחי היום לייצר כוח פוליטי באמצעות כיבוש (או ״מהפכה״) בשדה התרבות, התקשורת וכנסת ישראל רושמת הצלחה. רבים בשמאל מבקרים את המהלך הזה, אך אפשר גם לומר שיש גם תחומים שבהם השמאל לכל הפחות אמביוולנטי שלא לומר מעריך ומזדהה עם לפחות חלק מהשינויים הבולטים המתחוללים בתחומים אלה.

כמה פרדוקסים על רגל אחת העומדים בבסיס ההסכמות (לכאורה) האלה:

ההסכמות הללו משכפלות את הדיכוטומיה וההפרדה המלאכותית בין הפוליטי לחברתי — להיאבק נגד הכיבוש משמע בגידה במאבק החברתי. האם אי פעם נוכל להסכים שאלה קשורים בקשר הדוק?

ההסכמות הללו מניחות שכדי להוביל שינוי צריך שינוי הגמוני, אך כזה שאינו קורא תיגר על הציונות. יש הסכמה רחבה על הצורך להיאבק במציאות הניאו-ליברלית המכתיבה את הסדר החברתי-כלכלי הקיים. אבל האם נוכל להודות בכנות שגם מאבקים חברתיים, עם כל ההישגים שיש לברך עליהם עד כה, עדיין מתרחשים בשולי המציאות הישראלית וייוותרו שוליים לעתיד הנראה לעין – כי הניאו-ליברליזם הישראלי הגמוני ממש כפי שהציונות הגמונית (ולא אכנס כאן לשאלת היחסים ביניהם)?

כאשר הימין המזרחי החדש שואף להתרחק מרחק רב ככל האפשר מכל מה שמריח ״שמאל״ כדי להיות מסוגל לדבר ל״עם״, תוך שהוא מפנטז על תנועת המונים – האם אין הוא שוגה באשליות? האם למאבקי הדיור הציבורי, הקרקעות וחלוקת המשאבים הצודקת יש באמת סיכוי, או שאולי גם הם נוטים להיות חסרי תוחלת בערך כמו המאבק בכיבוש?

כאשר הימין המזרחי החדש שואף להתרחק מרחק רב ככל האפשר מכל מה שמריח ״שמאל״ (או שנקרא לזה ביקורת מזרחית על הציונות או מזרחיות אנטי-ציונית) כדי להיות מסוגל לדבר ל״עם״, תוך שהוא מפנטז על תנועת המונים – האם אין הוא שוגה באשליות? האם למאבקי הדיור הציבורי, הקרקעות, וחלוקת המשאבים הצודקת יש באמת סיכוי או שאולי גם הם נוטים להיות חסרי תוחלת בערך כמו המאבק בכיבוש?

ושאלה לאופיר טובול: האם עלינו לצפות ולקוות שכניסה ל״אח הגדול״ מקדמת את המאבק המזרחי, או שאפשר כבר להודות שאסטרטגיית הנראות התקשורתית מובילה למבוי סתום בדיוק כמו מה שאתה מתאר בנוגע ל״שוברים שתיקה״?

ועכשיו חזרה לשאלת מיליון הדולר – מה אנחנו עושים?

למעשה, אני לא יודעת מה ״אנחנו״ עושים, אבל אני רוצה בקצרה לתאר מאבק נגד הכיבוש המתרחש בימים אלה בנוגע לנעשה בשטח אוניברסיטת כדורי בטול כרם, בתקווה שהסיפור המזרחי המגולם בו יעודד אותנו לחשוב ביחד, כחלק מהדיאלוג המבורך פה על אתגר המבוי הסתום – האתגר המשותף לכולנו.

באוניברסיטת כדורי מבקשים להקים חומה שתמנע ממיידי אבנים להיכנס לתחומה, אולם שלטונות הצבא לא מאפשרים לה לעשות זאת ואף החרימו את הדחפור שהיה אמור לשמש להקמת החומה. כמו כן, מתברר שהצבא מפעיל מטווח בתוך שטח האוניברסיטה. כתבה של עמירה הס על המתרחש שם הניעה אותנו – מספר חברי ועד זמני של ארגון החברים בהקמה ״אקדמיה לשוויון״ – לפעולה. יצרנו קשר עם סגן נשיא אוניברסיטת כדורי, דיראר עליאן, והוא אימת את כל הפרטים בכתבה ושמח על נכונותנו לעזור. ביום א׳ שעבר נשלחה פנייה לרשויות הצבא מטעם 108 אקדמאים ישראלים. בינתיים מחריפים האירועים האלימים שם ובשבוע שעבר נפצעו תשעה צעירים בשטח הקמפוס מירי של כדורי גומי (לפי דיווח של סוכנות החדשות מען).

בית הספר החקלאי בשנות ה-30.
מכון כדורי בטול כרם בשנות ה-30. קריאה מזרחית לסולידריות לא בשם ״השלום״, אלא בשם ״החיים״

איפה בדיוק הסיפור המזרחי כאן? קודם כל בהיסטוריה של המוסד הזה: מורשת מזרחית כפי שתואר בכתבה מלפני מספר שנים שמצורפים אליה תצלומים היסטוריים מרתקים: בית הספר "כדורי" בטול כרם הוקם על ידי אליהו כדורי, בן למשפחה יהודית עשירה מבגדאד, שהיגר ב-1880 למושבה הבריטית הונג קונג. הוא נפטר בשנת 1922, ובצוואתו ביקש להקים בארץ ישראל שני בתי ספר לחקלאות: האחד ליהודים בסמוך לכפר תבור; השני לערבים, בטול כרם. לפי ויקיפידיה, ב-2007 הוכרז המכון כאוניברסיטה על ידי הרשות הפלסטינית, ומשפחת כדורי תרמה לו אגף חדש ללימודי מדעים. המכון הפלסטיני לחקלאות כדורי הוא תזכורת לעבר אפשרי ולחזון מזרחי נשכח – חיים, לימוד, מחקר ופיתוח משותפים. מה שמתרחש שם היום הוא תזכורת להווה הבלתי-אפשרי, להפרדה, לאלימות היומיומית, לדיכוי.

מה שעשינו עד כה בפנייה לצבא, יש להודות, איננו פורץ דרך כלל וכלל, אך זאת רק ההתחלה ולכן אני תוהה איך נוכל ״אנחנו״ לקחת את זה הלאה. השאלה היא מה יכול להפוך התערבות בנעשה שם לבעלת אפקטיביות ציבורית? זאת שאלה פתוחה, אין לי עליה תשובות בדוקות.

הדיכוי של החופש האקדמי בשטחים הכבושים, פלישות של הצבא לקמפוסים, מעצרים שרירותיים וכו׳ הם מציאות יומיומית וקשה. המדיניות החברתית הפוגעת בזכות לחינוך ובשיווין בחינוך בישראל גם היא עוולה מתמשכת. במקביל גם מתחולל מאבק של עובדות הנקיון באוניברסיטת ת״א על תנאי העסקתן, מאבק חשוב שעל כל אקדמאי.ת להתגייס ולתמוך בו

בלי להלאות את הקוראים ביותר מדי פרטים, ״אקדמיה לשיויון״ היא יוזמה של אקדמאים לפעול ביחד למען החברה ונגד עוולות חברתיות ופוליטיות, לדמוקרטיזציה של האקדמיה ושל החברה, לקידום הפסקת מעורבות האקדמיה הישראלית בדיכוי צבאי ופוליטי בשטחים הכבושים, למאבק במדיניות הפוגעת בזכות השווה לחינוך ובנגישות להשכלה אוניברסיטאית על ההון הכלכלי, החברתי והתרבותי הנלווים אליה ולמאבק בהשתקת קולות ביקורתיים. הדיכוי של החופש האקדמי בשטחים הכבושים, פלישות של הצבא לקמפוסים, מעצרים שרירותיים וכו׳ הם מציאות יומיומית וקשה. המדיניות החברתית הפוגעת בזכות לחינוך ובשיווין בחינוך בישראל גם היא עוולה מתמשכת. במקביל גם מתחולל מאבק של עובדות הנקיון באוניברסיטת ת״א על תנאי העסקתן, מאבק חשוב שעל כל אקדמאי.ת להתגייס ולתמוך בו.

ב״אקדמיה לשיוויון״ אנו מבקשים לא לקבוע את היררכיית החשיבות של המאבקים האלה, לא לדרג את סדר העוולות וחומרתן, ולא לנסות לכפות הסכמה ״אידיאולוגית״ על כל מה שראוי לעשות בכל רגע נתון לגבי כל עוולה ועוולה – אלא פשוט לייצר בסיס כוח לפעולה למי שמעוניין לפעול בתחומים אלה. ברצוני לקרוא כאן לחשיבה על פעולה קונקרטית של סולידריות עם כדורי טול כרם שתביא להפסקת ההשתוללות האלימה לאלתר. זו יכולה להיות גם קריאה מזרחית – בשם העבר האפשרי ובשם העתיד האפשרי. לא בשם ״השלום״, אם יורשה לי אלמוג היקר, אלא בשם ״החיים״ ומה שאופיר טובול ניסח יפה בשם ״מה שאני כאדם לא יכול להבין.״

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דןש

    למען ההגינות קיימת בויקיפדיה גם גירסה נוספת בה התרומה הייתה ליהודים בלבד: "גרסה אחרת: בצוואתו הקדיש 140,000 ליש"ט להקמת בית ספר חקלאי בארץ ישראל. הוא הניח סכום זה ל"ממשלת א"י" בהאמינו – על סמך הצהרת בלפור והחלטות ועידת סן רמו – שא"י מוכרת כשייכת כולה ליהודים. הממונים שקבלו את העיזבון בממשל המנדט הבריטי לא הכירו בכך שהיישוב היהודי בארץ ישראל זכאי להקים בכסף זה בית ספר חקלאי. לאחר דיון משפטי ממושך קבע הנציב העליון כי מכספי עזבונו יוקמו שני בתי ספר חקלאיים על שם כדורי שהוקמו על ידי ממשלת המנדט הבריטי‏[3]."
    חבל שהבריטים כדרכם בקודש פעלו לקיטוב בין היהודים והערבים בפלסטינה-א"י, כדרך ההפרד ומשול שלהם. מוטב היה לו היו מקימים בית ספר אחד המיועד ליהודים וערבים בלבד. זה היה יכול להיות גרעין משמעותי לשיתוף פעולה בין העמים.

    1. יאיר ולך

      כדורי ציווה כסף להקמת בית ספר חקלאי בא״י, וממש לא כיוון לבית ספר ליהודים בלבד אלא לתושבי הארץ באופן כללי. ממשלת המנדט התכוונה להקים בית ספר אחד לערבים וליהודים כאחד. התנגדות חד משמעית של הסוכנות היהודית אילצה אותה להקים שני בתי ספר נפרדים. במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים בזמן המנדט, היוזמה להפרדה היתה ציונית, אבל ממשלת המנדט לא התכוונה להתעמת עם הציונים בנושא הזה, וממילא ההפרדה עלתה בקנה אחד עם השקפת עולמה שגרסה שבארץ ישראל-פלסטין יש שתי קהילות נפרדות מלכתחילה.