• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

הליידי מטהראן

ככה האדם, מתרגל למקום שאלוהים שם אותו ולומד להיות שמח בחלקו, כי מה יעשה? יילחם באלוהים ואיך אלחם ואני רק אישה, אישה מטהראן, יפה קוראים לי, יפה יעקובייאן. סיפור קצר
שירה פנקס

פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת, ספרה הראשון "אוריאן" פורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד

קוראים לי יפה, גם באיראן קראו לי יפה, יפה יעקובייאן. לאחיות שלי קוראים פלורה, לואיז ואליזבת, אבל לי קראו יפה, ולאמא מלכה, ואנחנו מדברות בסקייפ כשאני בראשון לציון והיא בטהראן. אבא, דוד טובייאן, הלך מאיתנו כבר מזמן. אמא באה הנה לפני כמה שנים ונשארה פה רק שנה, ואז חזרה בגלל הגיל והשפה וכי שם היא רגילה. אז נשים לובשות שם כיסוי ראש, אז מה, גם זה בסוף נכנס לשגרה, כי האדם מתרגל לאיפה שאלוהים שם אותו, או אולי כי התעצל לקום ולשנות, או כי למד להיות שמח בחלקו, וככה חזרה אמא מלכה לבית שמוכר לה בטהראן ומאז אנחנו שוב מדברות רק בסקייפ.

באתי הנה בת עשרים ואחת אחרי שהתחתנתי עם משה בגיל תשע-עשרה. משה היה חבר של הדוד שלי והתאהב בי, אבל אני לא אהבתי את הקרחת, ושהוא זקן ממני בעשר שנים, אבל דוד שלי אמר תנסי, פעם אחת, פעמיים, תנסי, והסכמתי ללכת איתו וכשנפגשנו אהבתי את ההתנהגות שלו כי הוא איש שאוהב אנשים, איש נדיב שאוהב לצחוק ושכחתי מהקרחת ומזה שהוא מבוגר ממני בעשר שנים. עד שהתחתנו משה הביא לי בכל פגישה מתנה תכשיט יפה מזהב, שרשרת, צמיד, סיכה לשיער, סיכה לבגד, ככה לפגישה ועוד פגישה עד לחתונה, ויחד עם כל התכשיטים האלה באתי לארץ ישראל, כמו טוריסט, באנו, בלי כלום רק עם קופסת הפח של התכשיטים. כמו תיירים באנו לארץ, כי לא הצלחנו להביא ילדים והבטיחו שיש בארץ היהודים בתי חולים טובים.

באנו ב-88', תשע שנים אחרי המהפכה, והם כבר הרגו הרבה אנשים, חברים, שכנים, אבל אפשר היה לצאת. היה לנו שם בית גדול עם חדרים גדולים, מטבח גדול, סלון מכובד ואני לא עבדתי, כי נשים לא עובדות, ומשה ג'ונם היה מייבא חלקי חילוף של מכוניות, גם נוסע לאירופה, מביא סחורה וחוזר והיה לנו כסף ותנאים טובים, אז כשבאנו לישראל, באנו רק בתור טוריסט כי אמרו לנו שפה יש בתי חולים טובים, ועזבנו הכל ובאנו הנה כמו לחופשה, טוריסט, בלי רצון להישאר כאן, כי שם הבית והמשפחה, והם באמת טיפלו בי יפה ונתנו לי הרבה מאוד הורמונים עד שקיבלתי גידול בשד בגלל ההורמונים והם הפסיקו לתת לי הורמונים והתחילו לתת לי אנטי-הורמונים ובגלל הטיפולים והניתוח של השד, לא חזרנו הביתה לאיראן, כי הינו צריכים לטפל בי עד שאבריא.

לא היה לנו כלום איתנו. היו רק התכשיטים שלקחתי איתי, השרשראות והצמידים, הסיכות לשיער והסיכות לבגד, שמשה קנה לי כל פעם כשנפגשנו לפני החתונה שלי, והחבאתי אותם בקופסת פח שהבאתי איתי מטהראן ושמתי אותה במדף שמאחורי דוד-השמש שתלוי מתחת לתקרה הגבוהה בדירה ששכרנו בחולון, עד שפרצו לנו לבית בחולון וגם אותם גנבו, את כל התכשיטים הם גנבו. לקחו את קופסת הפח שהבאתי איתי מאיראן, עם המתנות שמשה הביא לי. ואולי זה היה האינסטלטור שבא לתקן את הדוד שנזל, למרות שלפני שבא לתקן את הנזילה, לקחתי את הקופסה ושמתי אותה במכונת כביסה שעמדה במרפסת, ורק כשגמר את העבודה ושמעתי אותו יורד במדרגות של הבניין, לקחתי בשקט את קופסת הפח ממכונת-הכביסה והחזרתי אותה למדף הגבוה שמאחורי דוד-השמש, כי אחר-כך אמרו לי השכנים שזה בטח היה האינסטלטור שגנב, אבל אני לא האשמתי אף אחד, רק הלכתי למשטרה להגיש תלונה על קופסת פח מלאה בתכשיטים שהבאתי מטהראן, וכשבמשטרה שאלו אותי מה היה הערך הכספי של התכשיטים הסתכלתי עליהם בשאלה, ועם עברית שבורה אמרתי מבולבלת, שבעלי קנה לי את התכשיטים האלה לפני שהתחתנו וכשהם שאלו שוב על הכסף, כמה כסף שווים התכשיטים, רק מלמלתי, תכשיטים טובים, תכשיטים יפים, שום דבר לא מזויף, רק זהב, רק זהב, כי כסף לא התאים לצבע העור שלי שמשה ג'ונם חיבק, לצבע השיער שמשה ג'ונם ליטף, אבל הם ביקשו מספרים, כל הזמן מספרים ואני רק חשבתי על סיכת הפרפר שהיתה בתוך הקופסה, כמה אהבתי אותה, לענוד אותה ברחובות העיר, על דש חולצה, על חלק עליון של שמלה, יחד עם צמיד וגם שרשרת, כי הייתי שם ליידי, ליידי אמיתית ברחובות העיר טהראן.

צילום: דידיה בן לולו
צילום: דידייה בן-לולו, www.didierbenloulou.com

כשהגענו לארץ משה לא הכיר אף אחד שמתעסק עם חלקי חילוף למכוניות והוא התחיל להתיידד עם אדם שהייתה לו חנות בגדים שנסגרה ברחוב הראשי של חולון. הם הכירו בבית הקפה לא רחוק מהדירה שלנו, והאיש הזה הציע למשה לפתוח איתו חנות ברמת-גן, שהוא יעזור לו עם הניסיון הגדול שלו, ובגלל שמשה לא הכיר כמעט אנשים ולא את המנטאליות, זה מצא חן בעיניו להתחבר עם סוחר שיש לו הרבה ניסיון, והוא שכר חנות קטנה ברמת-גן ורשם את החנות על שם שניהם, של השותף שכבר מכיר את העסקים בארץ, ועל השם שלו, והוא רק עולה חדש, וגם אני עזרתי לסדר, ולמכור, עד שעברה חצי שנה והשותף פתאום נעלם, אבל אל השם שלו שעל הנייר ועל שלט חנות הבגדים, באו אנשים כמו יתושים, אנשים מהמיסים, אנשים מהמשטרה, ורק אחר כך נודע שאת החובות מהחנות שהייתה בחולון העביר לזו ברמת גן ומשה ג'ונם שלי היה תמים, לא האמין שיהודים יעשו דבר כזה לעולים חדשים, וכשבאו כולם כמו יתושים, מכר משה את החנות ברמת-גן כדי לשלם חובות של מישהו שהכיר בבית קפה ברחוב הראשי של חולון, או רק חצי מהם כי הם היו שניים רשומים על הנייר, אבל גם חצי לשלם היה בשבילנו הרבה, אנחנו שהתחלנו מאפס כשבאנו מאיראן, ועד היום אני לפעמים חושבת, שזה משה שלי שלקח את קופסת הפח עם התכשיטים שקנה לי, אלו שנתן לי בכל פגישה לפני שהתחתנו כמו מתנה לאהבה שלנו, לקח כדי לשלם את החוב של חנות הבגדים ברמת-גן, אבל לא אמרתי כלום למשה ולא האשמתי רק הלכתי למשטרה וכשתיארתי להם את כל מה שהיה בקופסה מהזיכרון שנשאר מהפגישות הראשונות שלנו, מתוקות ותמימות כמו התחלה של אנשים צעירים עוד לפני שפגשו את הקשיים של החים האמיתיים, לא הצלחתי להגיד להם כמה הכול שווה במספרים, כי הם רק רצו מספרים, מספרים, עד שירדו לי דמעות קטנות, בגלל סיכת הפרפר ההיא שהזכירה לי את האהבה שלנו ואת הליידי שהיתי בטהראן, אבל במהירות ניגבתי את הדמעות, כי חשבתי על הטוב, עם משה בעלי לצידי והאחיות שלי שלמות ובריאות באיראן, אמא מלכה ואבא, דוד טובייאן, שהלך לעולם שכולו טוב כבר מזמן.

אחר-כך למשה הייתה חנות בגדים רק עם השם שלו ועזרתי ולו, עד שסגר את החנות בגלל הקניונים ונהיה שכיר במפעל ואני התחלתי לעשות מניקור-פדיקור לנשים מבוגרות בבתי-אבות ועברנו לדירה יותר קטנה בראשון-לציון, ולמרות הקשיים של החים, תמיד אמרנו תודה על מה שקבלנו מאלוהים ונשארנו חברים טובים, משה ואני. משה אף פעם לא קם והלך לראות אם הוא מצליח להביא ילדים עם אישה אחרת, גם כשאמרו לו ללכת ואני יודעת כי הוא סיפר לי, שאמרו לו ללכת ממני למישהי שתביא לו בן זכר, וגם אני לא הלכתי ממנו כי הוא לא יכול להביא לי ילדים. אף פעם לא אמרתי לו על זה כלום, כדי שתמיד ירגיש גבר וכדי שתמיד אשאר אישה לידו. גם לאמץ לא רצינו, רק נשארנו ביחד, הוא ואני, עובדים, מבשלים, ישנים, רואים חברים, לפעמים בשבתות מטיילים, וכשיצא לפנסיה ואני המשכתי עם המניקור-פדיקור אצל הנשים המבוגרות בבית-האבות שתמיד נגעו ללבי, מזכירות לי את אמא הרחוקה, אמא מלכה שלי, היה מתקשר אלי, כשאני שמה להן לק, משייפת, משוחחת איתן, ושואל אותי מתי אני חוזרת, יפה ג'ונם, היה אומר לי כמו שאני קוראת לו, ג'ונם, ג'ונם, שואל אותי אם להוציא את הדג מהמקרר, אם להתחיל לחתוך שום ובצל, והסברתי לו הכל ובסוף השיחה אמרתי לו את השעה שאחזור כדי שיחכה לי, כמו שהוא תמיד מחכה לי, בכניסה לחניון התת-קרקעי כדי לקחת ממני את המזוודה הקטנה של המניקור-פדיקור ולהקל עלי כשאני באה בסוף יום עבודה, אחרי שאני מנקה, משייפת וצובעת את האצבעות של הרבה נשים, יורד אל הרחוב לקחת את המזוודה הקטנה כדי שיהיה לי קל יותר, משה ג'ונם שלי.

ובסוף השיחה אמרתי לו את השעה שאחזור כדי שיחכה לי, כמו שהוא תמיד מחכה לי, בכניסה לחניון התת-קרקעי כדי לקחת ממני את המזוודה הקטנה של המניקור-פדיקור ולהקל עלי כשאני באה בסוף יום עבודה, אחרי שאני מנקה, משייפת וצובעת את האצבעות של הרבה נשים, יורד אל הרחוב לקחת את המזוודה הקטנה כדי שיהיה לי קל יותר, משה ג'ונם שלי

ושאלו אותי אם אני מקנאה בכל הנשים שאני פוגשת כשאני מנקה את הידיים והרגליים שלהן, מושחת אותן בצבעים, מפטפטת איתן, מסבירה להן פנים, שומעת את הסיפורים שלהן על הילדים, על בנות ובנים, על שמלות קטנות, על בובות, על לימודים בבתי ספר, על ילקוטים, על ימי הולדת שמחים, על דאגות וחיבוקים, גם על מריבות שממלאות את הבית בהמולה כשאצלנו רק משה ג'ונם ואני מדברים בסקייפ עם המשפחות הרחוקות שלנו בטהראן. שאלו אותי אם אני מקנאה בכל מה שיש להן ואין לי, ועניתי שאני לא אישה קנאית ושאהבתי את הילדים של האחיות שלי, וגם את הילדים של החברים ושהבנתי שאני לא חזקה מספיק כדי להילחם בגורל, ונשמתי מלוא הראות את האוויר של משה ג'ונם ושלי, וחשבתי לעצמי שאולי ילדים לא חשובים לי כמו לכולם, ושטוב לי השקט שלו ושלי, או שאולי ככה האדם, מתרגל למקום שאלוהים שם אותו ולומד להיות שמח בחלקו, כי מה יעשה? יילחם באלוהים ואיך אלחם ואני רק אישה, אישה מטהראן, יפה קוראים לי, יפה יעקובייאן.

אבל אז קרה שינוי ובא האחיין שלי, בן אחותי, דוִד שמו על שם אבי שהלך לעולמו, וקיבלנו אותו לחיק המשפחה הקטנה שלנו, מצומצמת עד שניים בשמחה גדולה, והכנתי לו את החדר שאמא ישנה כשבאה רק לשנה ולא התאקלמה, ובימי שישי הכנתי ארוחת שבת ושמחתי שאנחנו משפחה עם עוד מישהו בבית וגם בשאר הימים בישלתי, כשמשה עוזר לי עם הקניות כי הוא כבר בפנסיה ואני עדיין עובדת, ומאז שבא דוד בן אחותי, בצהריים אני עושה הפסקה בבית-האבות ובאה הביתה כדי לבוא לבשל ולהגיש לו, ואז חוזרת שוב לעבודה, ובערב שוב מבשלת ומגישה, כי כמה שהיה צעיר, אחותי הרגילה אותו להיות מלך, וכמו שאני הייתי ליידי בטהראן עם שמלות ובלי לעבוד ועם סיכת פרפר, ככה הוא היה מתהלך כמו מלך בכל מקום שהיה בו, בטהראן או בראשון-לציון, ובהתחלה הבנתי ופינקתי כי הוא רק עולה חדש, לומד את השפה, וכמה קשה למצוא עבודה למישהו שבא מאיראן, איך מסביב כולם צוחקים עליו על המבטא, הרי אני זוכרת איך זה היה גם בשבילנו כשרק הגענו, עם איראן שישראלים לא אוהבים כי יש שם הרבה אויבים, ובגלל הקשיים של עולה חדש שמחפש את המקום שלו, התאמצתי להקל על בן אחותי ובאתי בצהריים ובערב ומשה איתי רץ וקונה את מה שאני מבקשת ממנו, ואפילו את החדר סידרתי אחרי דוד המלך, שלקח את שמו, דוד, כדי להעמיד נר זיכרון לאבא שלי שעבד כל חיו כדי לעשות מאיתנו, ארבעת בנותיו, פלורה, לואיז, אליזבת ואני יפה, ליידי שהחים מלטפים אותן. אבל הוא לא מצא עבודה והיה למלך, דוד המלך, בבית שלנו בראשון-לציון.

וגם לזה התרגלתי ושמחתי בחלקי עם המשפחה שלנו שגדלה לשלושה, שני גברים ואישה, עם אחד צעיר יותר כמו ילד, הילד של אחותי וכמה פעמים אמרתי לעצמי, הנה אלוהים נתן לך הזדמנות שנייה להיות אמא לאחיין, דם מדמך, שמתקשה להיות בארץ זרה ואת כמו אם בשבילו. חיבקתי את דוד המלך, מנסה להרגיש אותו כמו ילד שלא היה לי ולהתמסר ללא תנאי וגבול, אבל זה לא היה אותו דבר, כי רוח שונה נכנסה אל הבית של משה גו'נם ושלי, ולמרות הרוח המנשבת הזו שבאה ונגעה בוילונות, הפכה את הדפים, הרעידה את התמונות שעל הקיר, לימדתי את עצמי להתרגל ולהגיד תודה, ולא אמרתי כלום לאחותי כששוחחתי איתה בסקייפ, רק כמה הבן שלה נהדר וכמה שהוא ברכה, עד שבאמת האמנתי שאני שמחה איתו ורק בסתר, בעלטה שלפני השינה, מרגישה את משה ג'ונם לצידי, חלפה בראשי מחשבה מהירה, כמו תקווה מאירה, שדוד, בני המאומץ, עוד מעט ימצא עבודה ויפרוש כנף אל מקום משלו.

צילום: דידייה בן לולו
צילום: דידייה בן-לולו, www.didierbenloulou.com

ותפילותיי נענו, כי הוא באמת מצא עבודה בסופרמרקט, אבל למרות שמצא עבודה הוא לא יצא מהבית שלנו, תמיד באותו החדר עם האוכל שאני מכינה לו לעבודה בקופסאות פלסטיק, ועם ארוחת הערב שאני מבשלת כשהוא חוזר, כל יום בשר אחר, ודג בשישי והתוספת, תמיד רוצה אותה התוספת, אורז עם צימוקים, המאכל האהוב עליו שאמא שלו מכינה בטהראן, פולו-קשמש הוא אוהב, רק פולו-קשמש ואני חותכת את תפוחי-האדמה שכבות שכבות, מניחה עליהם את האורז שבישלתי בנפרד, ומעל הצימוקים, ושוב שכבה של אורז ובסוף הופכת כדי שיראה כמו עוגת פולו-קשמש, ודוד אוכל ברעבתנות את העוגה שהכנתי לו ואחרי שסיים מניח את הכלים בכיור ויוצא לאזור המערבי של העיר עם החברים מהעבודה לרקוד וכשהוא חוזר הדלתות רועדות, ואני שומעת אותו נכנס צוחק, שומעת גם צחוק אישה, ואז שומעת אותו אומר במבטא שלנו, שאין פה אף אחד, שאין פה אף אחד, רק זוג זקנים שישן, רק זוג זקנים שישן, ואני מחזיקה את היד של משה יודעת שגם העיניים שלו פקוחות, ולא נתתי לו לקום, כי הוא רצה ללכת לשם ולסלק את דוד המלך מהבית שלנו, אבל אני החזקתי לו את היד ואמרתי, ג'ונם, ג'ונם, סבלנות, סבלנות, למה להילחם באלוהים שהביא לנו את דוד, ולמרות שהשקטתי את משה כאילו היה התינוק האמיתי שלי, הרגעתי את בכי הלילה מהעלבונות שצרבו בתוכנו, זה בלילה הראשון הזה שהוא הביא את הבחורה, שבא לי הרעיון.

למחרת בבוקר לפני שיצא לעבודה, כשמשה ג'ונם, כבר יושב במרפסת וקורא את העיתונים, באתי אל המטבח וביד שלי קופסה קטנה מפח, ודוד המלך אוכל ושותה את ארוחת הבוקר שלו, ואני דואגת שיראה איך אני שמה בתוך הקופסה שטר של כסף, ניגשת אליו ואומרת, דוד ג'ונם, קח בבקשה את הקופסה הקטנה הזו ושים בארון הגובה שמעל המקרר, אנחנו אנשים זקנים, אמרתי לו ואני מפחדת לעלות לשם כל-כך גבוה, וגם משה כבר עייף, בבקשה שים את הקופסה בארון הגבוה מאחורי הצלחות. וככה עשיתי כל יום, כשמשה איננו, וכשדוד אוכל את ארוחת הבוקר במטבח. כל יום מהחסכונות שלנו הוצאתי ושמתי שטר מכובד בקופסת הפח ואז ביקשתי ממנו שיעלה בשבילי למעלה, להניח את הקופסה במחבוא שלה שבארון הגבוה שמעל המקרר.

ובלילות משה ג'ונם רוצה לדבר איתו בצעקות שימצא לו בית לעצמו, אבל אני מבקשת שהפעם ייתן לי לטפל בבעיה, רק רומזת בעדינות על הפעם ההיא ששילם את החובות של השותף הרמאי עם התכשיטים שנתן לי מאהבה, כי הרי אין לי הוכחות, שזה משה שלקח את התכשיטים כדי להציל אותנו מלשקוע בתוך החול התובעני של הנושים, אבל הפעם, שייתן לי לטפל בבעיה כי זה הבן של אחותי, אחיין שלי, דם מדמי

עבר חודש וגליל הכסף בקופסת הפח הולך ומשמין, ודוד יוצא לעבודה בסופרמרקט עם האוכל שהכנתי לו וחוזר כשאני שם להגיש לו על השולחן, עם הנשים שהוא מביא בסופי שבוע ושום דבר לא משתנה לפי התוכנית שלי. ובלילות משה ג'ונם רוצה לדבר איתו בצעקות שימצא לו בית לעצמו, אבל אני מבקשת שהפעם ייתן לי לטפל בבעיה, רק רומזת בעדינות על הפעם ההיא ששילם את החובות של השותף הרמאי עם התכשיטים שנתן לי מאהבה, כי הרי אין לי הוכחות, שזה משה שלקח את התכשיטים כדי להציל אותנו מלשקוע בתוך החול התובעני של הנושים, אבל הפעם, שייתן לי לטפל בבעיה כי זה הבן של אחותי, אחיין שלי, דם מדמי, נושא את שם אבי זכרונו לברכה, והיו רגעים כשגליל הכסף הלך והשמין והמציאות לא השתנתה שהתייאשתי גם אני, חשבתי שנכשלתי ושצריך למצוא דרך אחרת להשתחרר מעול המלך שהכניס רוח פולשנית אל הבית שלנו, עם משה ג'ונם שמחכה לי אחרי העבודה כדי לעזור לי עם התיק של המניקור-פדיקור, משה ג'ונם שמוציא את הדג מהמקרר וחותך את השום הבצל והירקות ואני באה הביתה אחרי יום עבודה ומה שנשאר זה רק לבשל לנו ולאכול יחד, ובסוף הארוחה משה שוטף את הכלים ואחר-כך אנחנו יושבים במרפסת ופותרים את התשבצים, וכמובן שיש גם ריבים, אבל אין את המלכות הזו שכבשה את הבית שלנו מאז שדוד, הבן של אחותי, הגיע אלינו לראשון לציון.

אבל בסבלנות המשכתי לחכות ולהאמין שרק בסבלנות אלוהים גואל את הסובלים, ובאמת בוקר אחד כשהידקתי עוד שטר בגומייה אל גליל הכסף המדושן, שמתי בקופסה, סגרתי את מכסה הפח שלה חזק, וביקשתי ממנו כמו בכל בוקר לשים את הקופסה במקומה המרומם שמעל המקרר, דוד הסתכל עלי ואמר שהוא חוזר הביתה לאיראן, שהוא לא מצליח להתרומם פה, שהוא לא רוצה להיות כמו משה בעלי שכיר במפעל וגר עם אישה לבד בלי ילדים בדירה קטנה של שלושה חדרים, ושיותר מהכל הוא מתגעגע למשפחה, לחברים, לשפה המוכרת, ושלא נראה לו שהוא יצליח למצוא פה כלה ראויה, שהן כולן בלי כבוד הנשים פה, וכשהוא דיבר עליהן, על הנשים, השפלתי את העיניים על הרצפה כי התביישתי והתעצבתי בשבילן, על שאהב אותן קצר, לילה או לשניים, בלי לקנות להן שום דבר, בלי ללכת למסעדה יפה, ונזכרתי בלילות האלה שהביא אותן, כשאנחנו שוכבים בחדר השני כמו זקנים שכבר לא יודעים מה זו אהבה, מאז שהוא הגיע אל הבית שלנו והכניס אליו רוח שונה שהזיזה את הוילונות, את התמונות וגם הזיזה את האושר שלנו, והוא חשב שלא אהבנו כי אנחנו רק זקנים אבל הוא טעה כי הרוח הזיזה אבל לא פירקה את הנשימה שלנו ביחד, וכשהרמתי את העיניים אליו, חייכתי ואמרתי שאני מבינה  כי לאמא מלכה, כלומר סבתא שלו, קרה אותו הדבר כשלא התאקלמה בארץ הזו החדשה, שלא קל להיות מהגר ושלמרות שכולנו יהודים ישראל מדינה קשה, ואפילו שבתכונית שלי הוא רק היה אמור לעבור דירה, בירכתי אותו. אמרתי לו, דוד אתה כמו בן שלי ואני מברכת אותך בהחלטה שלך, לך לשלום. והוא חיבק אותי, דוד, בן אחותי ואז עלה על הסולם ושם את קופסת הפח במחבוא שמעל המקרר, במקום המרוחק שמאחורי הצלחות, כמו שביקשתי ממנו.

יום אחד דוד נסע, עזב את הממלכה וחזר לטהראן ובסקייפ כשדיברתי עם אחותי פלורה, היא אמרה לי תודה על ששמרתי על בנה, ובכתה מאושר על שחזר אל חיק המשפחה עם כל-כך הרבה מזל בכיס, כי עם הכסף שחסך בישראל פתח סופרמרקט גדול של שטיחים מכל הערים והכפרים באיראן, שטיחים מכשאן, קום, איספהאן, שיראז, וגם מאפגניסטן ואמנם זו רק ההתחלה, אבל נראה שיש לו הצלחה גדולה, ולפעמים, כך אמרה אחותי פלורה, צריך לנסוע אל החלום כדי להבין שהוא רק חלום ושהטוב נמצא מתחת לאף שלך, ואני הקשבתי ושמחתי בשמחתם, וברכתי ומסרתי דרישת שלום לדוד, שחזר לאיראן יחד עם קופסת הפח שלקח כשהייתי בבית האבות, צובעת את הציפורניים של הזקנות, או בלילה כשיישנו משה גו'נם ואני, ולא הלכתי למשטרה שישאלו אותי מה היה הסכום שנגנב, כי אין טעם להאשים ולחפש, כי הגנב בטהראן והיו שם רק שטרות מהחסכונות, לא שרשראות וצמידים מלאי זיכרונות, גם לא סיכת פרפר, רק את הכסף שנתתי לו מהלב, כדי שיסתלק.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. טליה

    נשאתי על כנפי הדמיון וחייתי את אותה יפה יעקביאן מטהראן מרתק!! והכי הרשים אותי הגישה שלה לחיים. האושר נמצא בדברים הקטנים:)